משתמש:Ab218/טיוטה

אזור הסייג הבדואים בנגב הם חלק מהמיעוט הערבי-פלסטיני שנשאר בישראל אחרי מלחמת 1948. הבדואים התגוררו במדבר הנגב מאז המאה החמישית לפני הספירה, ובאופן מסורתי התארגנו בשבטים נוודים או נוודים-למחצה, שהתקיימו על מרעה צאן ועל חקלאות מסורתית. לפני 1948 מנתה האוכלוסייה הבדואית בנגב על-פי ההערכות בין 65,000 ל-90,000 נפש . במהלך מלחמת 1948 ואחריה גורשו רוב הבדואים בנגב, ונהפכו לפליטים במדינות הערביות השכנות ב-1952 נותרו בנגב רק 11,000 בדואים . מדינת ישראל השתלטה על רוב אדמות הנגב, כך שלבדואים שנותרו באזור אבדה החירות לנדוד עם עדריהם ממקום למקום ולעבד את אדמותיהם. שנים עשר מתוך תשעה עשר השבטים הבדואים שנשארו בנגב גורשו מאדמותיהם, וכל האוכלוסייה הבדואית רוכזה בכפייה בשטחים לא פוריים ומרוחקים, כדי שלא יהוו מכשול לפריסה מהירה של ההתיישבות יהודית בנגב. למעשה, האוכלוסייה הבדואית רוכזה בשטח מוגדר המכונה "אזור הסייג", בחלקו הצפון-מזרחי של הנגב, המהווה כ-10 אחוזים בלבד מן הטריטוריה שהייתה בשליטת האוכלוסייה הבדואית לפני 1948.

התיישבות

ההתיישבות של הבדואים ביישובי קבע התפתחה בשני כיוונים: התיישבות ספונטאנית במקומות שונים בריכוזים שאין להם הכרה רשמית של המדינה, והתיישבות ביישובים מתוכננים ומוכרים על ידי המדינה. בשנת 1951 נמנו בנגב 12,740 בדואים, רובם ממטה תיאהא. באותה שנה, עם החלת הממשל הצבאי על כל ערביי ישראל, אולצו הבדואים בנגב לעבור לאזור הסייג – המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע.

עד 1948 היו הבדואים פזורים ברחבי הנגב, ובעיקר בנגב הצפוני. לאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה נמלטו רבים מהם מן הנגב, וחלקם גורשו לסיני ולירדן. מכיוון שבאותה תקופה עדיין לא היה ברור טיב היחסים בין המדינה הצעירה לבין האוכלוסייה הבדואית, הוחלט להקצות לבדואים שנותרו בנגב אזור שכונה "אזור הסייג" – שטח מוגדר שנוהל בידי מימשל צבאי ישראלי. שטח זה השתרע בין דימונה וערד במזרח, לבין באר שבע והקיבוצים שובל ומשמר הנגב במערב. החיים בישוב-

ריכוז הבדואים באזור הסייג צמצם את שטחי הנדידה והמרעה שלהם ועל ידי כך נפגע מקור הפרנסה העיקרי שלהם. היה זה אחד הגורמים שהחישו את קץ הנוודות ודחפו את הבדואים להקים לעצמם מבני קבע. לצד האוהלים המסורתיים, העשויים משיער עיזים, הם החלו להקים אוהלי קבע בעלי מסגרת עץ יציבה וקבועה המכוסה ביריעות של בד עבה. סביבם הם הוסיפו בהדרגה מבני מגורים: צריפים, פחונים ומבני אבן. עם הזמן נוצרו יישובים בתהליך ספונטאני, ללא תכנון יישובי מקובל ומודרני. על כן יישובים אלה מכונים "יישובים ספונטאניים". ומאחר שהם הוקמו ללא אישורי בנייה כנדרש בחוק, ממשלת ישראל אינה מכירה בהם רשמית והם מכונים גם "יישובים לא-מוכרים.ביישובים אלה חיים קרוב ל- 40% מאוכלוסיית הבדואים.

אין תשתיות מסודרות כמו חיבור לרשת החשמל הארצית או למערכת ביוב, ואין אספקה קבועה של מים. האשפה נערמת בקירבתם, והביוב זורם לעתים בין המבנים והאוהלים. הצפיפות רבה, תנאי התברואה גרועים, יש מחסור בשירותים, והמצוקה והעוני ניכרים. לא תמיד קיימת מערכת הסעה לבית הספר, ויש עדיין תלמידים הנאלצים ללכת יום-יום כמה קילומטרים ברגל כדי להגיע לבית הספר.

רוב הבדואים המעדיפים להמשיך לחיות במקומות יישוב אלה. היו רוצים שהממשלה תעניק למקום יישובם הכרה רשמית, ואז, כמו בכל יישוב מוכר, יסופקו להם התשתיות הנחוצות. אולם ממשלת ישראל רואה בכך מעין מתן פרס על בנייה לא-חוקית למי שעברו על חוקי המדינה. זאת ועוד: קשה לפתח תשתיות, להקצות שטחים למבני ציבור ולפתח רשת דרכים על פי כללי תכנון מתקדמים, במקום שהתפתח ללא תכנון. לפיכך, ממשלת ישראל מציעה לפתור את מצוקת הבדואים על ידי הקמתם של יישובים מתוכננים.

