משתמש:Amitai99/טיוטה

ביוגרפיה

טמה שניידרמן (1917, ורשה, פולין– טרבלינקה, 1943) נולדה למשפחה מתבוללת.

כאשר התוודעה אל מרדכי באמצעות חברה משותפת, הייתה רחוקה מאוד מענייני העם היהודי. אולם לאט-לאט, בהשפעת חברה, התעורר אצלה העניין בעולמו הרוחני. הידידות האינטימית עם הבחור הפעיל והדינמי, אשר ממש הקסים אותה באישיותו הכובשת והפליא בכושרו האינטלקטואלי, קירבה אותה אל "החלוץ הצעיר-דרור", אליו גם הצטרפה באורח רשמי. טאמה, אשר התפתחותה הרוחנית הושפעה ע"י מרדכי, הרשימה אף היא עצמה בכושר המחשבה ההגיוני, בהבנתה לזולת ובריסונה העצמי. היא הייתה יותר מעשית ובעלת חוש מציאות מפותח יותר, ואכן הודות לסגולותיה אלה עזרה תכופות לבחור החולמני למצוא את שביל הזהב. 

בראשית המלחמה היא עוזבת את וורשה ביחד עם מרדכי ויוצאת מזרחה, בתחילה לקובל ומשם לוילנה - היחד עם קבוצת החלוצים. דרך חייה נקשר אל זו של מרדכי והופכת, כדרך חייו של מרדכי, לשלשלת ארוכה של מאבקים קשים על קיומו הפיסי של הקיבוץ ושל האומה, ולאחר מכן - למאבק על מיתה מכובדת. הרגש העמוק אל בחיר ליבה לא מנע בעדה להתמסר בלב ונפש לעניין העם. אדרבא, אהבתם ההדדית מוסיפה לשניהם כוח נפשי ונכונות להקריב את עצמם למען הכלל ולפגוש כל סכנה באומץ לב בלתי רגיל. טאמה העדינה והמצניעה לכת, שנטלה על עצמה באהבה ובאמונה כל משימה ותפקיד מסוכן שהוטל עליה ע"י מרדכי, כאילו צמחה והתפתחה ככל שגבר האסון שפקד את העם היהודי, ועם שליחותה גדלה גם התלהבותה, עד אשר לבסוף שקעה בה כולה ללא שיור. שוב לא ניסתה הנערה להניא את הבחיר ליבה מדרכו מלאת הסכנות ואף הוא לא יכול לעצור את תנופתה ודהירתה המסוכנת. אחזה בה תשוקה כבירה לצאת להתמודדות עם האויב וזאת בזירה רחבה יותר. אהבתה לעם ישראל והמופת של מרדכי, הצער העמוק ועבודת הקודש, כל אלה הדביקו לה כנפיים ואלה משכו אותה למעלה, אל-על, ושוב לא הייתה מסוגלת לרדת ממרומים - אל חייה הפרטיים, האישיים. לטאמה היה מקצוע - זה של אחות רחמנייה. תחת שלטון הכיבוש הסובייטי עבדה במקצועה כאחות ויחד עם זאת הייתה אחת הפעילות ביותר במלאכת הזיוף של מסמכים רשמיים, דרכונים וויזות, אשר אפשרו למספר ניכר של חברים לפרוץ דרכם למזרח הרחוק ומשם לעלות לארץ-ישראל. -- מרדכי טננבוים-תמרוף - גיבור הגטאות -חלק שני : בתוך מבול הדמים עמ' 99--במהלך הכיבוש הנאצי של פולין הייתה טאמה שניידרמן קשרית וחברת במחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק.

היא עבדה כאחות ונישאה למ. טננבאום. בזמן מלחמת העולם השנייה, יצאה טמה לוילנה עם הכיבוש הגרמני, שם השיגה וויזות עבור חבריה שיצאו למזרח, ושימשה כקשרית של תנועות "דרור" ואי"ל בין השטחים שסופחו לרייך, לבין אוסטלנד ואוקראינה. לאחר הכיבוש והקמת הגטאות היא נשארה בצד הארי, שינתה את שמה לוואנדה מאייבסקה, והביאה לגטו ורשה את הידיעות הראשונות על המתרחש בפונאר. בין השנים 1941-1943 טמה שלחה 20 משימות חשאיות בשביל התנועה הציונית "דרור", נוסעת בין וילנה, ביאליסטוק וורשה . טמה הוציאה מידע על הנעשה במחנה עבודה, הצילה בעת אקציה, קשרה קשר עם המפלגות הפולניות, השיגה נשק וכסף ויצרה קשרים עם הפרטיזנים. טמה הצטרפה ללוחמים, נתפסה ונשלחה לטרבלינקה והיא בת 26, שם היא נרצחה ע"י הנאצים.

http://www.eilatgordinlevitan.com/vilna/vilna_pages/vilna_stories_tema.html על ידי רחל Musleah

בין 1941 ו -1943, טמה שניידרמן ביצע 20 משימות חשאיות לתנועת נוער הציונית דרור (חופש), הלוך ושוב בין וילנה, ביאליסטוק ווורשה עם חדשות של הוצאות להורג מוניות ותחמושת למרד. במכתב, ציפורה בירמן, חבר דרור בגטו ביאליסטוק, כתב על שניידרמן ושליח אחר: "הם נראו כמו שתי shikses מקסים פניהם הקרינו עליצות כפי שהם הביאו לנו תקווה, חדשות ודרישת שלום מחלקים אחרים של חדשות. התנועה .... הם השראה לכולנו .... "

ב -17 בינואר 1943, שניידרמן 26 שנה בן נתפס וגורש לטרבלינקה, שם נרצחה.

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15864 טמה שניידרמן, ילידת ורשה, יצאה לוילנה עם הכיבוש הגרמני, שם השיגה וויזות עבור חבריה שיצאו למזרח, ושימשה כקשרית של תנועות "דרור" ואי"ל בין השטחים שסופחו לרייך, לבין אוסטלנד ואוקראינה. לאחר הכיבוש והקמת הגטאות היא נשארה בצד הארי, שינתה את שמה לוואנדה מאייבסקה, והביאה לגטו ורשה את הידיעות הראשונות על המתרחש בפונאר. מרדכי טננבוים-תמרוף, מפקד תנועת המחתרת בביאליסטוק, כותב עליה ביומנו: "ועוד מוטל עלי חוב: טמה. אנשי וילנה ידעו אותה, הבחורה האוהבת לטייל בסביבות העיר, קוטפת פרחים, כותבת שירים. טמה הפכה לגיבורה של גטאות פולין. לאחת. ליחידה. כשהנני כותב: 'ביקרנו', 'נסענו', 'עמדנו בקשר' – צריך לקרוא: 'טמה נסעה', 'טמה התקשרה'. אנחנו ישבנו סגורים בגטאות. היא הייתה לשופרה היחידי של התנועה מעבר השני של החומה". טמה הוציאה מידע על הנעשה במחנה עבודה, הצילה בעת אקציה, קשרה קשר עם המפלגות הפולניות, השיגה נשק וכסף ויצרה קשרים עם הפרטיזנים. טמה הייתה "היחידה שידעה את כל התנועה פנים אל פנים. למעלה מעשרים פעם עברה כל מיני גבולות המפרידים בין חלקי פולין השונים. טמה ידעה את כל גטו, ספגה לתוכה את כל הצער והיגון, את כל הצרות והמרטירולוגיה של יהדות פולין. בעיירות היו מספרים אגדות על הנוצריה הצעירה בעלת הצמות, שמביאה – בשם 'פולנים טובים' – עזרה וכסף. הקימה רשת של קציני וורמכט פקידי רכבת [...] שהיו מעבירים עבורנו כסף וחומר, מכתבים וידיעות - מבלי שידעו שעובדים הם בשביל יהודים. [...] בפעם האחרונה יצאה טמה לוורשה ועמה כסף וידיעות שרצינו להעביר ללונדון [...] בוורשה התחיל הפרק האחרון של החיסול, והראשון של ההתגוננות. למרות הכל - נכנסה לגטו". טמה הצטרפה ללוחמים, נתפסה ונשלחה לטרבלינקה והיא בת 25. ועוד מוסיף וכותב מרדכי טננבאום תמרוף: "לגבי דידי אין לכך חשיבות. בעוד ימים או שבועות אחדים אהיה עמה. אלא שעם מותה מתנו כולנו". ("דפים מן הדליקה", מרדכי טננבאום תמרוף, עמ' 109-110, 91

אחרי הסיפוח הגרמני הופכת טאמה - לפי החלטת הארגון - ל"ארית" בשם וונדה מאייבסקה, והיא נשארת מחוץ לחומות הגטו - כמקשרת. היא אינה יודעת ליאות ואינה יודעת פחד ב"גניבת" גבולות, בכדי להקים קשרים ולקיימם עם היישובים היהודיים האחרים, עם גטאות ליטא, בלארוס, אוקראינה, מרכז פולין, ואפילו עם שטחים שסופחו ל"רייך". בימי הטבח הגדולים עזרה טאמה בהעברת החברים, שחייהם היו בסכנה, מוילנה לביאליסטוק. כשהיא מסתייעת בנכונותו של ידיד-היהודים, הוא אנטון שמידט, לעזור ליהודים. במסעות הרחוקים והמסוכנים היא שיתפה לעתים את פרומקה ולונקה הבלתי נלאות. לגבי מרדכי הייתה טאמה לא רק האדם הקרוב והיקר ביותר, אלא גם היחידה שקשרה אותו אל העולם החיצוני, הייתה לו העיניים והאוזניים מחוץ לחומות הגטו. משנעלמה מהאופק החשיך עוד יותר העולם הקודר שמסביב והדי הקולות מן החוץ נדמו. אפילו משרידי החלוצים שוב לא הגיעו כל הדים. הכל התעטף עתה בחשיכה ובאלם. את שמה של בת לוויה הגיבורה שלו עטף מרדכי בהילת אהבה והערצה והוא הנציח אותו בפאתוס הלירי שלו לזיכרון הדורות בפסבדונים שאימץ לעצמו בעזבונו הספרותי. -- מרדכי טננבוים-תמרוף - גיבור הגטאות -חלק שני : בתוך מבול הדמים עמ' 100--

