משתמש:קארין קפלן/הפרעת דחק פוסט-טראומתית כתוצאה מתקיפה מינית
התסמונת והמחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף שהתסמונת מקושרת לפעילות של חיילים במלחמה, אין היא ייחודית להם. לבד מחוויות קרב, גם אונס או התעללות בילדות, כולל גילוי-עריות, עלולים לחולל פוסט טראומה, וכן תאונות דרכים, פיגועים וכל אירוע שיש בו איום על חיי אדם. עם זאת, רוב בני האדם שחוויות טראומטיות פקדו אותם לא יפתחו תגובה פוסט-טראומטית ארוכה ומתמשכת. לדוגמה, שלושה חודשים אחרי אונס, כבר לא מאובחנת פוסט-טראומה אצל רוב הנשים שחוו אותו.
חוויה טראומטית יכולה להיות ממות האדם הקרוב ביותר ועד לצפייה באירוע רב נפגעים בטלוויזיה. הסיכוי לפתח פוסט-טראומה תלוי במספר גורמים, דוגמת מידת התמיכה שהייתה לנפגע הפוסט-טראומה ערב האירוע, יחס הסביבה לאירוע, אי מתן טיפול מיידי המנציח את האירוע, וגם נטיות טבעיות.
המחקר בנושא הפוסט-טראומה החל כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אז כינו את התופעה "הלם פגזים", וסברו שהיא קשורה לקולות הארטילריה. רק לאחר מלחמת וייטנאם הגיעו הפסיכולוגים להבנה מעמיקה יותר בנושא. אז גם הוכללה בפעם הראשונה הגדרה מקיפה של התסמונת ב-DSM. אחד הממצאים שהתגלו בחיילים האמריקניים היה שסיכוייהם של בני קבוצות מיעוט כמו שחורים או היספנים לפתח פוסט-טראומה הם גבוהים בהרבה.
מחקר שנערך על ניצולי שואה העלה תוצאה קונטרוברסלית, והיא שדווקא אותם ניצולים שהדחיקו ביעילות את הזכרונות הקשים, עד כדי כך שהם הכחישו לגמרי כל חלימה (זה דיווח יחיד מסוג זה מנבדקים נטולי פגיעה פיזית במוח), דווקא הם אלו שהצליחו להסתגל ולתפקד בעוד שאלו שלא הצליחו להסתגל חוו את הטראומה שוב ושוב דרך חלומות.