משתמש:שמוס או וונג/ כלל פסיקה

כלל פסיקה הוא מונח הלכתי המציין דרך שהתקבלה במסורת ההלכתית להכרעה במחלוקת הלכתיות מסוגים מסוימים. קיימים כללי פסיקה למחלוקות מתקופת התנאים ועד לכללים שונים (לא כולם מוסכמים) המתייחסים למחלוקות מתקופת הראשונים ואף אחריה.

סדר תנאים ואמוראים

מאת הרב ד"ר שלמה טולידאנו החוג לתושב"ע – מכללת ליפשיץ

נמצא בידינו בעיקר "סדר תנאים ואמוראים" שמכיל את רוב כללי הפסיקה במחלוקות האמוראים, ובדעות השונות שנמצאות בתלמוד הבבלי. סדר תנאים ואמוראים הטקסט מבוא התלמוד הראשון המוכר לנו. הגיע אלינו בכמה נוסחאות: • מחזור ויטרי, בתוך הפירוש לפרקי אבות, אחרי פרק א'. • בתוך כ"י מינכן של התלמוד הבבלי. כ"י זה נכתב בשנת 1343 בצרפת. • בתוך ספר שם הגדולים של החיד"א. החיד"א הדפיסו מכ"י. • שד"ל הדפיסו במאה הי"ט. • הרב קלמן כהנא עשה מהדורה מדעית בפרנקפורט 1935. התוכן מכיל שני חלקים: חלק כרונולוגי וחלק מתודולוגי. מכיל פרטים על התנאים והאמוראים, כללי משנה וכללי גמרא, בעיקר כללי הלכה. נדפס לראשונה ע"י החיד"א. החיד"א חילקו ל-90 סעיפים. הסעיף האחרון הוא: "רב גדא ורב סימונא סוף סברא, רבי יונתן סוף מעשה ". החיבור מסתיים א"כ בסוף תקופת הסבוראים ולפני תקופת הגאונים. החלק הכרונולוגי אינו קיים בנוסחת החיד"א. במחזור ויטרי חסרים כמה קטעים מן החלק המתודולוגי. במשניות הגדולות הדפיסו אותו מתוך מחזור ויטרי, והשלימו אותו בעזרת כ"י מינכן ושם הגדולים של החיד"א. המחבר לא ידוע. החיד"א הוכיח שמדובר בחיבור מזמן הגאונים. לפי אסף (תקופת הגאונים, עמ' קמז) חובר בשנים 886-884 ע"י אחד מחכמי סורא. החיבור מוזכר ע"י בעלי התוספות (שבועות מא, ע"א, ד"ה ולמר בר רב אשי; סנהדרין כט, ע"ב, ד"ה מר בר רב אשי; חולין עו, ע"ב, ד"ה מר בר רב אשי) וע"י הרא"ש בפסקיו (שבועות פרק שישי, אות ט'). הספר מוזכר רק ע"י האשכנזים. לפי הרא"ש בפסקיו (קידושין, פ"א, אות טז) הספר הועתק ע"י ר' יוסף טוב עלם (ראה עליו לקמן) שחי בימי רש"י. קטע מן הספר נמצא גם כן במחזור ויטרי. ספר הכריתות מתבסס עליו בלי להזכירו. החיד"א עמד על זה שבעל ספר הכריתות העתיק מסדר תנאים ואמוראים בלי להזכירו. כללים הפסיקה ראינו כי רק כלל פסיקה אחד נמצא במשנה, ומעט מאד כללי פסיקה בתלמוד. רוב כללי הפסיקה בין האמוראים נמצאים בסדר תנאים ואמוראים. מוצאם מקבלת הסבוראים והגאונים הראשונים. הם שהיו קרובים כל כך לזמן התלמוד וליוצריו, יכלו לקבוע כללים מסוג זה: • רב נחמן ורב ששת – הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי. • רב הונא ורב יהודה – הלכה כרב יהודה. • ר' אלעזר ור' יוחנן – הלכה כר' יוחנן, לבר מתלת דהלכה כר' אלעזר. • ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן – הלכה כר' יוחנן לבר מתלת דהלכה כר' שמעון בן לקיש; חדא החולץ מעוברת והפילה, ותניתא ביש נוחלין דין במחלק כל נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם הבכור; תלתאה ביש נוחלין הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובן לבנו, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. בהני תלת הלכתא כר' שמעון בן לקיש. • כל היכא דתשכח קמאי דפליגי ובתראי דפליגי נמי בההיא פלוגתא, כגון אביי ורבא או בתראי אחריני, הלכתא כבתראי. • כל מקום שנאמר קשיא – דבר תלוי הוא. חלק הגון מן הכללים המובאים בסדר תנאים ואמוראים נמצא גם בהלכות גדולות ובתשובות הגאונים שקדמו לו בזמן. זיהוי שמות וספרים • כל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה בר' אלעאי. • כל ר' שמעון סתם הוא ר' שמעון בן יוחאי. • כל ר' אלעזר סתם – במשנה הוא ר' אלעזר בן שמוע, ובתלמוד הוא ר' אלעזר בן פדת. • כל רבי מארץ ישראל, וכל רב ומר מבבל. • כל תקנה סתם תקנת עזרא היא. • כל סתם משנה רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעאי, סתם ספרי ר"ש בן יוחאי, וכלהו אליבא דרבי עקיבא, והם היו תלמידי רבי עקיבא, ולאחר מותו נחלקו על דעתו. במסכת סנהדרין (פו, ע"א) פירש רש"י: "מה שלמדו מר"ע אמרום". רש"י א"כ מבין כי "וכולהו" מתיחס לחיבורים; המשנה, התוספתא, הספרא והספרי נשנו ע"י ר"מ, ר' נחמיה, ר' יהודה ור"ש, על דעת ר"ע. אך בעל סדר תנאים ואמוראים מבין כי המחלוקות בין תלמידי ר"ע אחרי מותו, היו איך לפרש את דברי ר"ע . ר' יוסף טוב-עלם (Bonfils) מגדולי חכמי צרפת במאה הי"א, בדור שלפני רש"י. נולד בנרבונה שבפרובנס, אך פעל בצפון צרפת ב-Limoges וב-Anjou. השפעתו מורגשת היטב בכתבי רש"י והתוספות. קיבץ וערך ספרי קדמונים. סידר תשובות גאונים (ראה תוספות פסחים ל, ע"א, ד"ה אמר רבא), העתיק ספר הלכות פסוקות של רב יהודאי גאון (תוספות נזיר, נט, ע"א, ד"ה אמר רבי חייא בר אבא), ואת "סדר תנאים ואמוראים" (תוספות ע"ז, נז, ע"ב, ד"ה לאפוקי). פירושיו לתורה ולמסכתות אחדות וכן תשובותיו ופסקיו – אבדו. פייטן גדול, חיבר בין היתר את הפיוט "חסל סידור פסח כהלכתו" שנמצא בהגדות נוסח אשכנז. ביבליוגרפיה ש' אסף, תקופת הגאונים וספרותה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים.