משתמש:רמי נוידרפר/דב לוין

הרצאה דב לוין יום עיון המשטרה היהודית

ההרצאה הזו תעסוק בגלגוליו של המסמך המובא בספר "משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה", החל מהנסיבות שגרמו לכתיבתו, זהות מחבריו, גורלו המרתק מאז הטמנתו באדמה, מציאתו המקרית, הטיפול שעבר בידי הקגב, הוצאתו למוסדות המחקר במערב,  וחשיפתו לציבור הרחב.

לא לחינם מוקדש יום העיון הזה לשני חוקרים דגולים – פרופ' דב לווין שהיה חלוץ מחקר המסמך הזה,  ופרופסור דליה עופר שהביאה אותו לשיא מפואר בספר הנפלא הזה שבפנינו. על חלקם של שניהם עוד נרחיב. בשלב זה אציין את העובדה המדהימה, כי כל האנשים הרבים שאזכיר בהרצאה זו היו מוכרים אישית לדוב לווין, או מימיו כאיש מחתרת בגטו קובנה, או מפועלו כחוקר.

גילוי נאות, את הספר הזה : "די געשיכטע פון די וויליאמפאלער אידישער געטא פאליציי" קראתי יותר מכל ספר אחר בחיי. קראתי אותו במקור ביידיש, עוד כשלא ידעתי את השפה מספיק טוב, בתרגומו הנהדר של אברהם אצילי, את החלקים ממנו שתרגמה בשנת 2000 שרה ליבנזון בנימיני, כחלק ממחקרו של לוין, את תרגומו של של שמואל סאם שלקובסקי לאנגלית כחלק מהספר The Clandestine History of the Kovno Jewish Ghetto Police, בעריכת סאם קאסוב, וציטוטים ממנו בגרמנית ואף בליטאית.

נחשפתי להיסטוריה הזו לפני קצת למעלה מחמש שנים על ידי חוי דרייפוס. קראתיו בנשימה עצורה, מבלי שיגעתי כמעט יידיש, ונפעמתי. זהו אחד הטקסטים המרגשים והחכמים ביותר שנכתבו בתקופת השואה על שהתרחש בגטאות. ואז, כסטודנט מתחיל, לא צעיר, מתחיל, פניתי לדליה עופר שפתחה בפני את ביתה וליבה, והידע האינסופי שלה, לחילופי מידע וחפירות משותפות ממש בפסיקים ובנקודות של הטקסט הזה. למדתי לאהוב את דליה על הידע הרב, על חכמתה הרבה, על יכולתה ללמד, ובמיוחד על היותה מענטש, אבל את זה כולכם יודעים בלעדי, ועוד הרבה לפני.

ההיסטוריה של המשטרה" –נכתבה  ביידיש, על-ידי מחברים ששמם לא צוין מבין חברי המשטרה. המסמך עוסק בהיסטוריה של המשטרה ושל גטו קובנה. הוא כתוב במכונת כתיבה, ביידיש ספרותית טובה, על-ידי מחבר או מחברים הבקיאים בתרבות ובספרות העולמית והעברית,  ומשתרע על פני 253 עמודים. מסמך זה הוא מסמך מיוחד במינו, בתוכנו ובסגנונו, וספק אם יש דומה לו במסמכים שנכתבו בתקופת השואה בגטאות במזרח אירופה. המסמך כתוב בדרך כלל בגוף שלישי, אך הוא גולש לכתיבה בגוף ראשון-רבים בכל פעם שבה נדרש המחבר לתיאור אמוציונלי של המאורעות. כאשר כותבים המחברים בגוף ראשון הם מתייחסים בדרך כלל לאני הקולקטיבי של יהודי קובנה, ולא לאני הקולקטיבי של המשטרה. נהפוך הוא: לפעמים מתייחס האני המחבר של הכותב "אנו, יהודי קובנה" אל המשטרה בגוף שלישי בניסוח: "המשטרה שלנו"

מי כתב את הספר?