---

עמוד 141 ווילנה, ביאליסטוק ווארשה היו שלושה מרכזי פעילות חשובים בחודשים הבאים והשתייכו לשלושה איזורי ממשל נפרדים: וילנה השתייכה לקומיסריאט אוסטלאנד, ביאליסטוק וגרודנה היו איזור נפרד בכפיפות לממשל הגרמני בפרוסיה המזרחית, וארשה היתה בגנראל גוברנמן בפולין. כדי לעבור מאיזור לאיזור צריך היה רישיון משטרתי במיוחד. ברכבת, שהיתה אמצעי התעבורה העיקרי, נערכו בדיקות קפדניות, במיוחד בתחנת המעבר שלפני גרודנה ובתחנת מלקיניה בין ביאליסטוק לווארשה. הקשר הישיר הראשון בין ווארשה לווילנה נוצר בספטמבר 1941 על-ידי הצופה הפולני הניאק גראבובסקי, שנשלח על-ידי יוסף קפלן מ"השומר הצעיר" ויצחק צוקרמן מ"דרור" בתיווך אירנה אדאמוביץ', ידידת "השומר הצעיר", שישבה כבר אותו זמן בווארשה. בווילנה דיווח הניאק על הפעילות בווארשה ועל רצח היהודים באגם טרוקי, בו חזה במו עיניו בדרכו לווילנה. דיווח זה סייע להנהגה בווילנה להגיע להבנה חרבה יותר של התרחשויות במזרח ומשמעותן. במחצית אוקטובר 1941 חזר הניאק לווארשה והיה הראשון שהביא מידע בדוק על השמדת יהודי וילנה והסביבה, על פונאר ועל הרצח ההמוני באגם טרוקי. מאז ביקורו של הניאק התרחבה הבנת המציאות אצל הנהגות התנועות בווילנה והחלה יוזמה חדשה של קשרים. תנועות הנוער החלוציות היו הראשונות שיצרו קשר בין גטו וילנה ובין גטאות רוסיה הלבנה וגטו ווארשה, באמצעות אנשי קשר, בעיקר קשריות, בעלי מראה לא יהודי, דוברי פולנית רהוטיה, בעלי תעודות ורשיונות מזוייפים וכבומן אומץ לב ותושיה. בסוף אוקטוביר 1941 יצאו מווילנה, ביוזמת מרדכי טננבוים מ"דרור", שתי קשריות: בלה חזן לגרודנה וטמה שניידרמן לווארשה, בשליחות משולבת של העברת מידע והפעלת מחתרת. טמה, ילידת ווארשה, בוגרת גמנסיה פולנית, הצטרפה לתנועה עוד לפני המלחמה. עם פרוץ המלחמה יצאה מווארשה לקובל ומשם לריכוז החלוצי בווילנה. טמה היתה פעולה במחתרת ביטא, בימי הכיבוש הסובייטי, בהשגת וויזות עבור החברים שיצאו למזרח הרחוק. עם סגירת גטו וילנה נשארה טמה מחוץ לגטו והמשיכה לקיים את הקשר התנועתי תחת שם המחתרת ונדה מאיבסקה. טמה, שהיתה הקשרית הראשונה שנשלחה מהמרכז בווילנה, ערכה ביקור ממושך בווארשה ובמקומות אחרים בגנראל גוברמן והביאה בעצמה את הבשורות העגומות על הכיליון. במחצית השניה של דצמבר חזרה טמה לווילנה ועמה לונקה קוזיברדסקה, הקשרית המנוסה של "דרור" באיזור הגנראל גוברנמן. היתה זו נסיעתה הראשונה של לונקה בשליחות קשר עם וילנה. רוזקה קורצ'אק מספרת על הפגישה עם לונקה בווילנה, בדצמבר 1941: "לונקה נערה זקופת קומה, שאין במראיה שום דבר משל יהודיה. שעה שראיתיה לראשונה בחדרנו בגטו, הייתי בטוחה שלפני פולניה מבטן ומלידה". בווילנה סיפרו לונקה וטמה על תנאי החיים הקשים בגטו ווארשה ועל הפעילות הענפה של התנועות למרות זאת. הן גם הביאו את ההצעה של המרכז בווארשה שחברי "דרור" יעברו לגטו ביאליסטוק השקט יחסית. בואן ודיווחיהן החישו את קבלת ההחלטות בווילנה. לונקה שהתה מספר ימים בווילנה ושבה בראשית ינואר 1942, דרך ביאליסטוק, לווארשה. בעקבות המסרים שהעבירו לונקה וטמה ועל רקע המציאות בווילנה התעורר ויכוח גם ב"דרור" וגם ב"שומר הצעיר", האם להישאר בווילנה, או להעביר חברים למקום שקט יותר כדי להרוויח זמן להתארגנות. עניין העברת החברים לביאליסטוק עורר, אמנם, ויכוחים בתנועות אך הצעת העזרה של סמל הוורמאכט, אנטון שמידט, הכריעה את הכף. בסופו של דבר, בעזרת המשאיות של אנטון שמידט, הצליחו טמה ולונקה להעביר את הקבוצה המרכזית של "דרור" לביאליסטוק. באמת הנסיעות הצליחה לונקה להעביר גם תינוקת בת חודשיים מאימה שנותרה בווילנה, אל אביה בביאליסטוק. הידיעות שהגיעו לווארשה מאיזורי הטבח במרכז, בעיקר על-ידי מאות הפליטים שנמלטו חזרה אל משפחותיהם בווארשה, גרמו אמנם זעזוע עמוק, אך לא נתפשו כנוגעות ישירות לביטחונה של יהדות ווארשה. יהודי ווארשה, שצברו כבר ניסיון של שתי שנות מאבק על קיום פיזי רצוף מוות ממחלות ומרעב ורציחות מקומיות, חיו בתחושה שלאחר המצוקה הנוראה של שנת 1941 חלה יציבות יחסית, והם יוכלו לעבור כך את תקופת המלחמה. תחושות אלי הדחיקו את האפשרות להעריך נכון את המתרחש במזרח. תנועות הנוער פירשו את הידיעות בצורה שונה והתחילו לגבש דרכי תגובה. בנובמבר ודצמבר 1941 עדיין התנהלה בווארשה פעילות חינוכית אינטנסיבית. בינואר 1942, עם הגעת הידיעות על הרצח בחלמנו שבמערכב פולין, ניתנה הדחיפה להתארגנות לקראת מחתרת לוחמת. כעת עברה פעילות הקשר לפסים מקצועיים ונעשתה על-ידי אנשי קשר קבועים. "על אחד מאותם קבועים, הנוסעים בדרכי פולין בימים האלה, היה לו סגנון לבוש והופעה משלו", כותבת אירנה אדאמוביץ'. טמה מ"דרור" נראתה כשיקסה טיפוסית "צמותיה הבהירות ועיניה התכולות מטעות כל מומחה לתורת הגזע"ף כותבת עליה רוז'קה. טמה פעלה בצד ה"ארי" בזהות פולנית כוואנדה מאייבסקה והתשתדלה לחזק זהות זו על-ידי יצירת קשרים עם פולנים. לונקה מ"דרור" היתה נוסעת תחת השם קריסטינה קוסובסקה ונראתה גם היא כשיקסה טיפוסית. היא דיברה פולנית טובה וגם שפות אחרות, מה שאיפשר לה לתמרן בזהותה: "הייתה נוסעת כבאב'ע עטופה במטפחת בלבוש מרושל והתאימה גם את דיבורה לטיפוס זה",כותבת עליה אירנה. שיטות העבודה של לונקה היו חלק מחזותה וחיצונית כגרמניה ושליטתה בשפה הגרמנית. על אחת משיטות העבודה של לונקה מעיד יצחק: כשבאה ברכבת לאוראני, הקיפו הז'אנדרמים שומרי הגבול את הרכבת החלו לבדוק את הנוסעים. בתרמילה של לונקה היו חבויים מכתבים, כתובות על נייר אריזה, עיתונים, צפנים. עד מהרה מצאה את נהג הרכבת: תכניס את זה לכיסך, נערכת בידקה! הנהג עמד נפחד: מה יש לך כאן, כריסטינה? דולרים יש לי כאן. דולרים? לאן את מביאה אותם? אתה מבין - אני הופכת את זה לכסף. בווארשה זה עולה פחות, בווילנה זה יותר יקר. ואני קונה ומוכרת - והוני גדל. הנהג התפעל: איזה ראש חכם! ואני סוחב עמי חבילות שלמות של סיגריות, והרווח שלי הוא פרוטות, יאולי את, צרור קטן... את הצרור תחב לכיסו עד שחלפה הסכנה. הוא החזיק לה טובה על הדרך שהורתה לו לפרנסות חדשות".

