משתמש:עודד דורון/אוגניו קויאטקובסקי

[תבנית מתאימה: מדען, מחבר, ח"כ, רב, חייל]

{שם פרטי שם משפחה} [בפולנית: Eugeniuz Kwiatkowsk], 15 נובמבר 1918,פולין - 1990, ירושלים, ישראל.

חסיד אומות-העולם מפולין אשר הציל במהלך המלחמה את אווה דודיק (שלימים הפכה לאשתו), את ישראל שטרן, וכן סייע ליהודים נוספים, זאת תוך סיכון חייו.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור ההצלה

לידה:15 נובמבר 1918, פולין.

פטירה: 1990, ירושלים, ישראל.

מקום קבורה: קיבוץ "כפר מנחם"

מידע אודות חסיד אומות העולם

סטטוס היסטורי: שרד

מקום ההצלה: מזרח פולין , העיירה טורצ'ין.

תאריך הכרה: 1987.

מקום ההכרה: יד ושם.

אוגניו קויאטקובסקי היה בן למשפחה פולנית אצילה ומבוססת, אשר חיה באחוזת "פרוגונוב" סמוך לעיירה טורצ'ין שבמזרח פולין. עם סיום לימודיו התיכוניים קיבל תואר אגרונום והחל לעבוד בעיריית טורצ'ין, הוא אף קיבל דירה מטעמה בעיירה.

אווה דודיק ,ילידת 1922 מהכפר טרוש'נאץ, אזור ווהלין, פולין, בת למשפחה יהודייה. במהלך המלחמה אווה ובני משפחתה הועברו לגטו טרוש'נאץ.

בשלהי שנת 1942 עם חיסול הגטו, הצליחה אווה לברוח לבדה, לאחר ששאר בני משפחתה נספו בגטו. בעזרת ניירות מזויפים עם זהות של פולניה נדדה מכפר לכפר ונעזרה במקומיים, לבסוף היא מצאה מחסה אצל משפחה פולנית מהכפר ביאליסטוק ובשל רדיפות מליציות אוקראיניות המשפחה ואווה ברחו לעיירה טורצ'ין. בטורצ'ין הם התגוררו בדירה צפופה ובתנאים קשים ולפיכך המשפחה ביקשה מאווה, בהיותה דוברת גרמנית, לגשת לעירייה ולבקש עבורם דירה מרווחת יותר.

אווה הגיע למשרדו של אוגניו לבקשת סיוע בקבלת דירה. כשראה אותה זיהה מיד שהיא יהודייה. לדבריו היא נראתה תשושה וחולה מאוד והוא חש חמלה עמוקה כלפיה. בתדהמה שאל אותה בגרמנית: "מה עושה יהודייה נמלטת בלוע הארי?" , הוא נתן לה להבין שהיא מסכנת את חייה באם יזהו אותה מאחר והעירייה שימשה לגרמנים כמפקדה מחוזית. אווה סיפרה לו את סיפורה ואוגניו הציע לה את דירתו בטורצ'ין כמחסה.

אווה והמשפחה הפולנית עברו להתגורר בדירה ואוגניו חזר לאחוזת הוריו. הוא הגיע מידי יום עם מזון ותרופות לדירה וטיפל בהם במסירות רבה.

באחד הימים המשפחה הפולנית החליטה לחזור לביקור בכפרם ביאליסטוק בכדי לטפל באדמותיהם ובאותו הלילה נרצחו על ידי האוקראינים.

אווה נותרה לבדה בדירה ואוגניו המשיך לטפל בה במסירות. בשלב זה נוצר ביניהם קשר רגשי. הוא אף הציג אותה בפני הוריו כחברתו "הפולניה". כשאוגניו נחשד בהסתרת יהודים בדירתו, הוא הבריח את אווה לכפר סמוך ובשל רדיפות האוקראינים נאלצה אווה לעבור ממקום למקום כשאוגניו מסייע לה.

בסוף שנת 1943 עם נסיגת הגרמנים, אווה כמעט ונתפסה על ידי הגרמנים, אוגניו הבריח אותה לכפר Rogoznica והציג אותה כאשתו.

בשנת 1944 נולדה לבני הזוג תינוקת בשם מרי.

לאחר המלחמה

בשנת 1946 המשפחה עברה למחנה פליטים באוסטריה ובשנת 1948 היגרה לצי'לה לעיר הבירה סנטיאגו, בשנה זו הזוג נישא ובשנת 1949 נולדה בתם השניה אלנה.

אוגניו ואווה התערו היטב בחיי הקהילה היהודית בסנטיאגו, אך בתחילת שנות השבעים לאחר שבנותיהם עלו לישראל החליטו לעלות בעקבותן. בסוף שנת 1972 עלתה אווה לישראל ובשנת 1973 אוגניו עלה בעקבותיה.

במלחמת יום הכיפורים אוגניו התנדב ושירת כנהג משאית, הוא העביר עמודי בנייה לטלפונים עבור חיל הקשר. על התנדבות זו קיבל אוגניו אות הצטיינות למתנדב מטעם ראש עיריית ירושלים, טדי קולק.

בשנת 1987 הוכר אוגניו קויאטקובסקי כחסיד אומות-העולם על ידי "יד ושם" לאחר שאשתו כתבה מכתב ל"יד ושם" בו סיפרה כי במשך שנים הסתייג אוגניו מהכרה כל שהיא במעשיו מאחר וראה בהם מילוי חובה אנושית ולא פעולה חריגה, אך עם התבגרותו היא מבקשת להכיר בו.

בשנת 1990 נפטר אוגניו והוא טמון בקיבוץ "כפר מנחם". בשנת 2012 נפטרה אווה והיא טמונה לצידו .

סיפור הצלה –ישראל שטרן

בשנת 1973 ביום העצמאות משפחת קויאטקובסקי אירחה חברים בביתם, נשמע דפיקה בדלת הבית ונכנסו בני הזוג: ישראל ופולה שטרן. ישראל שטרן סיפר כי במשך שנים ניסה להתחקות אחר קורותיו של אוגניו וכשגילה כי עלה לישראל , הגיע להודות לו מאחר ובזכות אוגניו ובני משפחתו הוא ניצל בתקופת השואה ונשאר בחיים. מסיפורו של ישראל שטרן ומעדויות שונות עולה כי סיפור הצלתו של ישראל שטרן החל בזמן כיבוש פולין על ידי הגרמנים, כשדודו של אוגניו, Anatol Krut הסתיר בעליית גג ביתו קבוצת יהודים נמלטים, ביניהם שטרן. אוגניו הגיע מדי יום לבית הדוד להביא מזון ולסייע. לאחר מכן שטרן הגיע לאחוזת הוריו של אוגניו והועסק שם , זאת למרות שידעו שהוא יהודי, כשהחלו שמועות כי המשפחה מסייעת ליהודים ברח שטרן ליערות ובזמן המלחמה הגיע לעיתים לאחוזה לקבלת מזון.

ישראל שטרן ביקש להודות לאוגניו על הצלתו ואף ביקש להעביר המידע ל"יד ושם" אך אוגניו ביקש ממנו לא לעשות זאת, מאחר ולדבריו עשה זאת מתוך דחף אנושי ומובן מאליו.

אווה סיפרה בעדותה ב"יד ושם" כי "מעשה הצלה זה אוגניו מעולם לא הזכיר באוזני למרות שכבר היה בעלי מאז 1948. הדבר נודע לי רק בשנת 1973..."