כאמור, מחבריו של המסמך אינם מצוינים בשמם. יתרה מזו, דמויות רבות מצוינות כ

א" או "ש" שלפעמים היה קשה לפענח את זהותם. אולם ברור שהם היו בין מפקדיו הבכירים של הארגון. כך למשל ידוע כי הארכיון שבתוכו נמצא הספר, הוכן מראש, בביתו של המפקד הבכיר איקא גרינברג להכמנה ולהטמנה ברגע המכריע. עיון ב"ההיסטוריה של המשטרה" מצביע על שימוש נרחב בתיקי הארכיון. כך למשל, משקף הפירוט הרב של השינויים בכוח האדם המופיע ב"ההיסטוריה של המשטרה", את הטבלאות המפורטות הנמצאות בארכיון המשטרה. כמו כן, כוללת "ההיסטוריה" ביקורת אישית נוקבת נגד יוסף כספי-סרברוביץ' –משתף פעולה עם הגרמנים ודמות מפוקפקת. הפרטים והתיאורים של ביקורת זו יכלו להיכתב רק על-ידי קצין בכיר במשטרה שהכיר אותו אישית.

"ההיסטוריה" נכתבה, כנראה על-ידי כמה מחברים: בפרק המבוא כתוב כי "מחברי ההיסטוריה הזו הם עצמם שוטרים" מה שנותן מקום למחשבה שהיו יותר מאחד. שמואל שלקובסקי, מתרגם המהדורה האנגלית ודובר יידיש מלידה, סבור, משיקולי סגנון, כי היו ל"ההיסטוריה" שני מחברים. הראשון אדם בעל השכלה רחבה, המצטט מן הספרות העברית החדשה, מהתנ"ך ומשייקספיר, הכותב באופן אמוציונאלי. השני, כך סבור שלקובסקי, כתב בצורה יותר יבשה ועניינית ואחראי לפרקים המכילים דיווחים סטטיסטיים מקיפים על המתרחש בגטו ובשורות המשטרה. מי היה אפוא המחבר העיקרי?

ודאי הוא, כי הכותבים לא שרדו את המלחמה, שכן אם היו שורדים, היו מגלים את עובדת קיומו של "היומן" ומנסים לחלצו מחורבות הגטו, כפי שעשה תורי עם מסמכי הארכיון שהטמין, או הצלם קדושין עם הצילומים שהטמין, או לפחות מעידים על קיום הארכיון.

על-פי ניתוח המידע הקיים בארכיון המשטרה על המפקדים, השכלתם, ידיעת השפות שלהם, ועל-פי ניתוח הטקסט של "ההיסטוריה", ומה נאמר על כל אחד ואחד מהם בנרטיב (הנחתי כי המחבר לא יכתוב השמצות קשות על עצמו), הגעתי למסקנה כמעט וודאית  כי הכותב המרכזי, האמוציונלי, המשכיל והנמרץ של היה איקא גרינברג. גרינברג היה מורה, משכיל, ציוני, ומראשי מחתרת הא.ב.צ. ארכיון המשטרה הוטמן בביתו והוא זה שהורה על הטמנתו ביום צרה. מי היה הכותב השני שסייע לו בעניינים הבירוקרטיים הרבים, כגון הבאת הנתונים הסטטיסטיים ותקנוני המשטרה? ייתכן מאוד שהיה זה המזכיר אברהם שולמן, החתום על רבים מהמסמכים הללו, אך בכך אני פחות בטוח.

הטמנת הארכיון ביום אקציית הילדים

ב1992 מספר עזריאל לוי בעדותו במכון משואה:

