משתמש:Barhum77/הסיפור על יוסף עליו השלום על פי האסלאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית


סיפורו של יוסף נזכר בקוראן, ועל כן הסורה בקוראן נקראת על שמו של יוסף.

יודעי דבר אמרו: יש לקרוא את הסורה ואין צורך לפרש אותה, מי שקורא את הסורה מבין את משמעותה, לא צריך לפרש אותה. מכלול הסיפור ידועה לכולם, כל נהנה, כל אחד שקורא את הסורה.

בסיפור על יוסף הייתה חוכמה ותרבות ומסור, כך על תחבולות הנשים והקנאה שלהן, וגם קנאת הגברים יש סיפורו הסוף הטוב. סבלםי של הנביאים, וככל שתזהר גורלך יגיע אליך וגם דברים אחרים שנגלה אותם כשנקרא את הסיפור.

תיאורו של יוסף על פי האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביא נשאל אודות יוסף ואמר "הוא הנדיב, בנו של הנדיב, בנו של הנדיב"

הוא בנו של יעקוב, שהוא בנו של יצחק, שהוא בנו של אברהם.

"כולם בני שושלת אחת, ואלוהים שומע ויודע הכל"[1]

יוסף היה יפה תואר בצורה לא רגילה. נזכיר שהנשים נכנסו אליו הם חתכו את ידיהן כי היו מופתעות מרוב היופי שלו והן אמרו "ישמרנו אלוהים, אין זה בן אדם , אין זה אלא מלאך אציל!"

היה בו יופי חיצוני ויופי פנימי של תרבות ואמונה.

אלוהים אמר "אנו נספר לך את הדברים הטובים ביותר"

אלו הם סיפוריהם של יוסף, אברהם, משה, ישוע, שועייב, אדם, סאלח והוד.

תחילת סיפורו של יוסף בגרסה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת סיפורו של יוסף, כשראה בשינתו חלום מוזר.

"כאשר יוסף אמר לאביו: 'הוי אבא, אני ראיתי אחד עשרה כוכבים ואת השמש והירח, ראיתי ואתם לי סוגדים!' אמר לו: הוי בני, אל תספר את אשר חלמת לאחיך, כדי שלא יתכננו מזימה נגדך, כי השטן הוא אויב גלוי לאנשים"

יעוקב ידע שיש אמת בחלומו של יוסף, ידע שזו בשורה נבואית, ושיוסף יהיה נביא, דאג לו מפני אחיו וחשד בהם שהם מתכוונים לעשות דברים רעים. שלא יספר לאחיו על חלומו.

יש האומרים שהוא סיפר לאחיו על חלומו, אבל נראה שהוא נענה לבקשת אביו ולא סיפר.

אביו אמר לו "וכך בוחר בך ריבונך ומלמדך לפרש את החלומות שאחרים יראו וישלים את חדו עחי ועל משפחת יעקוב"

אלוהים אמר "בסיפור של יוסף ואחיו יש אות לשואלים"[2]

אלה פסוקים וסימנים ברורים מוכחים את צדקתו של מוחמד.

סופר על איש אחד שחי במכה, ימצא ממנה למסחר קטן, חזר וסיפר על מסעו הקצר בפרטי פרטים, והם התפלאו ושמרו בסוד את סיפורו. בסיפור של יסוף על אתשו של המלך ,ומוחמד הזכיר סיפור זה, פסוקים שיש בהם מענה לשואלים.

התחלת הצרות עם אחיו של יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהים אמר "וכאשר אמרו: יוסף ואחיו אהובים על אבינו יותר מאתנו, למרות שאנו הרבהים והחזקים. זה ברור שאבינו טועה לחלוטין".

הדבר לא מצא חן בעיני אחיו, ואמרו אחד לשני: אבינו אוהב את יוסף ובנימין יותר מאיתנו למרות שאנחנו רבים וחזקים.

השטן הטיל בליבם את השנאה והקנאה כלפי יוסף ואמרו: אבינו טועה לחלוטין.

אלו מילים שלא יוצאים מפיהם של הנביאים. אלוהים מטיל את הנביאים על אנשים בעודם קטנים. "ואולם אלוהים יודע היכן יפקיד את שליחותו".

השאלה המתבקשת היא, האם יוסף היה קרוב לאביו יותר מכל האחים שלו והתשבוה היא כן. יודעי דבר אומר שיש חמש תשובות לכך.

האהבה אינה כושו של אדם, היא מגיעה בלי סיבה. בן אדם יכול לאהוב או לשנוא מטעמי דת, רק שהאהבה הרגילה אינה ברכושו של אדם. אתה לא שולט ברחשי לבך, אתה תעניש אחר על מעשה ולאחר שעשה אותו מעשה ולא תעניש.

גם אם זה שאתם אוהבים עשה חטא, דברו על תכונותיו הטובות.

הנביא אמר "זה מה שאני יכול אל תאשים אותי בדברים שאיני יכול לעשותם" הכוונה שיעקוב אהב את יוסף אהבה המובנת מאליה.

היותו של יוסף הצעיר בין אחיו, רחל ילדה אותו ואת אחיו אחרונים. זה טבעי שאביו יאהב את הצעיר מבניו מיתר אחיו.

אישה נשאלה מי הוא המועדף אצלה מבין בניה אמרה, החולה עד שיבריא, והנוסע עד שיחזור, והקטן עד שיגדל. זה טבעי שההורים דואגים לילד החולה או הנעדר או הקטן.

אלוהים נתן ליוסף יופי בלתי יתואר, גם חיוצנית וגם פנימי, ואביו אהב אותו כי הוא היה דתי ומתורבת.

יעקוב  ידע שמשמעות חלומו של יוסף היא שיוסף יהיה נביא, והוא אהב אותו ושמר עליו וטיפל בו, ודאג לו. כי הוא יגיע למעמד גבוה בעיני אלוהים.

הקנוניה נגד יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהים אמר:

"וכאשר אמרו: יוסף ואחיו אהובים על אבינו יותר מאיתנו, למרות שאנו הרבים והחזקים, זה ברור שאיבנו טועה לחלוטין"

"אמרו: נהרוג את יוסף, או שנשליך אותו לארץ רחוקה, ואז אהבת אביכם תופנה רק אליכם"

המשוואה שלהם הייתה ברורה והם נשאלו אם הם מפחדים שוענש יוטל עליהם ושםה נוהגים נגד רצונו של אלוהים, אמרו: לאחר שנעשה את המעשה, נחזור בתשובה לאלוהים.

"ונהיה אנשים מצליחים יותר בלעדיו"[3]

האם פתרון בעייתם יהיה בהריגתו של יוסף?

לכן הם זרקו את יוסף לבאר, האם מהיום והלאה אביהם יאהב אותם יותר, אביהם לאחר שנולד לו אמר "לבכם הישאכם לעולל דבר מה, עלי להתאזר בסבלנות ,ו יתכן שאלוהים יחזיר את כולם אלי, כי הוא היודע והחכם".

אביהם היה עצוב וכעס עליכם, יתכן שהם הצטעור על מעשיהם ,כפי שאלוהים אמר "הם אמרו: באלוהים! אכן אלוהים רומם אותך מעלינו, ואנו אכן היינו חוטאים!"[4]

וכך אמרו לאביהם "הוי אבינו, בקש למעננו סליחה מאלוהים על חטאינו, כי אכן היינו חוטאים"[5]

הם ביקשו את סליחתו של אלוהים, רק שהם עשו זאת לאחר שנים רבות.

האם מותר לאדם לעשות חטא ולאחר מכן יבקש את מחילתו של אלוהים? בן אדם שעשה חטאים חייב לרצות שיהיה מן הצדיקים. הוא צריך להבטיח שלושה דברים:

·        יביטח לעצמו שיהיה בן אדם צדיק לפני מותו.

·        יבטיח את חזרתו בתשובה לאלוהים ומי שאינו מבטיח לעצמו זאת הוא יחיה בחטאים ועוד חטאים.

·        יבטיח לעצמו ויאמין שאלוהים נענה לו וימחל על חטאיו.

אדפ שעשה חטאים חייב להיענש, רק מה חטאו של יוסף שאביו אהב אותו.

השטן הוביל את אחיו בדרכו והם הלכו בדרך העושק והפשיעה.

אחד מהאחים ביקש שלא יהרגו את יוסף, ויזרקו אותו לבאר, אולי אנשים שעוברים שם יצילו אותו.

"אל תהרגו את יוסף, והשליכו אותו למעמקי בור, יתכן שאחת השיירות תמצא אותו!"

מי שביקש לעשות זאת, אחד מאחיו, הוא ריחם על יוסף רק שהוא היה שותף לפשע.

יש פשע שהוא גרוע פחות מפשע אחר, כי אחיו של יוסף רצו להרוג אותו ואילו האח רצה לזרוק אותו לבאר. הם היו בדעתו של האחר, לא הורגים אותו, רק נפטרים ממנו.

וכך אמר אלוהים "ובנשמה ובמי שעיצה אותה בשלמות, והדריך אותה להבחין בין טוב ורע, אכן, זכה מי שטיהר אותה, ואז אשר השחיתת אותה ודאי ייכשל"

ההחלטה להשליך את יוסף לבאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הם סיכמו ביניהם שישליכו את יוסף לבאר והלכו אל אביהם ואמרו "הוי אבינו, מדוע אינך בוטח בנו על יוסף? שהרי לטובתו אנו דואגים!"

אביהם חשד בכוונותיהם. הם אמרו לו "שלח אותו עמנו מחר, הוא ישחק וישמח ואנו נשמור עליו"

ויעקוב אביהם אמר "אני אדאג מאוד אם תיקחו אותו עמכם, ואני מפחד שהזאב יטרוף אותו כשאתם לא תשימו אליו לב"[6]

הוא חשד בכוונתיהם, אבל לא אמר להם, שלא יעשו מעשה נפשע כלפי יוסף. הוא לא ידע שהם מתכוונים לפגוע ביוסף.

אמירתו הגבירה את כעסם.

אתם תוכלו להגן על עצמכם כי אתם אנשים מבוגרים, רק שיוסף לא יכול לעשות זאת בהיותו קטן.

הם אמרו "אם יאכל אותו הזאב בעוד אנו רבים וחזקים, יהיה זה כישלון גדול עבורנו"[7] והם בתוכנית שלהם, לאחר שישליכו את יוסף לבאר, יאמרו לאביהם שהזאב טרף אותו והוא יאמין לדבריהם.

השלכת יוסף לבאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת לקחו את יוסף איתם, ושאלו מה נעשה? והם ענו לשאלתם: כפי שסיכמנו נשליך אותו לבאר. וכשאחזו ביוסף ורצו להשליך אותו אמר להם: איך עושים מעשה זה? הרי אני אחיכם!

אמרו לו: זו לא הטעות שלך, זו הטעות של אביך. והם השליכו אותו. הם היו חכמים, לקחו את חולצתו, שחטו עגל או תיש, והשליכו את דמו על חולצתו ואמרו לעצמם. נאמר לאבינו שהאב טרף אותו.

אלוהים אמר "וחזרו אל אביהם בערב בוכים"[8]

הם שיקרו והסתירו את העובדות ובכו בדמעות תנין.

אחד הנאשים שעמד בפני שופט נאמר לחפותתו שהוא בוכה והושפט אמר: דמעותיו כדמעות התנין.

כך אחיו של יוסף בכו וישקרו לאביהם. הלכו אל אביהם ואמרו: תמיד אתה מאשים אותנו בשקרים, הראו לו את חולצתו של יוסף שמלאה בדם, וטענו שהזאב טרף אותו. ואביהם אמר: אוהים גדול, הזאב טרף את יוסף, רק לא קרע את חולצתו?!

הם שכחו לקרוע את החולצה לפני שיראו אותה לאביהם, זה מה שנקרא פשע ישש וב חורים. אין פשע על האדמה שהוא מושלם, כל פושע משאיר עקבות, סימנים המוכיחים שהוא פשע.

"אמרו: הוי אבינו! אנו הלכנו להתחרות בינינו והשארנו את יוסף ליד כלינו, ואז אכל אותו הזאב, אך אתה לא תאמין לנו למרות שאנחנו אומרים את הצדק"

סבלו של יעקוב, נביא האל[עריכת קוד מקור | עריכה]

וכשראה יעקוב שחולצתו של יוסף לא נקרעה, אמר "הנפש שלכם הדיחה אתכם לעשות משהו מרושע, אך עלי להיות סבלן ואלוהים יעזור לי על אשר תיארתם לי"

הסבלנות היא תכונתו של אדם שירדה עליו צרה, הוא נעזר באלוהים ואינו פוחד. אלבוכרי אמר על עאישה שהואשמה בזנות , הנביא אמר לה: א עשית חטא, תבקשי את מחילתו של אלוהים. והיא אמרה: אזכיר להם את סיפורו של אביו של יוסף (שכחה את שמו). והיא הייתה בת שלוש עשרה ואמרה "עלי להיות סבלנית, ואלוהים יעזור לי".

הקנאה היא עיקר החטאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטאים של אחיו של יוסף מקורם בקנאה.

שלושה מקורות לקנאה: קנאה, התעלות על בני אדם, וזהירות.

השלב השני בחייו של יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הוזכר משך הזמן שיוסף היה בבאר.

"והגיעה שיירה ושלחו אחד מהם לשאוב מים"

ידוע שהרבה אנשים עוברים ליד הבאר, אחיו של יוסף עקבו אחר מה שנעשה.

אחד מאנשי השיירה טיל דלי באר, לשאוב מים, ויוסף תפס בדלי, משהאיש הרים את הדלי, לא מצא מים אלה ראה את יוסף אוחז בדלי. ושיירת האנשים לא הסתירו אותו ולא שמרו אותו בסוד, ומכרו אותו תמורת כמה דרהמים.

"ומכרו אותו בעבור סכום זעום בעבור מטבעות ספורים, וכה מעט הם העריכו אותו"

מי לקח את יוסף בשבי, מי מכר אותו , על כך יש שני סיפורים

הסיפור הראשון אומר שאחיו של יוסף ראו את הנעשה, ופחדו לחזור לאביהם, ותהיה שערורירה גדולה, כי הם אלה שמכרו אותו. יוסף שמר על שתיקה, פחד שאחיו אם יקחו אותו ישליכו אותו לבאר אחר, או יהרוג אותו, הוא לא בטח בהם "אך אלוהים ידע היטב מה הם עושים"

פשע גדול הוא לקיחת אדם ולמכור אותו לאחרים, לא הייתה לאחיו של יוסף לקחת כסף עבורו אלא להיפטר ממנו.

הסיפור השני הוא שמשי שמשה את יוסף מהבאר לא סיפר לאנשי שיירתו. בהיגעם למצריים מכרו אותתו תמורת סכום זעום, הם לא קנו אותו, רק מצאו אותו, מכרו אותו תמורת סכום זעום בכדי להיפטר ממנו, וגם נהנו מהכסף שקיבלו עבורו.

גם אם היו מוכרים אותו תמורת הרבה, סכום הכסף ככל שיהיה גודלו הוא זכום, כי מכרו את אחד מנביאיו של אלוהים.

יוסף נכנס למצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף הגיע למצריים, וחיים חדשים התחילו. אחיו של יוסף מכרו אותו לשיירה שמכרו אותו לאנשים במצרים.

אלוהים אמר "האיש ממצרים אשר קנה אותו אמר לאשתו: 'התייחסי אליו בכבוד', וכך ביססנו את יוסף בארץ"

האשיה שקנאה אותו אמר לאשתו: תהיה טובה אליו, אולי הוא יועיל לנו. אם הוא יגדל הוא יעיל לנו, ואם לא נתייחס אליו כאל בן שלנו, זה מרעה שלאשי ואשתו לא היו בנים. הוא ראה ביוסף בעל תרבות. עבדאלוהים בן סלאם אמר עליו "ראיתי את פניו וידעתי שהוא לא משקר".

הוא לקח אותו בתור בנו גם שזה אסור באסלאם.

כך עשה גם הנביא מוחמד שהתייחס לזיד בן חארת'ה בתור אחד מבניו.

"וכן, אין בנים מאומצים נחשבים בנים טבעיים. זה הוא דיבורכם בפיכם, ואלוהים דובר את הצדק והוא אשר מדריך אל השביל הנכון. קראו אותם על שם אבותיהם"

לאמץ ילד לצורך הטיפו בו ולשמור עליו זה מותר, אבל לקורא לאביו הטבעי בשם אביו המאומץ, זה אסור.

יוסף נכנס לביתו של השר עזיז, שאמר לאשתו להיות טובה אליו, כי אולי הוא יביא להם תועלת.

כך אמרה בתור של איש צדיק אודות משה "אז אמרה אחת מהן"אבי, שכור אותו, כי הטוב ביותר שאפשר לשכור הוא החזק והנאמן"

מזימתה של אשת השר כלפי יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף גר בביתו של השר, רק השטן שהיה ער למה שנעשה התחיל לבצע את אשר מוטל עליו.

"אמר השטן: אני נשבע בעוזך, כי אתעה אותם כולם, מלבד עבדיך הנאמנים"[9]

והשטן בחוכמתו הורה לאשה שתבקש את קרבתו של יוסף.

"זאת אשר היה בביתה ניסתה לפתות אותו, ונעלה את הדלתות ואמרה: בוא אלי!"

כל הדברים היו מוכנים עד שהמעשה המתועב יקרה, תושתבו של יוסף להצעתה שהוא אמר "ישמור אותי אלוהים, אדוני התייחס אלי בצורה מכובדת"

כך קרה עם עבד אלמוטאליב, שהגיע לאברהה ושאל אותו על הגמלים שלו והוא אמר: אני הבעלים של הגמלים, ואלוהים הוא הבעלים של המקומות הקדושים, והוא שיגן עליהם.

יוסף אמר "אדוני התייחס אלי בצורה מכובדת, וכי לעולם לא יצליחו המקפים"

יוסף אמר לעצמו, האיש כיבד אותו והכניס אותו לביתו, בכדי לשמור עליו, אסור לי לעשות מעשה תועבה, וכך אמר הנביא, שבעה יחיו בצלו של אלוהים, ואיש שאישה גירתה אותו ואמר "ישמור אותי אלוהים".

כך אומר המוסלמי בעת שנופלת עליו צרה "ישמור אותי אלוהים"

אלוהים אמר "והיא חשקה בו, ואולי היה חושב להתמסר אליה אלמלא ראה את ריבונו, עשינו זאת כדי להרחיק את הרעה ואת התועבה ממנו, כי היה מעבדינו הנאמנים, והוא רץ לקראת הדלת לברוח.

יוסף והאישה התחרו ביניהם, מי יגע ראשון אל הדלת, הוא רץ לקראת הדלת והיא רודפת אחריו. לו הייתה מטרה ולה מטרה אחרת. היא מרוב תשקותה אליו, רמה במהירות בכדי להשיג אותו, ויש סיפור אחר שדומה לסיפור הזה, על עמרו בן קמאה, משבט ערב, בעוד דודו יצא לציד, אשתו פתתה אותו, והוא אמר : אבל את אשת דוד! והיא אמרה "אם לא תעשה כרצוני, אומר לבעלי שאתה זה שפיתה אותי, ושתקפת אותי", והוא אמר לה שמעולם לא יבוד בדודו, ושהיא יכולה לעשות מה שבא לה. בחזרתו מהציד, אמרה אשתו שאחיינו ניסה לתקוף אותה, הדוד אחז בחרב והלך אליו להרוג אותו, והאחיין היה צריך לבחור באחת משלושה אפשריות. האפשרות הראשונה היא שדודו יהרוג אותו.

האפשרות השנייה  שיאמר לדודו שאשתו היא שפיה אותו ובכך ילדנו.

השלישית היא שהוא יברח ויציג את עצמו בתור האשם, והוא בח.

וכך יוסף עשה, בחר בפתרון השלישי, וברח.

             

יוסף חשק בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהים אמר "והיא חשקה בו ואלי היה חושב להמסר אליה"[10]

היא חשקה בו ורצהת לעשות את מהעשה המתועב. הוא לא עשה כפי רצונה, רק חשב לעשות זאת. זה דבר טבעי אצל גבר שאישה יפה חושקת בו. או שהוא יענה לה, או שיזכור את אלוהים לפני המעשה, או שיחסיו עם דודו יפגעו.

תושקתה ליוסף ותשוקתו אליה היא דבר טבעי שקורה בין גבר לאישה, רק האמונה והנאמנות שבו מנעו ממנו לעשות מעשה.

היא נעלה את הדלתות של החדר ואמרה שהיא מוכנה לקראתו. הוא רצה לבוא לקראתה, לולא חשב על דבריו של אלוהים, והוא בחר לברוח ממנה.

היא לא רצתה לעשות את המעשה מהתועב, ררצתה רק להכות אותו, ולמה שהיא תכה אותו? כי היא הייתה בהלם מכך שהוא לא נענה לרצונה. היא אשתו של השר הבכיר, אשה מאוד יפה, והוא המשרת שלה. אחרי שנעלה את הדלתות, היא הרגישה שוהא פוגע בכבודה, ורצתה להכות אותו, גם יוסף רצה לפגוע בה ולחנך אותה.

ואם היה מכה בו, היו אומרים שהוא פשוט רצה להכות אותה ולא לעשות את המעשה הנתעב. כולם בדעה שיוסף לא ביקשל עשות את המעשה הנתעב. הסיפורים על כך שיוסף הוריד את בגדיו ושכב איתה , כולם סיפורי שקר.

חולצת יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף ברח מפני האישה והיא רדפה אחריו. "ואז היא קרעה את חולצתו מאחור".

רצתה לגרור אותו אליה, וחולצתו נקרעה. נפלאות יש בסיפור על חולצות של יוסף. אחיו נתנו לת חולצתו לאביו ואמר שהזאב טרף אותו, ושהיא קרעה את החולצה מאחור וגם "קחו את חולצתו זו והניחוה על פני אבי"

יוסף הגיע לדלת ופתח אותה ברצונו לצאת מהחגר. "הוא רץ לקראת הדלת ולברוח"

אדונה, כך נקרא בזמנו בעלה של אישה, אדון, לא נאמר אדונם, כי יוסף לא היה העבד שלהם, הוא אחרי שנמכר נההי לאדם חופשי. ויש פלא במעשה של האישה שלאחר מעשה חזרה לאיתנה והיא אמרה "מה דינו של מי שרצה לעשות מעשה תועבה עם אשתך?"

גם שהדברים היו ברורים, הוא זה שפתח את הדלת, ורצה לברוח, והיא אמרה "עונשו, אם לא מאסר או עינוי כואב?"

היא, השה, האויב, היא הנאשמת והיא השופטת!

אתה היושב במשט, את ה גם האשם וגם השופט?!

