משתמש:מירי אברהמי/לאומיות קוסמופוליטית

לאומיות קוסמופוליטית- היא תפיסה הרואה בערכים לאומיים ובערכים קוסמופוליטיים ערכים המקיימים יחסי גומלין כחלק ממגמות עולמיות של גלובליזציה. זוהי תפיסה חדשנית המנוגדת ושונה מהתפיסה הרווחת לפיה לאומיות וקוסמופוליטיות הם ערכים הפוכים זה לזה. על פי התפיסה הרווחת לאומיות מתארת קבוצת אנשים המרוכזים בטריטוריה גאוגרפית מוגדרת, וחולקים נרטיבים תרבותיים ופוליטיים, ומהווים קבוצה מאוחדת על ידי היסטוריה וגורל משותף. ואילו קוסמופוליטיות מתארת, לפי התפיסה הרווחת, השקפת עולם הרואה באדם אזרח העולם, אשר אינו שייך לעם מיוחד או אזרח בארץ אחת. התייחסות למונח לאומיות קוסמופוליטית, ניתן למצוא בדבריו של הרב צבי יהודה קוק, כבר בראשית המאה הקודמת: "לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית-כללית וגם עולמית-כללית לעולם היו לנו בפנימיות רוחנו יחסים קרובים עם כל העמים כלם, כל האנושות הגדולה, כל מרחבי ההויה". היום מקבלת תפיסת הלאומיות הקוסמופוליטית משמעות ארצית וממשית יותר מזאת שהציג הרב צבי יהודה קוק. זו תפיסה שבאה לתאר מציאות המגיבה לשינויים טכנולוגיים מואצים ולתהליכים גלובליים, אשר בחסותם מטשטשים גבולות לאומיים (פיזיים, רוחניים ותודעתיים).

החוקרות: מירי ימיני, לורה אנגל, מוסונג לי וקלייר מקסוול' (2021) הציגו במאמר: לאומיות קוסמופוליטית ורטוריקה של אזרחות גלובלית: ניתוח מדיניות ותכנון לימודים בדרום קוריאה, ישראל וארצות הברית את תפיסת הלאומיות הקוסמופוליטית ככלי להבנת תמורות ושינויים בעולם החינוך, המושפע גם הוא מאינטרנציונליזציה כתגובה למציאות המפגישה באופן גובר והולך בין בני ובנות לאומים שונים, בעלי ובעלות תרבות שונה דת ומסורות שונות וכו'. על מנת להטמיע אזרחות קוסמופוליטית באמצעות החינוך נבנתה תוכנית של חינוך אזרחי גלובלי [GCE [global citizen education – אשר מטרתה ליצור שיתוף ואמפתיה בין פרטים שונים באוכלוסייה מבלי לטשטש את הזהויות הלאומיות השונות שלהם, ולפתח בקרב התלמידים מיומנויות ותפיסות אשר יאפשרו להם לתפקד בחברה הגלובאלית (שמיר ,2013). תכנים הקשורים ל-GCE מגוונים יכולים לכלול, בין היתר, ידע בתרבויות אחרות, חינוך להגנה פרואקטיבית על זכויות האדם ומודעות סביבתית. במקביל,GCE מתמקדת גם בהכנת סטודנטים לכוח העבודה המודרני והגלובלי (מאיירס, 2016). בנוסף, קובעי המדיניות המשיכו להסתכל ואף לנסוע אל מעבר לגבולות הלאומיים שלהם במאמץ לאתר ולהשאיל "שיטות עבודה מומלצות" בינלאומיות בחינוך. יישומן של תוכניות לימוד העוסקות בחינוך אזרחי גלובלי ייושמו במדינות קוריאה, ארצות הברית וישראל.

המקרה הקוריאני

במהלך שני העשורים האחרונים, דרום קוריאה נתקלה במגוון "חדש" שעוצב על ידי גידול מתמשך של מהגרים ומשפחות נישואים בין גזעיים/אתניים. הופעתו של מגוון חדש זה הביאה בשנים האחרונות את הבמה הרב-תרבותית של שיח המדיניות (Lee &amp Cha, 2018) בשתי דרכים ייחודיות. מצד אחד, הרב-תרבותיות אושרה כמסייעת למרדף אחר צדק חברתי וגיוון. מאידך גיסא, הרב-תרבותיות נתמכה בהצטברות מיעוטים אתניים בחברה הקוריאנית למען קידום ההתפתחות החברתית-כלכלית היציבה של מדינת הלאום ושמירה על זהות לאומית חזקה (יוק, 2016). שתי סיבות עיקריות לקוריאה להקדיש תשומת לב מיוחדת לטיפוח אזרחות גלובלית. ברמת המיקרו, באן קי-מון, מזכ"ל האו"ם, מילא תפקיד מכריע בקידום הרעיון בחוגי המדיניות הקוריאנית. מאז באן היה הקוריאני הראשון להחזיק בתפקיד המנהיגות העליון באו"ם, יש לו השפעה חזקה על החברה הקוריאנית. פורום החינוך העולמי לשנת 2015, שהתקיים בקוריאה, סיפק הזדמנות פוליטית לבאן ולממשלה הקוריאנית בהנהגת השמרנים להפגין מנהיגות בנושאים חינוכיים גלובליים בעיני הציבור הקוריאני. ממשלת קוריאה הציעה את GCE כאג'נדה חינוכית מרכזית להצגת החדשנות החינוכית שלה ולמיצוב "עצמה כמובילה עולמית ב-GCE" (צ'ו & מוסלסון, 2018, עמ' 861; פאק ולי, 2018). לאחר מכן פיתחה ממשלת קוריאה מספר יוזמות GCE, כולל עדכון תוכנית הלימודים הלאומית שלה כדי לשקף את ה-GCE תחת מטרה רחבה יותר של ניסוח "החינוך הקוריאני המתמזג עם העולם" .