טמה ולונקה בין וילנה לווארשה המחצית הראשונה של 1942 התאפיינה בהתארגנות המחתרת הלוחמת על תשתית התנועה החינוכים הקיימת. רשת הקשר שהיתה קיימת בתנועות הנוער, ביקורי החברים ובעיקר החברות הפכו למכשיר החשוב ביותר, לעיתים היחידי, לביסוס השמועות ולהבנת המציאות, שהם תנאי לפעולת התנועות בתנאים החדשים. ב-19 למאי 1942 מסכם רינגלבלום את פעולת הקשריות באותם חודשים: הן מקבלות על עצמן את התפקידים המסוכנים ביותר מבלי להוציא הגה וללא רגע של היסוס. אם צריך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק, למברג, קובל, לובלין, צ'נסטוחוב, ראדום ועוד ולהעביר לשם סחורה לא כשרה, כמו למשל פרסומים בלתי-לגאליים, חומר, כסף, כל זה הן עושות כדבר המובן מאליו. אם צריך להציל חברים מווילנה, לובלין או ערים אחרות הן נוטלות על עצמן שליחות זו. אין בפניהן מעצור או מכשול... הן עוברות ערים ששום שליח של איזה שהוא מוסד יהודי לא הגיע אליהן, כמו למשל ווהלין וליטא.

בינואר 1942 מדברים, אם כן, על חיבור מחודש של חלקי התנועה המנותקים עם המרכז בווארשה, שום קמה תנועה ארצית אחת. אך המציאות השונה בווילנה ובווארשה הכתיבה אופי שונה של פעילות, שבא לביטוח גם באופי פעולת השליחות באותם ימים. בעוד השליחים מווארשה נוסעים כדי לקיים את הקשר התנועתי עם החלקים המנותקים, יוצאים כבר השליחים מווילנה למשימה מוגדרת של העברת המידע על ההשמדה במזרח וההחלטה על התגוננות. תגובת תנועות הנוער החלוציות למציאות החדשה התבססה על התשתית הישנה של התנועה החינוכים, תוך התאמת תכניה ודרכי פעולתה לצרכים החדשים. כמו בשלבים קודמים גם בשלב החדש, שנכון יותר לתאר אותו כמפנה מכריע בתאי הקיום היהודי, אנו עדים לאותו "המשך חדש", שאפיין את תגובת התנועות החלוציות לתנאי הקיום היהודי מאז פרוץ המלחמה. בדו"ח פנימי של מרכז "דרור" ממאי 1942 ממשיכים לדבר על "ביקורים", "סמינרים" ו"קיבוצי הכשרה", אותו מינוח ישן שלפני המלחמה, אם כי דרכי הפעולה, התנאים והתכנים השתנו. עיקר הקשר נעשה על-ידי קשריות, שנשאו על כתפיהן את עול השליחות הקיימו את הביקורים: פרומקה פלוטניצקה, קשרית ושליחת ה"מרכז" הווארשה, לונקה קוז'יברודסקה, קשרית ה"מרכז" בווארשה וטמה שניידרמן, קשרית "דרור" בווילנה וביאליסטוק.

על שליחותה של טמה כותב מרדכי טננבוים: לאחר שניתק הקשר בין ווארשה (כל ניסיון - עונש מוות) לבין התנועה - היא הקימה אותו מחדש ומאז ואילך קיימה אותו בהתמדה. כמה פעמים חצתה את הגבול אל אוסטלאנד (ליטא, לשעבר בבילורוסיה) אל הרייך השלישי (בנדין), לאוקראינה (קובל, לוצק), מחוז ביאליסטוק (כעשרים פעם!). היא הכירה כל גטו בפולין (חומה, תיק דוקרני) כל יודנראט. היא היא שהיתה המרכז למעשה של הג'וינט, של כל הארגונים הציוניים הציבוריים היתה "הדואר" היחיד... כל אימת שבאה אלינו היינו מקבלים חומר למשך חודשים בשביל פרסומינו ובשביל הארכיון שלנו... יש 'אקציה' במקום כלשהו - עליה מיד לנסוע לשם. נלקח מישהו למחנה - יש לחלצו. מכינים על מסילת הברזל מערך חשוך של קרונות - יש להיוודע לשם מה, לאן - לנסוע מיד להזהיר. שריפה באיזו עיירה - להביא לשם כסף. לחפש פרטיזנים ביערות. לרכוש נשק.