זה מראה שהיה לה אישיות חזקה ובעלה חלש. היא נתנה לבעלה לבחור בין שניים כלפי יוסף, או עינוי או מאסר. ובעלה נעמד דום ולא אמר מילה. יודעי דבר אמרו שבעלה לא קינא ולא התייחס בכבוד לאשתו, כי אמר לה "בקשי סליחה על חטאייך"

אשתו של השר ענתה לנשים שאמרו עליה שהיא חשקה במשרת, "הנה הוא זה אשר גיניתן אותו בגללי, אמנם רציתי לפתות אותו, אך כבש את יצרו. ובכן, אם הוא לא יעשה מה שאני דורשת ממנו, הוא בטוח ייכלא ויושפל".

אחד מבני משפחתה היה עד למקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אמר: 'היא ניסתה לפתות אותי' ואחד מבני ביתה העיד: אם חולצתו קרועה בחלקה הקדמי, הרי היא צודקת, והוא מהמשקרים. אך אם חולצתו שקרועה בחלקה החאורי, הרי היא משקרת והוא מהצודקים"[11]

מי זה היה העד? אומרים שבן דודתה של האישה, ויש אומרים שזה היה בעלה או תינוק שראה המעשה. מה שהיה, העד היה אחד מבני משפחתה, וזה מראה על חפותו של יוסף, כי העד מטעמה טען שהוא חף מפשע. למה העד אמר את הדברים? היא שאל: מה עונשו של זה שרוצה לפגוע במשפחתך? והעד דמם ולא ענה. כי האשימה אותו במעשים שלא עשה, ולא נשאר ליוסף אלא להגן על עצמו "היא זו שפיתתה אותי"

כפי הנראה העד לטובתה היה הבן של דודתה.

אלוהים אמר "וכאשר ראה כי חולצתו קרועה מאחור אמר: זה מהזמימות שלכן, ואכן המזימות שלכן נוראיות" וזה גם מה שאלוהים אמר על השטן "כי מזימת השןט היא תמיד רופפת"

כי מזימות הנשים עצומות יותר ממזימותיו של השטן. ככל שחטאה של האשה יהיה גדול יותר כך גם מזימתה. בעלה פנה ליוסף ואמר "יוסף, אל תשים לב לזה, ואת, בקשי ליחה על חטאיך, מפני שאכן הייתה מהחוטאים"

הוכחות שיוסף הוא לא זה שפיתה אותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא היו עדים לעמשה, הראשון שהיה עד הוא יוסף שאמר "היא ניסתה לפתות אותי" ועוד בדברי אלוהים "אמר (יוסף): ריבוני! המאסר וב לי ממה שהן מזמינות אותי לעשות!"

האישה אמרה שלא קרה כלום עם יוסף "אמנם רציתית לפתות אותו, אך כבש את יצרו"

"אשת השר אמרה: עתה ייצא הצדק לאור, אני ניסתי לפתותו אותו, והוא אכן מהצדיקים"

זאת עדותה של הנאשמת, היא אשתו של השר.

בעלה אמרה "זו מהמזימות שלכן, ואכן המזימות שלכן נוראיות"

עד מבני ביתה העיד "אם חולצתו קרועה בחלקה הקדמי, הרי היא צודקת והוא מהמשקרים. אך אם חולצתו קרועה בחלקה החאורי, הרי היא משקרת והוא מהצודקים.

הנשים, כשהכניסו את יוסף לכלא והמלך רצה לשחרר אותו. "ואמר המלך: 'הביאו אותו אלי', וכאשר בא השליח אל יוסף, אמר יוסף 'חזור אל אדונך ושאל אותו על הנשים אשר חתכו את ידיהן. אכן ריבוני יודע את מזימותיהן'. אמר 'מה הייתה כונתכן ברכילותכן על יוסף?' אמרו 'חלילה לנו מאלוהים! אין אנו יודעות עליו כל רע' אז אמרה אשת השר הראשי: עתה יצא הדצדק לאור, אני ניסיתי לפתותו אותו, והוא אכן מהצדיקים"

"עשינו זאת כדי להרחיק את הרעה ואת התועבה ממנו, כי היה מעבדינו הנאמנים"[12]

והשטן אמר "אני נשבע בועזך, כי אתעה אותם כולם, מלבד עבדיך הנאמנים" ויוסף נמנה עם הנאמנים. השטן אינו יכול לפגוע בו, אלוהים הוא המגן על הנביאים ועל הצדיקים, כי כשאשה פיתתה אותו, אמר "אני יראה מאלוהים"

אהבה אותו אהבה גדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשים חתכו את ידיהן ואמרו "הוא מלאך אצילי". אשתו של השר קמה ואמרה בלי שום בושה כשראתה את התגובות שלהן "הנה הוא זה אשר גיניתן אותי בגללו"

אתן שראיתן אותו בפעם הראשונה, חתכתן את ידיכן, מה תאמרו עליו שאני גרה איתו באותו הבית. "אומנם רציתי לפתות אותו, אך הוא כבש את יצרו"

וכך הם כהכריזו על יוסף שהוא חף מפשע.