במקביל להתיישבות הספונטאנית, ובעיקר עם הסרת הממשל הצבאי ב- 1966, החליטה ממשלת ישראל להקים יישובים בדואיים מתוכננים. ההחלטה נעשתה משתי סיבות: - ההתפרסות הספונטאנית של הבדואים על פני בקעת באר-שבע מפריעה לביצוע תכניות מאושרות בחוק לפיתוח הנגב בתחומים שונים. - רק ביישובים מאושרים ומתוכננים אפשר להקים תשתיות ושירותים חיוניים.

עד שנת 1975 הוחלט על הקמת שבעה יישובים: תל שבע, רהט, כסיפה, חורה, ערערה בנגב (ערוער), לאקיה ושגב-שלום, כולם באזור בקעת באר-שבע-ערד. מתכנני תל שבע הפיקו לקחים מהשגיאות שנעשו בתכנון היישוב, והם יישמו אותם כאשר תיכננו את רהט – היישוב הבדואי העירוני השני שהוקם. רהט, אשר הוקמה בשנת 1972, היא כיום הגדולה בין עיירות הבדואים בנגב. ב- 1994 זכתה למעמד של עיר, וב- 1999 התגוררו בה קרוב ל- 30,000 תושבים.

החיים באזור הסייג שלא כמו בתל שבע בתחילת דרכה, ברהט התאפשר לתושבים להיות מעורבים יותר, להתארגן ולהתגורר במסגרת שבטית-חמולתית, ולהקים את בתיהם בעצמם בשיטת "בנה ביתך". מבנה העיר ובתי המגורים שבה משקפים עקרונות אלה. העיר בנויה מ- 32 שכונות נפרדות ובהן בתים דו-קומתיים. מכיוון שהתושבים בונים את בתיהם בעצמם, כל תושב יכול לקבוע בעצמו את תכנית הבית, את גודלו ואת קצב בנייתו, על פי יכולתו הכלכלית או על פי דרישות המסורת. בכל שכונה מתגוררת חמולה מסוימת, וכבישים או ערוצים טבעיים בשטח מפרידים בין שכונה לשכונה. בשכונות פזורים בתי-ספר, מסגדים, מכולות שכונתיות ועוד, ובמרכז העיר ממוקם המע"ר (מרכז עסקים ראשי) והוא כולל בנקים, סניף דואר, עירייה, שוק וחנויות שונות. הבנייה הלא צפופה ,וההפרדה בין השכונות יצרו עיר המשתרעת על פני שטח גדול.

לכאורה, חיי היום-יום קלים יותר ביישובים המתוכננים, אך תושביהם הבדואים נאלצים להתמודד עם רמה לא מספקת של שירותים ותשתיות ועם שיעור אבטלה גבוה. בעיקר בולט היעדרם של אזורי תעשייה העשויים לספק מקומות עבודה לתושבים. חוסר התעסוקה, והבעיות הנלוות לכך גורמים לאכזבה מהיישוב ולתסכול רב אצל התושבים

הבעלות על הקרקעות – בעיה סבוכה המהווה מקור לעימותים ולחשדנות בין הבדואים לבין הרשויות הממשלתיות. מאחר שלרוב הבדואים אין מסמכים המהווים עדות לבעלותם על הקרקעות אלא זכויות היסטוריות בלבד, המבוססות על נדודיהם באזור לאורך הדורות האחרונים, הם מתקשים להוכיח את בעלותם על הקרקעות שעליהן הם יושבים. מדינת ישראל, המעוניינת שתהיה לה בעלות על כל הקרקעות בנגב, מציעה לבדואים פיצוי כספי וקרקע חלופית לבניית בית ביישובים המתוכננים. משפחות שקיבלו מן המדינה אישור לבעלות על הקרקעות, או שהגישו תביעה לבעלות, מתנגדות במיוחד למעבר ליישובים המתוכננים, שכן הן חוששות להפסיד אדמה ופרנסה.

אופיים של היישובים המתוכננים עירוני והוא זר לאורח החיים הבדואי המסורתי. חלק מהבדואים אינם עוברים ליישובים המתוכננים בגלל האופי העירוני של יישובים אלה. הם היו מעדיפים לעבור ליישובים מתוכננים בעלי אופי כפרי, הקרוב יותר לאורח החיים הבדואי המסורתי. החיים ביישוב בעל אופי עירוני מרתיעים בדואים רבים גם משום שהם יקרים. בנוסף ההיבט החברתי של החיים ביישוב העירוני מרתיע: לעומת היחסים החברתיים ההדוקים שאפיינו את החיים במאהל – בעיר יש יותר ניכור ופחות מעורבות, וכל אחד מסתגר בביתו ודואג בעיקר למשפחתו הגרעינית. הבדואים ציפו שביישובים המתוכננים יהיו להם מקומות עבודה ואפשרות להתפרנס, ושירותים ברמה טובה. המצב הקשה במרבית היישובים המתוכננים מרתיע בדואים מהיישובים הספונטאניים מלהצטרף ליישובים המתוכננים.