טמה חידשה את הקשר בין המחוזות למחוץ לגנראל גוברנמן, בעיקר מחוזות המזרח, לבין המרכז בווארשה וקיימה את הקשר בין המקומות עצמם. עם העברת ההנהגה הפעילה את תנועת "דרור" מווילנה לביאליסטוק, בינואר 1942, עלתה חשיבותה של ביאליסטוק כמרכז פעילות לאיזור כולו, וטמה החלה לפעול לחידוש הקשרים בגליל ביאליסטוק. היא חיפשה בעיירות נידחות אחרי חברים, ששרדו מן האקציות, ועוררה אותם לפעולה תנועתית: "לא רצו להאמין שבימי אימים אלה ממשיכה התנועה בעבודתה והשרשרת נמשכת" - כותבת צפורה בירמן על פעולתה של טמה. על איכותה של פעולת הקשריות ותרומתה למורל החברים כותבת גם ברונקה ויניצקה, חברת הקיבוץ בביאלינסטוק, המציינת כי כל ביקר של הבחורות (טמה, בלי ולונקה) בקיבוץ היה מביא משב רוח של חופש. על אחד הביקורים של טמה כותבת ברונקה: "פעם חזרה מהדרך... עלתה לרקוד על השולחן ולימונים התחילו נושרים מכיסיה. באווירה של הגטו היה בזה רוח של הרפתקה ורוח של ארץ ישראל".

באפריל 1942 נערך בביאליסטוק סמינר "דרור" שנוהל על-ידי פרומקה, שליחת התנועה מווארשה, טננבוים ומרסיק, ונמשך שלושה שבועות. הסמינר שהיווה את פסגת הפעילות התנועתית באותם ימים, לא יכול היה להתקים ללא פעולתם האינטנסיבית של טמה, פורמקה והקשרים הגליליים. לאחר הסמינר בביאליסטוק נסעו פרומקה וטמה בשליחות התנועה לווהלין, שם פגשו את חברי התנועה בקובל ערב אקציית החיסול.

לונקה המשיכה לנסועה כמלווה וכקשרית עצמאית: פעמיים ביקרה בטארנוב בשליחות קשר מווארשה ונפגשה גם עם חברי "השומר הצעיר" במקום. בשליחות התנעוה העבירה לונקה מקראיקוב לווארשה גם חומר עבור ארכיון רינגלבלום. באפריל 1942, בימי הפסח, כשהגיעו הידיעות על רצח יהודי לובלין, יצאה לונקה לברר את אמינות הידיעות. שוב נעזרה לונקה בגרמני, שסייע לה מבלי לדעת מי היא. לאחר שהות של מספר ימים חזרה לונקה מלובלין לווארשה עם המידע הבדוק על רצח יהודי לובלין. פעילות הקשר של לונקה בתוך הגנראל גוברנמן נמשכה בין החודשים ינואר, מועד שובה מווילנה, לאפריל, תקופת פעילותה בביאלינסטוק. לונקה לקחה חלק באירגון מסינר "דרור" בביאלינסטוק, ועם תום הסמינר, לאחר הפסח, יצאה בשליחות מרדכי טננבוים לווארשה, כדי להעביר כסף שהשיג מרדכי בביאליסטוק עבור המחתרת. במעבר הגבול במלקיניה נעצרה לונקה, תעודותיה המזוייפות נחשפו, והכסף וארבעת האקדחים שהיו על גופה החשידו אותה כחברה במחתרת הפולנית. היא נאסרה כפולניה והובאה לפאביאק בווארשה. מאמצי הגסטאפו לגלות את שמה האמיתי ואת קשריה לא צלחו וב-11 בנובמבר 1942 הועברה כאסירה פולניה לאושוויץ. ב-18 במארס 1943 נפטרה לונקה באושוויץ מטיפוס הבהרות.

על משמעות מאסרה של לונקה לפעילות הקשר של התנועה כותבת צביה: "מאז נפילתה של לונקה קוז'יברודסקה בידי הגרמנים נשתבשו הקשרים עם מקומות רבים". יצחק צוקרמן כותב, על תרומתה הייחודית של לונקה לקיום התנועה ומשמעות נפילתה, מעין דברי הספד: לונקה נמנתה עם החשובים שבקשרי התנועה. היו שולחים אותם למקום הכסנה הרבה ביותר, שהדרכים לשם לא היו בדוקות, והמוות היה מרחף בהן. והיא הייתה הולכת - נועזת, בטוחה בכוחות עצמה. אם נברא מישהו להיות איש מחתרת מטבעו - היתה זו לונקה. בשטח זה נתגלו כל כוחותיה וכישוריה: רצון, אינטליגנציה, חן וחכמה. המחתרת נוצרה כדי שהיא תשמש בה כהן גדול. והיא שירתה אותה בכל ישותה, בנאמנות ובמסירות.