כמו כן, נאמרו שהן "מזמינות" ולא "מזמינה". אשת השר היא שהזמינה ראשונה ואחריה כל הנשים הזמינו עד שהגיע הדבר שהן חתכו את ידיהן. וכך דבר אלוהים על הצו של המלך לשחרר את יוסף מהכלא, אומר יוסף לשליח שבא לשחרר אותו "חזור אל אדונך ושאל אותו על הנשים אשר חתכו את ידיהן, אןכ ריבוני יודע את מזימותיהן"

והמלך אמר לנשים שכולן רצו לפתות את יוסף. יוסף האמין באלוהים שהוא מקלוט של האיש בעת צרה. יוסף אמר " ואם לא תרחיק ממני את מזימותיהן, איכנע ואהיה בן הנבערים"

אין מנוס לאדם בחולשתו אלא לסמוך ולבקש את עזרתו של אלוהים.

יוסף, ברצות האנשים, לדכא אותו פנה לעזרתו של אלוהים שעוזר למדוכאים בארץ.

"אכן אלוהים לא יגרום עוול לאיש, אפילו לא במשקל גרגר חול"

אלוהים נענה לבקשת עזרתו של המדוכא "ונענה לו ריבונו, והרחיק ממנו את מזימותן, כי הוא השומע והיודע הכל"

יוסף נכנס לכלא בלא עוולה בכפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהים אמר "ואז למרות שהם ראו את הסימנים, הם החליטו לכלוא אותו לזמן מה"

משמעות הפסוק:

·        שיוסף חף מפשע.

·        נסיונו של השר להסתיר את מעשיה של אשתו.

·        שאנשים שדיברו על אשתו ישתקו.

·        השר פוחד מאשתו. הוא אמר לאנשיו, מה עתמרו? לא אתייחס אליו כי הוא חף מפשע? אנחנו ראינו א ת הוכחות שהוא לא היה כך ויש עדים לכך. אמרתי לאישתי שתבקש מחילה מאלויםה. מה אתם אומרים, שאנשים ידבור עלי רעה בגלל יוסף? אתם חושבים שאני השר הבכור פוחד מאשתו? והוא חשב שהמעשה הנכון הוא לכלוא את יוסף.

האסון קורה כשאין משפט צדק, והעושק נמצא בכל מקום. הלף מפשע נהיה לאשם, מחפים על פושעים ופוגעים באנשים החפים מפשע.

זו הצרה החמישי שנופל על יוסף. השלכתו לבאר ומכירתו כמו שמוכרים עבד, זה הוא שפיתה את אשתו של השר. האשימו אותו בפיתוי, והכניסו אותו לכלא.

יוסף נכנס לכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף נכנס לכלא יחד עם שני אנשים

"ונכנסו אתו אל בית הסוהר שני בחורים צעירים"[13]

מספרים שאחד מהם הוא שמכין את המשקה למלך, והשני הוא הטבח של המלך. אלה שפירשו את הדברים מספרים שאנשים שרצו להרוג את המלך הלכו לראשון שמכין את המשקה וביקשו שיכניס אעל למשקה והוא סירב. הלכו אל הטבח וביקשו שישים רעל בתוך המזון ויקבל תמורת מעשהו, והוא נענה לבקשתם. כשהאוכל הוגש למלך, אמר לו האחראי על המשקה: אל תאכל, כי יש רעל באוכל. והטבח אמר לו לא לשתות כי יש רעל במשקה. המלך ידע שיש רעל, אבל לא אם הרעל נמצא באוכל או במשקה. הוא אינו יודע. המלך ציווה שיביאו בהמות שהפריד אותן לשתי קבוצות. לאחת הקבוצות הוגש אוכל ולשניה משקה, וחיכו כולם לתוצאה. המלך ציווה ששניהם יכנסו לכלא עד שיתבררו התוצאות. וכך קרה ששניהם נכנסו יחד עם יוסף לכלא, וכל אחד ראה בשניתו חלום, ולמחרת בבוקר סיפרו ליוסף על חלומם.

אמר הראשון "אני ראיתי שאני סוחט ענבים לעשות יין"

אמר השני "אני ראיתי שאני נושא לחם על ראשי ועוף אוכל ממנו"

ושניהם אמרו "הודע לנו את פירוש החלום, אנו רואים שאתה מהמיטיבים"

איך הם ידעו שיוסף הוא מהמיטיבים? כי כולם ידעו שהוא כזה, כולו ירא ויפה תואר, כך נתן לו אלוהים את הנבואה בהיות בכלא.