ביישובים המתוכננים, כל משפחה בונה בית פרטי על שטח קרקע – בנייה שעולה כסף רב. כתוצאה מכך בדואים רבים שאין להם האמצעים הכספיים הדרושים לבניית בתים כאלה, נאלצים למצוא פתרונות מגורים זמניים ביישובים הספונטאניים. גם בתי קומות, שהם זולים יותר, אינם נבנים ביישובים אלה, מאחר שהבדואים מתנגדים לכך בטענה שבתים כאלה אינם מתאימים לאורח החיים המסורתי. האתגר של רשויות המדינה הוא שיותר ויותר תושבים בדואים יעברו ליישובי הקבע המתוכננים, וכך יהיה אפשר לספק להם את השירותים הממלכתיים המגיעים להם, כמו כל אזרח במדינה. כדי להגיע לפתרונות מוסכמים, שני הצדדים – ממשלת ישראל והבדואים עצמם – חותרים לפעול בשיתוף פעולה. ניצנים ראשונים כבר קיימים בשטח: בשנים האחרונות הבדואים ונציגי הממסד משתפים פעולה בתהליכי תכנון וקבלת החלטות לגבי היישובים, מיקומם ואופיים. כך, למשל, ב- 1998 התקבלה החלטת ממשלה על הקמתם של עוד 5 יישובים.

הפרנסה. עם המעבר ליישובי קבע חל שינוי באופיים של מקורות הפרנסה של הבדואים בנגב. הכלכלה המסורתית שלהם התבססה על גידול עדרים ועל עיבוד חלקות אדמה קטנות של שעורה ושל חיטה. העדרים שלהם כללו בעיקר עיזים, כבשים וגמלים, ואלה סיפקו את רוב צורכיהם. מכירתם של מוצרי החלב ומוצרי הבשר הייתה מקור ההכנסה העיקרי שלהם. כיום רק מעטים מהבדואים תושבי יישובי הקבע מתפרנסים מגידול עדרים, ומרביתם עובדים כשכירים ביישובים העירוניים, במושבים ובקיבוצים שבסביבה. חלקם הקימו חברות. אפשר למצוא ביניהם גם מנהלי חשבונות, יועצי מס, רואי חשבון, עורכי דין, ארכיטקטים, רופאים ומרצים באוניברסיטאות.

המבנה החברתי. חיי הבדואים במדבר מאורגנים במסגרות ברורות. כל בדואי משתייך למשפחה גרעינית הכוללת את אב המשפחה, אשתו וילדיו. המשפחה הגרעינית היא חלק מהמשפחה המורחבת. כמה חמולות יוצרות יחד שבט, ובראש השבט עומד מנהיג השבט, השיח'. כאשר חיו הבדואים כחברה של נוודים במדבר, מסגרות אלה היקנו להם תחושת שייכות, הגנה וביטחון, ואיפשרו להם להתמודד עם תנאי החיים הקשים במדבר. כיום, בעקבות המעבר ליישובי הקבע, מתרחשים בקרב החברה הבדואית תהליכים המערערים את המבנה החברתי המסורתי. אחת התופעות הבולטות היא שהמסגרת השבטית נחלשת והמסגרת המשפחתית מתחזקת, ועולה מעמדו של היחיד בחברה.

החינוך. המעבר ליישובי קבע הוביל לשינויים גם בתחום החינוך. בעבר מעטים מאוד מילדי הבדואים למדו בבתי ספר. כיום יש במרבית היישובים בתי ספר יסודיים ובתי ספר תיכוניים. מספר התלמידים בבתי הספר הולך וגדל, ויש גם תלמידים הממשיכים ללמוד במוסדות שונים להשכלה גבוהה. אולם עדיין, מצבה של מערכת החינוך ביישובים הבדואים אינו משביע רצון והם זקוקים למשאבים נוספים כדי לקדם אותה.

הרגלי הצריכה והקנייה. הבדואים הנודדים הסתפקו במועט ולא הזדקקו אלא למה שנדרש להם כדי להתקיים. עם המעבר ליישובי הקבע הם החלו לנהל אורח חיים מודרני, שיש בו שימוש באמצעים טכנולוגיים שונים. אורח חיים זה יצר אצלם ביקוש למוצרים שבעבר לא נזקקו להם.

תפקיד האישה. בחברה הבדואית המסורתית היו לאישה תפקידים מוגדרים כמו טיפול בילדים, רעיית העדרים, ליקוט עצים, אפיית לחם, הכנת מוצרי חלב ואריגה. המעבר ליישובי הקבע ביטל את הצורך בחלק מהתפקידים, והנשים התפנו לעבודות אחרות. אמנם על פי מסורת הבדואים צניעות האישה מחייבת אותה להישאר בבית ולא לעבוד מחוץ לתחום היישוב. אך הנשים, שחלקן רכשו השכלה ומקצוע ולא מצאו עבודה מתאימה בתוך היישוב, התעקשו ויצאו לעבוד מחוץ לבית.