משתמש:Avisimantov/זמן משחקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

*זמן משחקים או Play Time* - *הוא סרטו הרביעי (באורך מלא) של הבמאי הצרפתי ז'אק טאטי ונחשב לאחד מסרטיו הנועזים ביותר. הסרט צולם בין השנים 1964 - 1967 ויצא לאקרנים בשנת 1967.ייחודו של הסרט בא לידי ביטוי בסט העצום עליו צולם, אותו ז'אק טאטי תכנן במיוחד בשביל הצילומים אך יותר מכך בשפה הקולנועית המוכרת בה ז'אק טאטי משתמש המאופיינת בקומדיה ויזואלית מתוחכמת לצד עריכת סאונד יצירתית הגורמת לדיאלוגים להישמע כרעשי רקע.


עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן משחקים מחולק ל-6 סיקוונסים המקושרים בין שתי דמויות שבאופן עקבי פוגשות אחת בשנייה. ברברה - תיירת אמריקאית צעירה, מטיילת בפריז עם קבוצה המורכבת בעיקר מנשים אמריקאיות בגיל המעמד וממר הולוט, גבר צרפתי מבולבל, המתקשה להסתגל למודרניות החדשה של פריז. סיקוונס ראשון - שדה התעופה קבוצת המטיילים האמריקאים מגיעה לשדה התעופה האולטרה-מודרני Orly בפריז.

סיקוונס שני - המשרדים מר הולוט מגיע לפגישה חשובה באחד מבנייני הזכוכית והפלדה. הוא נאבד במבוך החדרים והמשרדים ולבסוף מוצא את עצמו בתערוכת מסחר שנראית כמו עיצוב משרדי עסקים ומרוהטת בצורה כמעט זהה לצורה של שאר הבניין.

סיקוונס שלישי - תערוכת המסחר מר הולוט והתיירים האמריקאים נחשפים להמצאות החדשות ביותר, ביניהן דלת הנטרקת בדממה מוחלטת ומטאטא עם פנסי חזית. גדולתה הויזואלית של פריז מוזכרת רק כדוכן מוכר פרחים והשתקפות אחת של מגדל אייפל באחת מזכוכיות הבתים.

סיקוונס רביעי - הדירות לילה יורד ומר הולוט פוגש חבר ותיק שמזמין אותו לדירתו המודרנית, המרוהטת בדלילות וחזיתה עשוייה זכוכית. סיקוונס זה מצולם כולו מהרחוב, כשכל דירות הבניין חשופות והצופה רואה את כל הנעשה בדירות כתמונה על קיר.

סיקוונס חמישי - הגינה המלכותית אורכו של סיקוונס זה כמעט כמחצית מהסרט כולו. במסעדה, מר הולוט מתאחד עם כמה מהדמויות בהן נתקל במהלך היום יחד עם עוד כמה חדשים, ביניהם זמר בלדות נוסטלגי ואיש עסקים אמריקאי שובב.

סיקוונס שישי - קרוסלת המכוניות מר הולוט קונה לברברה מתנה קטנה כמזכרת מפריז לפני שהיא עוזבת ובמרכזו של בלט בין מכוניות בכיכר התנועה, האוטובוס של התיירים חוזר לשדה התעופה.


הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הפך למפורסם בזכות הסט הבנוי הייחודי והעצום שלו ובזכות במת הרקע שלו הידועה בשם Tativille, שעלויות בנייתה ותחזוקה היו גבוהות מאד. הסט הצריך את העסקתם של 100 פועלי בניין לבנייתו ולבניית תחנת חשמל פרטית בשבילו. סערות, משברי תקציב ואסונות אחרים משכו את זמן הצילומים ל-3 שנים ואילצו את טאטי לקחת הלוואות גדולות ולהשתמש בכספו האישי בכדי לכסות את הוצאות ההפקה שלא נגמרו. בזמן שזמן משחקים היה תלוי ברובו בויזואליות הקומית ובעריכת הסאונד, טאטי בחר לצלם את הסרט ברזולוציה גבוהה על פילם ברוחב 70 מ"מ ועם מערכת סאונד סטריאופונית מסובכת (יחסית לאותו זמן).

