משתמש:יפתח89/תורת התעודות
השערת התעודות, סוברת שחמשה חומשי תורה כפי שהם נמצאים בידינו היום, הם חיבור של ארבעה מקורות נפרדים. שבתקופה מאוחרת יותר אוחדו על ידי מספר עורכים לכדי ספר אחד. לדעת בעלי שיטת התעודות, הטקסט של התורה כפי שהוא בידינו יכול להיות מחולק למספר טקסטים שקדמו לאיחודם במאות שנים. הטקסט היהוויסטי (J) שהו המקור העתיק ביותר, ומתוארך למאה העשירית לפני הספירה. יחד עם המקור האלוהיסטי (E). המקור הדיוטרנמיסטי (D) והמקור הכוהני (P) מתוארכים לאה השמינית ולמאה השישית לפני הספירה בהתאמה. האיחוד הסופי של הטקסטים מתוארך למאה השישית או החמישית לפני הספירה.
בניסיון ליישב סתירות בטקסט התנכ"י, וחוסר שביעות רצון מהתירוצים שהוצעו לסתירות, מלומדים בני המאה ה-18 והמאה ה-19, הוגיעו באמצעות שיטות ניתוח וביקורת טקסט למסקנה שהתורה נערכה מחלקי מקורות, שהיוו מקורת שלמים ועצמאיים קודם לכן. ההיפותזה התפתחה באיטיות במהלך המאה ה-19, שבסופה הגיעו רובם להסכמה שהיו ארבעה מקורות שנערכו על ידי סדרה של עורכים (המכונים R). יוליוס וילאהוזן סידר את ארבעת המקורות הללו בסדר הכרונולוגי שתואר לעייל. וכך יצר סדר קוהרניטי בהתפתחות האמונה הדתית בישראל.
הסדר שווילאוזן יצר הוא כדלהלן: המקור היהוויסטי ((J), נכתב בשנת 950 לפני הספירה בקירוב בממלכת יהודה. המקור האלוהיסטי (E), נכתב בשנת 850 לפני הספירה בממלכת ישראל. המקור הדיטרונומיסטי (D), נכתב בשנת 600 לפני הספירה במהלך תקופת רפורמה דתית. המקור הכהני (P), נכתב בשנת 500 לפני הספירה על ידי כהנים, בזמן גלות בבל. העורכים: תחילה נערכו המקורות JוE ביחד, לאחר מכן צורף אליהם המקור D, ולאחר מכן המקור הכהני. מה שיצר את ספר התורה המוכר לנו בשנת 450 שנה לפני הספירה בקירוב.
השערת התעודות הייתה הדעה המקובלת בקרב חוקרי המקרא במהלך רוב המאה ה-20, ולמרות ביקורות רבות שהועלו בחלק השני של המאה ה-20. הטרמינולוגיה והאבחנות שלה המשיכו להוות מסגרת לתיאוריות המודרניות על מקורה של התורה.
תורת התעודות הווילהוזנית הציעה שהתורה מורכבת מארבעה נרטיבים נפרדים, כל אחד מהם שלם בפני עצמו. כל אחד מהם מטפל באותם מקרים ודמויות, אבל עם מסרים שונים. התעודות אוחדו על ידי עורכים ששאפו לשמור כמה שיותר מהתעודות המקוריות.
המקור היהויסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממנו מורכב כחצי מספר בראשית, חצי מספר שמות וקטעים מספר במדבר.
השערת התעודות מייחסת תיאורים אנתרומורפים של האל, ביקורים אישיים של האל, ושימוש בשם המפורש - "יהוה" לפני שמות פרק ג' למקור היהוויסטי.למרות שגם שאר המקורות משתמשים פעמים רבות בשם "יהוה", רק המקור היוויסטי משתמש בו לפני שמות פרק ג.