בשנים שלפני המלחמה עמדה בשולי התנועה, ועשה - בתוך תוכה. נערות רבות מילאו בימים ההם שליחויות מסוכנות, אבל היא הפכה את העבודתה לאמנות, בדרך ובנוסח משלה. כווירטואוז המעלה בקסמיו עולמות חדשים הן הקלידים, כן היתה היא שולטת על כל היסודיות הקיימים ומעלה מתוכם לונקות חדשות. אילו התאספו כל המכרים שרכשה בתוקפת המלחמה - יהודים, פולנים וגרמנים - על כמה לונקות היו הללו מספרים? באיזו הן היתה היא האותנטית האמיתית?

לפעמים - גרמינה מגונדרת, כעוסה ומנופחת, המשקיפה מלמעלה למטה על המון הפולנים המסתערים על תחנת הרכבת והולכת ישר אל מסעדת התחנה, שבה תנלוי שלט "נור פיר דויטשה" (רק לגרמנים), נוסעת ברכבות הנוסעים הגרמניות ומבלה בשיחה ביתית-אזרחית עם הנוסעים הגרמניים. איש לא יבדוק את תעודותיה. וכי מי יודע לשוחח גרמנית עם חייל במדים כאילו היתה זו לשון האם שלו? לפעמים - היא מורה צנועה, הבורחת מן המציאות האפורה אל עולם הספרות והמוסיקה. ולפעמים - מבריחה חוצפנית, רגונה, הנדחקת באגרופים ומקללת קללות מוות: תמימות וחוצפה, פשטות וגאווה, דברנות ושתקנות מרושעת. עיניים כחולות, אף מחוטב, חדש ושערות בלונדיניות עם צמות ארוכות, מסודרות כזר על כראש. אך בפנים - נשמה יהודית חמה, שיגון ימי האיצה והניסיונות המרים ממלאים את נפשה.

לקראת קיץ 1942, לאחר מאסרה של לונקה, נותרה טמה קשרית "דרור" היחידה בין ווארשה ומחוזות המזרח. קובצת החברות, שהמשיכה לקיים את הקשר בין מרכז "דרור" ו"חלוץ" שווארשה, לבין המקומות, סניפים, קיבוצים ויחידים, היתה קבוצה של חברות בעלות מראה "ארי", שיכלו בעזרת תעודות מזויפות להגיע לכל עיר ועיירה בשטח הגנראל גוברנמן ובאיזורים שסופחו לרייך. חווקה פולמן ששימשה לאחר מאספרה של לונקה כמלווה קבועה של יצחק בנסיעותיו מתארת את תחומי הפעולה של הקשריות: במה עסקנו? בקשר בין המרכז והסניפים, בהעברת עיתונים, בחיפוש דרכים לעלייה, בהעברת תעודות, בהגשת עזרה לחברה במחנות בעבודה, בהעברת חברים ממקום למקום (לסמינרים, לפרטיזנקה וכו'), באירגון חוות חקלאיות, בהעברת נשק, בקשר עם המחתרת הפולנית, בחיפוש מגורים מחוץ לגטו, בהחבאת חברים בצד הארי ועוד ועוד. המקשרות שלנו אשר תחילה עבדו מטעם "דרור" עברו אחר כך, עם הפיכת "דרור" לארגון לוחם, לפעולה מטעם "האגון היהודי הלוחם" וכמעט כולן נפלו על משמרתן.

תיאור תחומי הפעולה של הקשריות מבטא למעשה את המעבר מתנועה חינוכים לארגון לוחם. מי שקיים תחילה קשר תנועתי במחתרת, העביר עיתונים וחיפש דרכי עלייה, עסק אחר כך בהעברת נשק ובהצלת חברים מגירוש.

לקראת מחתרת לוחמת - השליחות של טמה והמחיר ביוני 1942 היו כל יישובי היהודים, בתחומי הגנראל גוברנמן וזגלמביה, נתונים לאקציות ולחיסולים, שהגיעו לשיאם בחודשים יולי-ספטמבר, עם שלוח רוב יהודי ווארשה לטרבלינקה. מצד אחד, גרמו הגירושים כמעט מכת מוות לרכזי התנועות. מצד שני, הם נתנו דחיפה סופית להקמת "האירגון היהודי הלוחם" במרכז בווארשה ובמקומות הפעילות המרכזיים של התנועות כמו: קראקוב, צ'נסטוחוב ובנדין. הקושי להמשיך ולקיים את הקשר בין המרכז והמקומות הביא ליוזה של התארגנות מקומית לקראת התגוננות, כשכל מרכז פועל כאירגון עצמאי. יחד עם זאת המשיכו הנהגות התנועות להיאבק על כל קשר אפשרי ולנצל כל הפוגה ורגיעה זמנית בשילוחים כדי לשלוח אנשי קשר, שיעבירו מידע, נקש והוראות להתארגנות.

לאחר המפולת הגדולה במלקיניה במאי-יוני 1942 נותק, למעשה, הקשר בין המרכז בווארשה ובין ביאליסטוק. בגלל מיקומה הגיאוגרפי ועל רקע השטח היחסי, שנשמר בה במהלך 1942, הפכה ביאליסטוק מרכז לחבלים המזרחיים וניתן היה לטפח בה פעילות תנועתית ותשתית של מחתרת לוחמת. על תוצאות מפולת הקשר במלקיניה כותבת ציפורה בירמן מ"דרור": "חלפה תקופת הזהב של גטו ביאליסטוק... 'השיקצות' שלנו נכשלות בזו אחר זו. מווארשה אין שום ידיעות, כאילו ירד לטימיון, כאן הסניף גדל והולך ומצריך עבודה. מחכים ליצחק ואיננו... אין שום קשר עם ווארשה". באוגוסט שבה לביאליסטוק טמה, קשרית "דרור" היחידה שהמשיכה לנסוע בין ווארשה לביאליסטוק, ובפיה תיאור "האקציה" בווארשה. את ביקורה של טמה בביאליסטוק, לאחר תקופת ניתוק מווארשה, מתארת ציפורה בירמן: "והנה טמה, כקו אור בימים אפלים... היא סיפרה על 'האקציה', בווארשה הימים נוראים איומים יותר מאלו שבווילנה... טמה הביאה עמה את הקריאה לצאת אל היערות, להתקשר עם פרטיזנים ולהילחם יחד באויב". מביאליסטוק נסעה טמה לגרודנה כדי להעביר גם לשם את הידיעות מווארשה. חברי "דרור" בגרודנה התייעצו איתה. הם חיפשו דרך והחליטו לבוא במגע עם אנשי מחתרת ביער ולרכוש נשק.