בימים העשרים ושבעה ושמונה במארס 1944, בוצעה הנוראה והאיומה שבאקציות... השוטרים על מפקדיהם נצטוווּ להתרכז במקום מסוים, הועלו על משאיות והובלו לפורט התשיעי.[...]  את אנשי המשטרה היהודית ובמיוחד את מפקדיהם משה לוין, יהודה זופוביץ' ואיקא גרינברג עינו בצורה אכזרית ביותר תוך תביעה שיסגירו אנשי מחתרת ובונקרים בהם (יש אולי נשק) ומסתתרים ילדים. מפקדי המשטרה, שהיו למעשה גם מפקדי המחתרת, לא  בגדו, לא הלשינו, ולא מסרו על בונקרים ומקומות מסתור אחרים. מספר שוטרים, חלשי אופי, התפתו להצעת הגרמנים והראו להם מקומות מסתור של ילדים וקשישים[...]  ביום העשרים ושמונה במארס 1944, היום השני של האקציה, הוטל על שלושה חברים (מא.ב.צ.) – משה לוין (מיישקה),  מאירקה למפרט ועלי להתגנב לביתו המיותם של איקא גרינברג ולסלק משם שתי תיבות פח מולחמות היטב, אשר כללו, לפי הנמסר לנו את ארכיון הגטו כפי שנוהל במטה המשטרה היהודית. בלילה חפרנו שני בורות גדולים והורדנו לתוכם את התיבות. שלג כבד ירד אותו לילה, כיסה את שטח הבורות וטשטש את העקבות. שני חברי למבצע חשוב זה, אינם כבר לצערי בחיים [...] טרם נואשתי ולא ויתרתי על הרעיון לנסוע לקובנה ולחפש ביסודיות, בסיוע מפות את המקום בו הוסתר הארכיון. בטוחני כי החומר המצוי בתיבות יכול לשפוך אור במידה לא מבוטלת, על מה שהיה בגטו.

בעת שכתב עזריאל לוי, יבדל"א, את עדותו, ב1992, לא ידע כי הארכיון נחשף 27 שנים קודם לכן. ארכיון המשטרה הועבר לקג"ב ומשם לארכיון המרכזי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בווילנה. אנשי הארכיון בווילנה וביניהם אסתר מאירוביץ' שווארץ, ואליעזר זילבר שימרו את הארכיון בצורה מעולה.

מה כולל הארכיון

ארכיון המשטרה היהודית בגטו קובנה, שנמצא כאן ב"יד ושם" אך טרם קוטלג,  הוא אחד הגדולים שנשתמרו מגטו כלשהו בתקופת השואה. הוא ארכיון מיוחד במינו, שכן הוא היחידי הכולל מגוון רחב כל-כך של מסמכים הקשורים לפעילות גוף יהודי מרכזי בגטו. כל המסמכים בו פרט ל"היסטוריה של המשטרה" המתוארת להלן, הם מסמכים ששימשו את מועצת הזקנים והמשטרה לצורך מגע עם השלטונות הגרמניים והליטאיים, עם תושבי הגטו ולהתכתבות פנימית בין מחלקות הא.ר. הצווים, המסמכים, התקנות, הטפסים, סיכומי חקירות, דו"חות המשפטים והתלונות של תושבי הגטו, מתעדים את חיי היומיום בגטו מראשיתו ועד סוף 1943, ונותנים נקודת מבט ייחודית בזמן אמת, על החיים הפנימיים בגטו. רוב מסמכי הארכיון הם מסמכים הקשורים למשטרה, אולם הארכיון מכיל אלפי מסמכים ודו"חות של הא.ר ושלוחותיו ולכן ניתן לטעון כי זהו ארכיון הגטו, עם דגש מיוחד על הפן המשטרתי. תחילת הכנת הארכיון להכמנה ואיסוף הייתה כנראה ב-15 בפברואר 1943, מועד שבו הוציא מפקד המשטרה מכתב ליו"ר מועצת הזקנים, ובו בקשה לקבל לידיו עותקים של כל המסמכים החשובים של הא.ר ומחלקותיו, שיפורסמו בעתיד, ובמיוחד אלה של משרד העבודה, את כל הוראות השלטון הגרמני וכן עותקים של המסמכים והפקודות החשובות שהתפרסמו בעבר. הארכיון כולל כ30,000 מסמכים, 40,000 דפים. מסמכי הארכיון שהוכמנו מכסים את התקופה שבין 16 באוגוסט 1941 לסוף נובמבר 1943. הארכיון נחשב כ"אוסף סגור" – פרקטיקה מקובלת בברית המועצות, לפיה היה זה "לא רצוי" לפרסם מחקרים בעניינים יהודיים. המצב השתנה עם תחילת ה"פרסטרויקה" בברית המועצות בשנת 1988. אז הגיעו לווילנה חוקרים של ייווא מניו יורק, שבחנו את הארכיון. ב-1998 הועברו מסמכי הארכיון למוזיאון השואה בוושינגטון. עותקים הועברו גם ל"יד ושם" ולארכיון ייווא בניו יורק.