מאמינים שהוא המקור העתיק ביותר, עיקר עיסוקו הוא בנרטיבים היסטוריים. למקור זה יש עניין מיוחד, בשטחי ממלכת יהודה, ובאישים הקשורים להיסטוריה שלה. זמנו על פי החוקרים הוא, משנת 950 לפני הספירה, זמן לא רב לפני פיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות: ממלכת ישראל וממלכת יהודה בשנת 922 לפני הספירה.
המקור האלוהיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור האלוהיסטי משתמש עד ספר שמות פרק ג' בשם הכללי "אלוהים" ולא בשם המפורש "יהוה". תיאור הקשר של האל עם בני אדם הוא פחות ישיור מאשר במקור J (כל למשל ה' מתגלה בחלום או באמצעות מלאכים ולא בצורה ישירה), מלמד על המקור האלוהיסטי בהתאם להשערת התעודות. הנרטיב אותו מציג המקור האלוהי איננו מתחיל בבריאת העולם, אלא בהתגלות של האל לאברהם- אבי האומה הישראלית,
כיוון שהחל משמות פרק ג, גם המקור האלוהיסטי וגם המקור היוהוהוסטי משתמשים בשם "יהוה" עבור האל, קשה יותר לעשות הפרדה מנקודה זו והלאה. המקור האלוהיסטי מהווה כשליש מחומש בראשית, חצי מספר שמות, וקטעים מספר במדבר.
על פי המקור האלוהיסטי, בסיפור "הסנא הבוער" האל מגלה למשה את שמו הפרטי "יהוה", שלא היה ידוע לאבות. במקור E יש הדגשה על נושאים השייכם לממלכת ישראל (לאחר פילוג המלוכה), ולכוהני שילה. החוקרים מציעים שמקור E חובר בסביבות שנת 850 לפנה"ס. התיאולוגיה של המקור האלוהי מתמקדת בארבעה נושאים מרכזיים: 1. ההנהגה הנבואית. 2. יראת מהאל 3. בריתות 4. התיאולוגיה כפי שהיא נלמדת מההיסטוריה
המקור היוויסטי לא מיתמר להציג היסטוריה שלימה, אלא לתאר סיסיפורים מסויימים, שיש להם חשיבות לדורות הבאים. סיפורים אלו מסבירים את סיבת המוות האנושי, את ההצורך בעובדה על מנת להתקיים, קיומם של שפות רבות, תחרות בין אחים, וניסיונותיו של האדם לפרוץ את הגבולות שהציב לו האל.
סיפור ההיסטוריה משמש למטרות תיאולוגיות. במהלך סיפורי האבות ובניהם, המקור היוויסטי מציג את עם ישראל כעמו הפרטי של יהוה. שאותם הוא מקיים, מגן ומיישב בארץ כנען כקיום ההבטחה שהובטחה לאברהם, יצחק ויעקב.
הוא מציג את יהוה כאל בעל כוח המעניק לעמו את צרכיו. הדרישה היסודית מהמאומינים היא להאמין ביהוה לבדו. המקור הזה מדגיש גם את יעודו של עם ישראל להיות אומה גדולה שתשלוט על שכניה ותהיה בעלת מלכים משבט יהודה. גם סיפור סדום ועמורה מיוחס למקור היהוויסטי.
המקור הדויטרונומיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי מ. נות המחבר הדיוטרנמיסטי כתב באמצע המאה השישת לפני הספירה, בהקשר של גלות בבל , זאת על מנת להביע את ההשקפה שהגלות היא תוצאה של ההידרדרות הדתית במשך מאות שנים שקדמה לגלות בבל. נאמנות לה' נמדדת על ידי ציות לחוקי ספר דברים, כיוון שישראל ויהודה לא צייתו לחוקי אלו, הם נידונו לחורבן.
מקור D בתורה כולל רק את חומש דברים, אולם הוא ממשיך לספרים יהושע, שופטים ומלכים. יש בו דרשות ארוכות על שמירת המצוות, ובנוסף לכך הוא מזכיר קטעים מהנרטיב של שמות ובמדבר. כנוייו לאל הוא "יהוה אלוהים" מלומדים מעריכים שהו נערך בשנת 650-621 לפני הספירה, קודם גלות בבל.