בראשית נובמבר 1942 הגיע מרדכי טננבוים לביאליסטוק, בשליחות "האירגון היהודי הלוחם" בווארשה, כדי לעמוד בראש פעולת ההתנהגדות בגטו ביאליסטוק. בואו של מרדכי לביאליסטוק נתן דחיפה מחודשת לפעולת המחתרת הלוחמת הניע והרחיב את פעולת הקשר בכיוון של רכישת נשק, ביסוס פעולת המחתרת בצד הארי וסיוע לגטאות שכנים, בעיקר לגטו גרודנה. ב-13 לינואר 1943 רשם מרדכי ביומנו: "מברק מטמה. הגיעה בשלום לווארשה. הפעם השביעית עוברת את הגבול בחודשיים האחרונים. מה תגדל שמחתם בווארשה - פגישה, אינפורמציה וכסף..."

על-פי הדברים שכתב מרדכי ביומנו קיימה טמה מאז שובו לביאליסטוק קשר קבוע בין ביאליסטוק לווארשה והעבירה מידע ובעיקר כסף, שקיבלתה עבור המחתרת בווארשה, אבל גם נשק כפי שמעידה צביה: היא נסעה ברכבת ורימוני יד טמונים בתחתוניה. לרוע מזלה נתפנה מקום ישיבה והגויים ברוב אדיבותם הפצירו בה לישב. היא ידעה שאם תשב עלולה היא לסכן את עצמה ואת הנוסעים. למזלה הצליחה להסיח את דעת הנוסעים ויצאה מן המיצר בשלום.

הגברת הביקורת הגרמנית, הטרור והרצח במעברי הגבול ובמעברים בין הגטעות וחשיפת רשת הקשרים המרכזית בידי הגסטאפו, לא הותירו כמעט פתח להמשך פעולת הקשר בין המרכזים. אם ברחבי הגנראל גוברנמן וברייך ניתן היה עדיין לקיים קשר חלקי בין המקומות, לגבי מחוזות המזרח הניתוק היה מוחלט. במהלך חודש ינואר 1943 היו החברים הביאליסטוק נתונים בפעילות אינטנסיבית לקראת התגוננות. ב-19 בינואר הגיע מווארשה המכתב האחרון של טמה שנספתה באקצית ינואר, ומאז נותק הקשר עם ווארשה. הידיעות על מרד ינואר בווארשה הגיעו לביאליסטוק ב-21 בינואר, באמצעות עובד רכבת פולני ואחר כך דרך עיתוק המחתרת הפולנית פ.פ.ר., "קום ווארשה" מ-3 בפברואר. על-פי ידיעות אלו הגיעו בביאליסטוק למסקנה שכל החברים בווארשה נפלו במרד.

הדברים שכותב מרדכי טננבוים על טמה באפריל 1943, במכתב לחברים בארץ, פורשים לפנינו את העוצמה, ההיקף והאובדן הגדול עם נפילתה. טמה הפכה לגיבורה של גטאות פולין. לאחת. ליחידה. כשהנני כותב: "ביקרנו", "נסענו", "עמדנו בקשר" - צריך לקרוא "טמה נסעה", "טמה התקשרה". אנחנו ישבנו סגורים בגטאות. היא היתה לשופרה היחידי של התנועה מעבר השני של החומה. הוצאה ממחנה עבודה, הצלה בעת "אקציה", קשר עם המפלגות הפולניות, שאלות נשק ופרטיזנים, כסף וקשרים. היחידה שידעה את כל התנועה פנים אל פנים. למעלה מעשרים פעם עברה כל מיני גבולות המפרידים בין חלקי פולין השונים. ידעה כל גטו, ספגה לתוכה את כל הצער והיגון, את כל הצרות ומרטירולוגיה של יהדות פולין. בעיירות היו מספרים אגדות על הנוצריה הצעירה בעלת הצמות, שמביאה - בשם 'פולנים טובים2 - עזרה וכסף. קראנו לה בהלצה '27 איקס' - סרט ריגול מפורסם מלפני המלחמה עם מרלן דיטריך.

הקימה רשת של קציני הווהרמאכט, פקידי רכבת וז'נדארמריה שהיו מעבירים עבורנו כסף וחומר, מכתבים וידיעות - מבלי שידעו שעובדים הם בשביל יהודים. ריכזה בידה לא רק את ענייננו, כי אם גם את ענייני העזרה הסוציאלית הכללית בערים השונות. בפעם האחרונה יצאה טמה לווארשה ועמה כסף וידיעות שרצינו להעביר ללונדון. כתמיד - עבר הכל בשלום. בווארשה התחיל אז הפרק האחרון של החיסול והראשון - של התגוננות. למרות הכל - נכנסה לגטו. באותו היום נפלו כל חברי הקיבוצים מטשרניאקוב ודזיאלנה, נפלו יצחק, לאה, צביה. במקום אחרים - נפלו היתר. זהו - לאחר מסירות נפש גדולה כזאת, מאמצים כה רבים והישגים כה יפים - סופה של תנועת "החלוץ" ותנועות-נוער הציוניות ברכז היהדות העולים - בפולין.