אליעזר זילבער ואסתר שווארץ מאירוביץ' – הארכיבאים האלמונים ששימרו את האוצר.

דמות מפתח בשימור עשרות אלפי המסמכים ששרדו מגטו קובנה היה אליעזר זילבר, שהיה מנהל סניף קובנה של הארכיון הלאומי הליטאי, בו עבד מ1944 ועד 1976. לייזר זילבר שבני משפחתו נמצאים כאן, נולד ב1925, וב1941 נכלא בגטו. בגיל 16 היה מחברי תא המחתרת של משה שרמן שהיה לו מקלט רדיו, וממייסדי תא  הנוער של המחתרת הקומוניסטית. בקיץ 1943 הצליח זילבר לצאת מהגטו ליערות הפרטיזנים, במסגרת מבצעי ההברחה הנועזים שאותם תיארו דב לוין ואברהם בראון  בספרם "תולדותיה של מחתרת". הוא היה חבר הגדוד "קדימה" של המחתרת האנטי-קומוניסטית, ביחד עם סימה-יאשונסקי, לימים פייטלסון. מיד עם שחרור קובנה החל זילבר לעבוד בארכיון הלאומי הליטאי. הוא טיפל בכל המסמכים החשובים שנותרו מהגטו, מסמכים ליטאיים, גרמניים ויהודיים, לרבו ארכיון המשטרה שנמצא על פי תיאורו ב1962. זילבר הוציא ספר חשוב מאד בשם "דאקומנטן זאגן עדות – זכרונות פון א היסטאריקער ארכיוויסט": שאינו מוכר מספיק. בספר רשימות חשובות של מידע על גטו קובנה, שאינן נמצאות במקומות אחרים. זילבר נפטר בשנת 2000. הארכיון האישי החשוב שלו , ובו אלפי מסמכים שהביא עמו מליטא, הן מסמכי ארכיון לא מוכרים, צילומים נדירים, ראיונות שערך עם חברי המחתרת בסמוך לסיום המלחמה, ורשימות רבות, נמצא בביתו באשדוד. אני חושב שראוי שארכיון חשוב זה יהיה נגיש לעיני החוקרים, ורצוי  דרך "יד ושם".

הדמות הבא שאזכיר כאן היא אסתר מאירוביץ' שווארץ, שהייתה אף היא ארכיבאית בארכיון הלאומי הליטאי. ב1997 פרסמה ביווא בלעטער מאמר על גלגוליה של "ההיסטוריה" – "דער גורל פון דער געשיכטע". מאירוביץ כותבת כי הארכיון התגלה בשנת 1964 בשעת בניית בית, בתוך תיבת עץ מצופה עופרת. הוא הועבר לרשות הק.ג.ב ומשם, באוקטובר 1965, לארכיון הלאומי הליטאי בווילנה. מאירוביץ' מספרת כי תיבה זו היתה רק אחת מחמש תיבות של ארכיון הגטו שהוטמנו (העדות במשואה מדברת על שתיים) , וכי שלוש תיבות נמצאו בגטו מייד לאחר המלחמה. מה עלה בגורלן אינני יודע. מאירוביץ' עסקה שנים רבות בשימור מיון וקיטלוג הארכיון ועשתה עבודה נפלאה. בהקדמה היא כותבת על התחייה היהודית בליטא אחרי הפרסטרויקה ועל מסירת המסמך לייווא ב1988.

