משתמש:Annaruto18/טיוטה

עמרם גורדון נולד ב- 31.10.1933 בבית החולים בתר שבחיפה, להוריו בן עמי והלה. אביו, בן עמי, היה פעיל בתנועת השומר הצעיר, (פעמיים שליח מרכזי בפולין לפני המלחמה) עבד במטעים כמה שנים וא"כ היה מורה ומחנך במוסד החינוכי שלנו וניהל אותו עשור שלם ומהמוסד עבר לנהל את הסמינר התנועתי בגבעת חביבה. אמו של עמרם, הלה, נולדה עם מום בלב. עמרם גדל יחד עם הוריו בקיבוץ משמר העמק, שבו עד היום הוא מתגורר יחד עם רעייתו רעיה.

ילדות

מגיל 12 וחצי ועד גיל 40 עמרם עבד ברפת. זו עבודה מרתקת שבה כל הזמן מחליפים עבודות : חליבה, נקיון, האבסה, טיפול בפרות חולות, עבודה עם הוטרינר והכל בשעות מוזרות- מ03:00 ועד חצות הלילה. עמרם מאוד אהב את העבודה שם! כשעמרם היה בגיל 25-40 רעיה, אשתו וסבתי, לא סבלה את הריחות העולים ברפת ונדבקים לבגדים, אבל התגברה על כך ותמיד באה עם ילדיהם לרפת אחה"צ. עמרם היה בן 15 כשבשנת 1948 הותקף הקיבוץ על ידי כפרים ערבים: "… השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי, זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו בני ה- 13-14, למלא באבני חצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם ל-110 ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי אפשר לנשום, אי אפשר לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרונים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז. התחפרנו עמוק תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדי "סנונית" וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא…". עוד זכרון של עמרם מתקופה זו: " יומיים אחרי ההפגזה, הולכנו למערת הפלמ"ח. שם התבשרנו על הפסקת אש ל- 24 שעות ושכל הילדים עד כתה י"א יפונו לקיבוצי העמק במשוריינים בריטיים:… המשוריינים כבר עמדו בטור ארוך כשנהגיהם הבריטים מסתובבים ביניהם. על הרחבה התגודדו משפחות משפחות לקראת הפרדה. משפחות עומדות חבוקות, מתחבקות, בוכות. פגשתי את אימא עם אחי הקטן. אחי רץ אלי, טיפס והתיישב על כתפי. הורדתי אותו, ליטפתי את ראשו וניגשתי לאימא. חיבקתי אותה. בעיניה עמדו דמעות שלא נתנה להן לפרוץ, כי היא, הרי צריכה להיות חזקה ליד שני בניה. חיבקתי אותה חזק ואפילו הנחתי לה לתת לי נשיקה למרות שהיו אנשים רבים סביבנו. לא החלפנו בינינו מילה. כמה רגעים לפני צאת המשוריינים הגיע גם אבא. על ירכו היה תלוי אקדח ענק ובידו החזיק ספר. אבא לא חיבק, אבא לחץ את ידי בחוזקה ואמר: "חזק ואמץ בני!" הושיט לי את הספר 'מפרש בודד מלבין באופק', "הכנס אותו לתרמילך" לחש, נישק בחום את אחי ונפרד מאימא. לאחר מכן פנה ומבלי להסב ראשו חזר לעמדה עליה פיקד."

עבודה

בגיל 40 עמרם יצא ללמוד באוניברסיטה וחזר ל10 שנים לעבודה בחינוך- תחילה ניהל את בית הספר היסודי ואחר כך עבר לנהל את המוסד החינוכי של הקיבוץ (בי"ס תיכון). עם סיום תפקיד זה עמרם יצא לכמעט 20 שנה לרכז את ספריית פועלים בתל אביב. בגלל התענינותו בעולם הספר נסחף בעבודה- עמרם קרא המון כתבי יד של מחברים, הכיר את הסופרים ועסק במיוחד בצד הכספי של בית ההוצאה ז.א. מול בתי הדפוס והמשווקים למיניהם מצד אחד מול המו"לים והסופרים וסביבתם החברתית והכלכלית. "התעניינותי בספרים רק הקלה עלי את ההשתלבות ואת העבודה כל כך הרבה שנים. המסקנה העיקרית שלי עם סיום העבודה המעניינת, עבודת היצירה ממש, הייתה, שגם אני יכול לכתוב וזה מה שאני עושה היום."

משפחה

עמרם הכיר את רעיה, אשתו, מילדות, אחר כך היה המדריך שלה בשומר הצעיר, ומאז היו ביחד. ב- 21.11.1957 עמרם ורעיה התחתנו. לרעיה ועמרם 5 ילדים: קרין, לירן, תימור, הדר ושיר. בנוסף, יש להם 15 נכדים: נוי, יהב, ליאן, שהם, ספיר, מור, אן, אורי, מאי, ניר, לי, גלי, רומי, תום, ושני. "יש לנו 15 נכדים שהאחרון נולד בערב פסח האחרון ועל כל אחד אפשר לכתוב ספר!" לעמרם יש בלוג שבועי הנקרא "שבוע טוב" בו הוא כותב כל שבוע ביום שבת את אירועי השבוע: חגים, ימי הולדת של חברים במשפחה, אירועים היסטוריים שמתרחשים בתאריך, וכדומה.