את סיפור האהבה הטראגי של מרדכי וטמה, את השליחות והמחיר, מביא יצחק צוקרמן בתאור פיוטי, עצוב ומרגש: שניהם צעירים היו, וזה שנים שהתרועעו זה עם זה ואהבה זה את זה. טמה רכת הפנים וזהובת הצמות הארוכות, בעלת עיניים כחולות, חייכניות, היתה עצורה ברוחה - אישר מעשה. הוא קרב אותה אל התנועה ונתן בליבה את עולם ענייניו ודמיונותיו. התכונה האחרת אשר לכל אחד מהם משכה אותם זה אל זה, גם הבדילה ביניהם. היא היתה בשבילו קנה מידה לממשי בדמיונותיו, לאשר ניתן להתקשם, לאחר יישאר אך חלום בלבד. בדרכי נוד בכבישים מופצצים, בימי קונספיראציה בוילנה הסובייטית, ואחר כן בתקופת הכליון הלכו יד ביד יחד. הוא אהבה מאוד והיה שולח אותה בשליחויות מסוכנות ביותר. והיא נטלה אותן במלוא ההכנה והאחריות.

• * *

רצף הפעילות של התנועה החינוכית במחתרת והקמת המחתרת הלוחמת יכול היה להתקיים הודות למערכת הקשר והביקורים, שהניעו את פעילות התנועה לפני המלחמה והיו תנאי להמשך קיום התנועה במהלך המלחמה. תכני הקשר השתנו, דרכי הקשר השתנו, אנשי הקשר השתנו, אך התשתית של תנועת נוער חלוצית המונעת על-ידי פעילות קשר ארצית נשמרה וזה מקום הכוח של גרעין ההתנגדות היהודית.

לונקה וטמה, שתי הקשריות המכרשיות של "דרור", היו המנוע האנושי שאיפשר את המשך הקיום של תנועת "דרור". לונקה וטמה, שתי נשים צעירות, אוהבות וצמאות חיים, שגייסו את מיטב כשרונותיהן ויכולתן הפיזית, המילולית והנפשית, שתי נשים שהתמסרו לשליחות התנועה במחיר חייהן.

דברי ההספד של יצחק (אנטק) צוקרמן ומרדכי טננבוים, שני חברי הנהגת "דרור" ו"החלוץ", על לונקה וטמה מבטאים יותר מכל את האהבה, ההערצה והגעגוע אל שתי הנשים המופלאות הללו.

מהדף של גידי:

יצחק צוקרמן – שבע השנים ההן (עמוד 43) טמה שניידרמן ההיתה פליטה כמו מרדכי טננבוים שהיה אז פליט מרסיק היה פליט מלא היה לנו אחד כמו אבא קובנר שהיה וילנאי וזו רק דוגמא. אני לא ההיתי אז בווילנה (עמוד 137) במשלחת זו ההיתה גם חייקה גרוסמן מ"השומר הצעיר"ורק מאוחר יותר, הגיע טמה שניידרמן ,שהייתה חברתו של מרדכי טננבוים שנשלחה על ידיו

(עמוד 138)לאחר מכן שמע צביה את הדברים מפי חברי המשלחת – שלמה אנטין איש "הנוער הציוני,מחייקה גרוסמן ומהרביזיוניסטים , וגם שמענו כבר מה שנמסר על ידי מרדכי טננבוים (באמצעות טמה שניידרמן) ובעצם הייה לכך אישור לדברים שכבר שמענו וחווינו 

(עמוד 147) טמה שניידרמן היתה אז בנסיעות עם פרומקה .לאחר שהעליתי את נושא ההתנגדות על סדר היום וקראתי לפגישה הראשונה של הגופים היהודים הציבוריים (עמוד 215) כדי לשמור על הקשריות שלנו מן המצוד, הורינו להן להיכנס לגטו , וטמה שניידרמן גם היא נכנסה לגטו וישבה באחד הבסיסים שלא היה בו נשק היא הביאה איתה מתכון להכנת פצצות תבערה :היו ממלאים נורות של חשמל בחומצת גופרית מפני שהן דקות ומתנפצות בקלות .הספקנו להכין לנו מזה מלאילא גדול . כבר היו בגטו קבוצות מאורגנות שלנו,

    ספר אל האחות הלא ידוע (שרוון גבע )    

(עמוד 31) לעיתים לא סופר על הקשריות אלא בלשוננו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבום מגטו ורשה ,על הפרומקות הליונקות והטימות כאילו לא ההיתה כל אחת לעצמה – פרומקה פלוטינצקה לונקה קוזיברוזדסקה וטמה שניידרמן אולי אמהותן המטאפוריות של השורות ,הדליות והרינות מהשיר שk נעמי שמר על האיחזות הנח"ל בסיני (עמוד34) וככה את יודעת שאת צריכה לחייך ולא יודעת מי מאיתנו אמרה ,מה היה אם איזה גנטלמן יגיד לנו לשבת ?סיפור דומה סיפרה צביה לובטקין על טמה שניידרמן שהציעו לה מושב פנוי. אם מאבקיהן הפנימיים לאחוז בנשק נזכרו היה זה לשם האדרת הקבוצה והיו ביטוי נוסף לתפקוד קורותיהן כסיפורם מייצגים ב 1951 הביא הביטאון האשה במדינה את סיפורם של נשים ביערות שהתעקשו להשתתף סבפעולות חמושות (עמוד 39) פניה חיוורים ועדינים סופר על טמה שניידרמן שנתפסה ומתה בטרבלינקה . לקראת יום הזכרון לשואה והגבורה ב1956 הוקדש מדור הנשים של על המשמר לנשים בשואה :ראשונות היו "חברותינו" שאחזו בנשק ומתו "מיותמות ,בודדות ,נושאות על שכמן הרך משא של אבל ".