איה בן נפתלי – החוקרת הראשונה שחשפה את ההיסטוריה לציבור

את מנהלת משואה איה בן נפתלי ופועלה לא צריך להזכיר לכם. את איה אני מציין כאן כי היא היתה החוקרת הראשונה שכתבה על ההיסטוריה של המשטרה – לראשונה עשתה זאת ב1993 במאמרה 'כתב השבועה של המשטרה היהודית בגטו קובנה', שחשף את הטקס המרגש של שבועת האמונים של חברי המטרה למועצת הזקנים ולקהילה היהודית בגטו. בהמשך, ב1996, כתבה מאמר חשוב בשם 'ההיסטוריה של המשטרה היהודית בגטו קובנה'. איה נחשפה לחומרים האלה במסגרת ביקורה בליטא לצורך איסוף חמרים לתזה שלה על קורות ההרג בפורט התשיעי. היא הביאה ארצה את המסמכים ששימשו אותה במחקרה כשהם מצולמים על גבי גלילי נייר פקס. חשוב מאד לציין כי מחקריה של בן נפתלי נבעו קרוב לוודאי מהצורך שלה להתחבר למורשת המשפחתית. אביה, מיכאל גלבטרונק, לימים יצחקי היה מחבריו למחתרת א.ב.צ של דב לווין, והיה מהמעטים מאותו ארגון שיצא להילחם בשורות הפרטיזנים. יציאתו הראשונה נכשלה וגלבטרונק מצא עצמו כלוא בפורט התשיעי. את סיפור בריחת הגבורה שלא תיאמן שלו ושל חבריו ניתן לקרוא בספרו של לוין, כמו גם אודות הצלחתו לצאת לבסוף ליערות רודניקי ולהצטרף לגדוד הפרטיזני "מוות לכובשים" יצחקי נשא לאשה את דבור'לה, שהיתה ילדה בגטו וניצלה בנס.

דב לוין- והמשטרה היהודית

לצערי לא הספקתי להכיר אישית את דב לוין ז"ל, ולכן לא אני האדם הראוי לדבר על כל פועלו, אלא רק על פועלו בהקשר של המשטרה היהודית. המחקר החלוצי של לוין אודות המשטרה הוא פרסומה החלקי של "ההיסטוריה" וניתוח העולה ממנה. את זה עשה כאמור  בגליון ייווא בלעטער, נייע סערייע מ1997. לוין פרסם חלקים נבחרים מן ההיסטוריה, בליווי מבוא והערות שולים רבות המנתחות את הטקסט. לוין ניתח את אופי הטקסט, את השפה בו נכתב ותרם תרומה חשובה למחקרו. בהמשך התפרסמה ב1999 גרסה עברית בשם "המשטרה היהודית בגטו קובנה בעיני עצמה"  אולם פה ושם החמיץ נקודות חשובות. כך למשל טען לוין כי בולט מאד בהעדרו עניין תלייתו הפומבית של נחום מק, במצוות הגרמנים ב18 בנובמבר 1942. והנה, לא רק שההיסטוריה לא התעלמה מהסיפור, אלא אף הקדישה לכך דפים לא מעטים, ובהם תיאור הדילמה המוסרית שעמדה בפניה : מי יבצע את התליה.

כך כתבו מחברי ההיסטוריה לסיכום העניין: "מעק ביצע מעשה בלתי מחושב וטיפשי, שדרכו הוא היה עלול לגרום למותם של מאות יהודים. אך הוא מת כגיבור, ללא מילה, ללא סימן של חולשה, כקדוש מעונה העולה לגרדום מרצונו על קידוש השם. הגרמנים עצמם השתאו שנפש כזו תאצור בתוכה כוח רוחני ואומץ גברי כה גדולים" עוד עניין מרכזי אותו החמיץ לוין היה עניין ההגליה לריגה, שבוצע בכפייה בסיוע המשטרה. גם כאן, לא רק שההיסטוריה עוסקת בנושר בהרחבה, אלא גם במידה רבה של ביקורת עצמית קשה.

פרסום ההיסטוריה כספר

שנים רבות רצו יד ושם מחד, ומוזיאון השואה בוושינגטון מאידך, לפרסם את הטקסט החשוב הזה, אולם הפרסום התעכב. שמעתי טענה, כי אחיינו  של אחד מקציני המשטרה טען כי דודו שנרצח בפורט התשיעי כתב את הטקסט וטען לזכויות יוצרים. לעניות דעתי קל היה להוכיח מתוך הטקסט כי הטענה לא יכולה היתה להיות נכונה. לבסוף התפרסמה הגעשיכטע, בהפרשי זמן קצרים בוושינגטון ובירושלים.

המהדורה האנגלית שמואל שאלקובסקי ושמואל קאסוב.