בכדי לחסוך כסף, חלק מהבניינים ומאיזוריו הפנימיים של שדה התעופה "אורלי" היו בעצם תמונות ענקיות, להם היה גם יתרון מאחר ולא החזירו השתקפויות מהמצלמה ומהתאורה. המונומנטים הפריזאים אותם ברברה רואה שהשתקפו בדלת הזכוכית, גם הם תמונות. כמו כן, טאטי השתמש בתמונות אנשים בגודל מלא על מנת לחסוך בהוצאות על ניצבים.


עיצוב וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן משחקים דמותו של טאטי, מר הולוט וקבוצה של תיירים אמריקאיים, מנסים לנווט את דרכם בפריז העתידנית, הבנוייה מקווים ישרים, זכוכית מודרנית, גורדי שחקים מפלדה, כבישים מרובי נתיבים וריהוט מלאכותי וקר. סביבה זו מבטאת בעיקר הנון-קונפורמיות הבלתי מרוסנת של הטבע האנושי יחד עם גילויי הערכה מקריים בלבד כלפי הימים הישנים והטובים הנושפים חיים אל תוך ההפך - עולם סטרילי ועירוני. טכנולוגייה תעשייתית מודרנית, המוסכמת כמתבקש ע"י החברה, מוצגת ע"י טאטי כמכשול לחיים היומיומיים וכגורם מפריע לאינטראקציה הטבעית של האדם. טאטי רצה שהסרט כולו יהיה בצבע אבל ניכר שהסרט צולם בשחור לבן. הצבעים השולטים בסרט הם אפור על כל גווניו, כחול, שחור ולבן אפרפר. השימוש בירוק ובאדום נעשה במקרים אחדים בלבד. נאמר, כי טאטי מיקם חפץ אדום בכל השוטים שצילם. למעט דוכן פרחים בודד, בכל הסרט אין שימוש בצמחים ירוקים אמיתיים או עצים. טאטי תיעב צילומי קלוז-אפ, חשב שהם גסים ובידיעה שהוא משתמש בפילם 70 מ"מ, לא רצה שהשחקנים ותנועותיהם יהיו תמיד נראים לעין, גם אם היו ברקע הרחוק של סצינת קבוצה. טאטי העדיף להשתמש בטכניקות סאונד כדי למשוך את תשומת לב הצופה ולא בטכניקות ויזואליות. לאונרד מאלטין כתב שטאטי היה "האדם היחיד בהיסטוריית הקולנוע שגרם לאנשים לצחוק מסאונד של אור נאון". עריכת הסרט נמשכה כ-9 חודשים.

אם היה ניתן להגדיר את משמעותו של זמן משחקים במשפט אחד, היה זה כיצד הפנייה החזירה לעצמה את היכולת להמשיך בקו ישר. התקדמות זו מתקיימת במספר דרכים. בתחילת הסרט, אנשים הולכים בקווים ישרים ופונים ופונים לצד ימים. רק פועלי בניין ממעמד הפועלים (המייצגים את מר הולוט ואת "פריז הישנה") ושני מתבגרים אוהבי מוזיקה נעים בצורה מעגלית וטבעית לבני אדם. חלק מההתנהגות "הרובוטית" מתחילה להשתחרר בסצינת המסעדה לקראת סוף הסרט, בזמן שהמשתתפים זונחים את התפקידים שלהם ולומדים להנות אחרי אסונות ליל הפתיחה. על פני כל הסרט, התיירים האמריקאים מסודרים בשורה ונספרים, למרות שברברה בורחת פעם אחר פעם מהקבוצה וחוזרת אליה. לפני סוף הסרט, ברברה משלימה את סיבובה וממשיכה בקו הישר (בעזרת מתנתו של מר הולוט - צעיף מרובע שמתאים לראשה העגול) ונסיעתה הישרה באוטובוס חזרה אל שדה התעופה נעלמת במעגל התנועה האינסופי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]