המקרה האמריקאי

בדומה לקוריאה ולישראל, GCE המשיכה לצמוח בחשיבותה בשיח מדיניות החינוך בארצות הברית, אם כי בפועל נותרה מקוטעת ולא שוויונית. בשלושת העשורים האחרונים, בעלי עניין בחינוך ברמה המקומית, המדינתית והפדרלית (הלאומית) תמכו ברפורמות חינוכיות כדי ליישר קו עם העולם העולמי המשתנה (סטיוארט, 2009). בארצות הברית יש אוכלוסייה גדולה ומגוונת יותר ויותר של כ-330 מיליון תושבים, ותלמידים לא לבנים עולים במספרם על תלמידים לבנים בבתי ספר ציבוריים ברחבי המדינה. כמובן, רב תרבותיות אינה תכונה חדשה של המערכת האמריקאית, ולמעשה היא בין המאפיינים המרכזיים ביותר של זהות לאומית אמריקאית. יש רעיונות שבורים לגבי מי ה"אנחנו" בהקשר הלאומי של ארצות הברית, ומי הכוח להגדיר ולגלם את ה"אנחנו" הלאומי המשותף הזה. מאז תחילת המאה ה-21, חוקרים דגלו יותר ויותר בסינרגיות גדולות יותר בין חינוך רב-תרבותי ל-GCE (קולאר, 2010) והתמקמו מחדש במגוון התרבותי בחברה האמריקאית באופן גלובלי יותר (Banks, 2004). סיבות לשינוי זה הן אידאולוגיות והן פרגמטיות, כגון קידום ערכים דמוקרטיים הומניסטיים וכישורי תקשורת בין-תרבותיים הנדרשים כיום בשוק העבודה. לשם כך, באופן מעניין, נראה שיש קווי דמיון עם קוריאה בשרוך של אלמנטים קוסמופוליטיים בשיח של רב תרבותיות. הקוסמופוליטיות מצד אחד נתפסה כהזדמנות להתחדשות כלכלית (למשל, באוהיו ובצפון קרוליינה), ומצד שני, התנגדה בשל חשש לניקוז מוחות בין-מדינתי ותוך-מדינתי מקהילות כפריות למרכזים עירוניים (למשל, באינדיאנה). האופן שבו הגלובלי משתלב באזור משתנה מאוד בחלקים שונים של ארצות הברית, וכך גם השפעותיו על תהליכי ריבוד חברתי מסורתיים.

המקרה הישראלי

אחד המתחים המרכזיים בעיצוב מערכת החינוך הישראלית מאז תחילת המאה הוא הלחץ מצד הממשלה להפוך לתחרותית יותר בעולם (ימיני, בר ניסן ו ירדני, 2014), המלווה בלחצים בו זמנית להטמיע עוד יותר את הדת היהודית ברחבי המערכת (סבאח, 2019). כוחות אלה, כמובן, מעצבים את צורות מתן החינוך המוצעות כיום, ומשפיעים באופן משמעותי על מסלולי הניידות החברתית המתאפשרים לקבוצות השונות בישראל – מבחינת התוצאות, החשיפה לנושאים גלובליים והשתלבות. לישראל אין מדיניות פורמלית ואין הנחיות רשמיות מפורשות לשילוב GCE אך בשנת 2016 פרסם משרד החינוך את ההצהרה הרשמית הראשונה שלו לפיה תוכניות הלימודים והפרקטיקות בבתי הספר צריכות להיות בעלות ממד עולמי. כפי שצוין במסמך, ממד גלובלי זה כרוך למעשה בהיערכות לתחרות גלובלית, תוך חיזוק הזיהוי והידע הלאומיים של "העולם". מצב זה הוביל ליישום לא אחיד של המדיניות שהובילה להטמעה נוספת של קווי הריבוד שנמצאו ברחבי המערכת, לפיה המגזר החילוני מאמץ את הדוקטרינה החדשה, בעוד המגזרים הערביים הדתיים והפלסטיניים מושקעים פחות, ובמקביל יש להם פחות מומחיות לשלב אותה בתוכנית הלימודים שלהם.