בשנת 2014, אחרי 15 שנות עבודה, פורסמה בארה"ב הגרסה האנגלית של ההיסטוריה , בשם The Clandestine History of the Kovno Jewish Ghetto Police. הספר כולל עריכה הקדמה ותרגום לאנגלית של שמואל שאלקובסבקי, מבוא , עריכה מדעית והערות שוליים של שמואל קאסוב.

בינואר 1915, זמן קצר לאחר פרסום הספר עליו עמל כל כך הרבה שנים, הלך לעולמו שמואל שלקובסקי בגיל 90.  שלקובסקי נכלא עם אמו בגטו קובנה בשנת 1941. סגן מפקד המשטרה, מיכאל בראמסון, היה מורה שלו בגמנסיה.  וב1943 היה בין המוגלים לעבודה בגטו ריגה. עם חיסול הגטו הועבר שלקובסקי למחנה קייזרוואלד, ובספטמבר 1944 הועבר לעבודת כפיה במגדבורג גרמניה. שמואל נמלט מצעדת המוות ב1945, וכך ניצל. בשל ידיעת האנגלית שלו צורף לצוות המתורגמנים של משפטי נירנברג.  הוא הגיע לארה"ב, ושהה תקופה מסוימת בארץ, ואף שירת כקצין תותחנים במלחמת העצמאות.  שלקובסקי למד הנדסה באוניברסיטת קולומביה ורק לאחר שנים רבות חזר לכור מחצבתו, וסייע רבות למוזיאון השואה בוושינגטון כמתנדב.

את סאם קאסוב אין צורך להציג כאן. קאסוב נולד במחנה עקורים בגרמניה ב1946 לאם יוצאת ליטא, ואב שנאסר בידי הסובייטים והוגלה לגולאג. הוריו הגרו לארה"ב. קאסוב החל את הקריירה האקדמית שלו כחוקר היסטוריה רוסית אולם אט אט נשאב לחקר השואה, בין היתר עקב סיפור הצלתה של אמו אליו נחשף בגיל מבוגר יחסית. ספרו של קאסוב על ארכיון עונג שבת ועמנואל רינגלבלום הוא לדעתי ספרי מופת בחקר השואה בפרט והיסטוריה היהודית בפרט. אני מצפה בכליון עיניים לראות את הסרט שהופק על פי הספר שיוקרן השנה. היה לי העונג והכבוד לקרוא את ספרו , ההקדמה והערות השוליים ולהתכתב אתו ארוכות בנושאים הקשורים למשטרה היהודית.  אצטט צשפט אחד מההקדמה שכתב : While no comprehensive history of the Kovno ghetto has yet been written, this chronicle makes a major contribution to our understanding of the Jewish police. It also gives us important insight into the struggle of Kovno Jewry during the Nazi occupation. For those who prefer clear and unambiguous judgments of Jewish behavior under the Nazis, the example of the Kovno ghetto offers a note of caution

משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה  - ערכה דליה עופר

גם ביד ושם חיכה הספר שנים רבות להוצאתו. לתרגומו המוקפד והחכם של אברהם אצילי נוסף מבוא מאלף והערות שולים מרתקות של דליה עופר. דליה עסקה במשטרה של גטו  קובנה עוד לפני פרסום הספר במספר מאמרים. בסיום המבוא לספר מפליאה דליה לתאר את מה חשתם אתם, שקראתם, והשאר, שעוד תקראו בספר: " הקורא כועס  ומזדהה, מתקרב ומתרחק ובייחוד מרגיש  שהיו בגטו חיים של ממש. האנשים שחיו ונרצחו, או שרדו היו כאחד האדם על חולשותיו ויכולותיו ואין בטקסט האדרה או השפלה של האדם, אלא מציאות חיים בצל המוות."

ועוד אדם אחד שחשוב לציין כאן – יונתן ברזילי. בתקופת ההבאה לדפוס של הספר נטל יונתן את הפיקוד לידיו. מימי לא נתקלתי בעורך מסור כל כך, בעל ידע והבנה היסטורית מעמיקה, ורצון להעמיק ולהביא לקורא עוד ועוד מידע רלוונטי וחשוב.

בשוב ה' – שיר לכת לסיום

אחד הקטעים המרגשים ביותר ההיסטוריה של המשטרה הוא תיאור טקס ההתחייבות שך חברי המשטרה, המכונה בטעות "טקס השבועה" בטקס זה, בנוכחות כל ראשי הגטו וחברי התנועות השונות התחייבו חברי המשטרה לאמור:

התחייבות

אני, פקיד המשטרה היהודית בגטו

ויליאמפולה, מקבל עלי חגיגית מתוך הכרה

ובמעמד יושב ראש ועד זקני העדה

וראש המשטרה ועל דעתם התחייבות זו:

למלא במסירות וללא כל תנאים את כל

התפקידים והפקודות בלי להתחשב בזמן, באישיות ובסכנה;

למלא את כל החובות בלא פניות אישיות ביחס לקרובים,

לידידים ולמכרים;

לשמור בשמירה מעולה את כל הסודות והידיעות בשירות;

הריני מתחייב להקדיש  את כל כוחותי ואת מיטב ניסיוני

לטובת העדה העברית בגטו.

הריני מתחייב. 

את סיום הטקס מתארת ההיסטוריה כך: לאחר החתימה חזרו כל השוטרים איש למקומו, ניתנה פקודת הצעידה החוצה. התזמורת הרעימה בשיר לכת מוכר ולבבי "בשוב ה'". צלילי השיר הזה כמו הדליקו את אנשי המשטרה ואחדים מקהל הנאספים, פרצו החוצה הרגשות הנסתרים, נדלקו הלבבות והמוחות. למרות חושינו שכהו בגלל כל הצרות, כמו נדברו ביניהם כולם, פרצה מגרונותיהם של מאות יהודים השירה עם התזמורת – "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. עוד ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה... הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו..." בעינים דומעות שר הקהל את דברי הנבואה על חופש ושחרור, על הגשמת תקוותינו הנחלמות והקדושות ביותר, שהיום אינן אלא פנטזיות, ומחר יכולות להפוך למציאות. 

מה שרו הנוכחים כולכם יודעים. זהו השיר המקובל לפני ברכת המזון וידוע בטעות בשם "שיר המעלות" . אולם מדוע קורא לו המחבר "בשוב ה" ולמה הוא מכנה אותו "שיר לכת"? הרי המנגינה המוכרת לכם  של שיר המעלות, יכולה אולי להיחשב כליווי של שפאצירן איטי לאחר טשולנט של חורף. אשת השאלה הזו שאלתי את עצמי, ולא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת, ואז פניתי ל"ה" מומחה – אליהו הכהן, שהשיב לי מיניה וביה על ידי משלול התווים של "בשוב ה'" של זיידל רובנר שעליהם כתוב חד וחלק " TEMPO DI MARCIA” – בקצב מארש. ועוד הוסיף אליהו כי השיר הזה הושר בארץ בבתי הספר ובתנועות הנוער הציוניות , לאחר שחנינא קרצ'בסקי, המלחין והמנצח הנודע ותלמידו המובהק של זיידל רובנר, הביא אותו לתזמורת של הגמנסיה העברית הרצליה. 

לפני שנאזין לשיר – שתי מילים על זיידל רובנר - רובנר נולד  1857 כיעקב שמואל מָרָגוֹבְסקי בעיירה רדומישל. שמו ניתן לו על שם סבו, אם אמו, אשר כינתה אותו בכינוי החיבה "זיידל". כבר בגיל שמונה הוא הראה כישרון מוזיקלי, והחזן ביקש לצרפו למקהלתו, אולם האם סירבה כי רצתה שרובנר יגדל להיות רב. לכשגדל התחבר לחסידיו של הרבי ממקארוב, הרב יעקב יצחק טברסקי, אשר סיפרו לרבם על כשרונו והלה הזמינו להתפלל בבית מדרשו בימים הנוראים. הצלחתו בתפילות אלו פרסמו את שמו בכל האזור. בשנים 1882-1884 הוא שימש כחזן ברובנו (ומכאן רובנר) והעמיק את ידיעותיו בחיבור יצירות מוזיקליות. ב1914 היגר לארה"ב ואף הופיע בפני בנשיר האמריקני קולידג'. 

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו. הבה ונאזין לשיר