ויוסף אמר להם "כל מזון שנקבע מהאל כחלקכם, באפשרותי להסביר לשניכם את מהותו לפני הגיעו אליכם"[14]

הוא ראה נסתרות כשאמר: אומר לכם מה האוכל שיגיע אליכם, פכי שאמר אלוהים על ישוע "אני אוכל להודיעכם מה אתם עומדים לאכול ומה אתם אוגרים בתוככם".

שני האנשים שהיו עם יוסף היו זקוקים לעצתו כאשר עם החלום שלהם.

יוסף ראה שמו הנכון לקרוא להם להאמין באלוהים לפני שיעוק בפירוש חלומותיהם. הוא אמר "הוי חבריי! בכלא, האם עבודת אלילים מפוזרים טובה ויתר מעבודת אלוהים, האחד הכל יכול?"

והוא אמר גם "מה שאתם עובדים מלבדו אינם אלא שמות שאתם ואביכם קראתם להם בלי כל רשות מאלוהים"

קראתם לפסלים שלכם בשמות אלוהים, כמו שקרא אנשי מכה לאלילים שלהם, שמות כמו  אללאת, אלעזה ומנא.

יוסף ענה על שאלותיהם כי אם שאלותיהם לא היו בעלות ערך, ערכם של תשובותיו היה גדול יותר, וכך הנביא שאנשים שאלו אותו על הירח.

"ישאלו את מוחמד על שלבי הירח"

ולמה הסהר נראה קטן, ובהמשך נראה ירח, ותשובתו של הנביא "הם למען יקבעו האנשים את מועדיהם על פיהם"

זאת החוכמה שהסר מופיע לפני הירח, וכששאלו את הנביא האם מותר לעשות רחצה במי הים, אמר שהמים טהוים, תשובה שעדיפה על השאלה.

עדיף שהיו שואלים על דברים חשובים יותר מאשר חלומם, כי בכך הם ימשיכו לעבוד אלילים עד יום מותם, ולא יעבדו את אלוהים. אלה הם פסלים שקראתם להם בשמות.

לאחר מכן הוא פירש את חלומם "הוי חבריי בכלא, אכן, אחד משניכם עתיד להגיש יין לאדונו, והשני ייצל והציפורים יאכלו מראשו" הוא אמר: אחד משניכם ולא נקב בשמו של אחד מהם בכדי שהשני לא יהיה עצוב.

הוא עוד אמר "כבר נחרץ הדבר אשר שאלתם עליו"

הוא אמר לזה שחשב שהוא ינצל "הזכר אותי בפני אדונך" אך השטן גרם לו לשכוח להזכיר אותו בפני אדונו.

כוונתו שיזכיר אותו לאדונו המלך, שאשת השר, משלא נענה לה הכניסה אותו לכלא על לא עוול בכפיו. יש הטוענים שיוסף פנה לעזרת האדם ולא לעזרתו של אלוהים, והדר אינו נכון, כי הוא סירב להצעתה של האישה ואמר "ריבוני, המאסר טוב לי ממה שהן מזמינות אותי לעשות, ואם לא תרחיק אממני את מזימותיהן , איכנע ואהיה בין הנבערים"

השטן לא יכל לגרום ליוסף לשכוח את אלוהיו. הוא גםר לכך שמי שמגיש את המשקה למלך הוא השוכח. זה הנזכר לאחר מכן זה הוא ששכח. "ואחד מהשניים אשר ניצל, נזכר אחרי זמן מה"

אלוהים אמר "אז אמר לאחד שחשב שהוא יינצל: הזכר אותי בפני אדונך! אך השטן גרום לו לשכוח ולהזכיר אותו בפני אדונו"

יוסף נשאר בבית הסוהר למשך כמה שנים, ויש האומרים שבע שנים.

חלומו של המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו זמן ראה המלך חלום בשינתו.

אמר המלך "ראיתי שבע פרות שמנות, והנה שבע פרות רזות אוכלות אותן, ושבע שיבולים יבשים"

יש אומרים שהמלך הוא פרעה, אחד מפרעוני מצריים, ואחרים שהוא שייך לעדת אלהקסוס, ששלטו באותה תקופה במצרים.

הוא לא אמר "ראיתי בחלומי" הוא אמר "אני רואה בחלומי" כאילו הוא ראה את החלום באותו הלילה. המלך התפלא שבחלומו הוא ראה את החלש אוכל את החזק, שהפרות הרזות אוכלות את הפרות השמנות. הוא התעורר משנתו ונדהם למה שראה. חזר לישון וראה בחלומו שיבולים יבשות ושיבולים ירוקות. היבשות משמידות את הירוקות, עוד פעם התעורר משנתו כולו נדהם. הוא חשב שהדברים אומרים שעליו לצפות שהרע מכל יקרה. הוא קרא לחכמים והקוסמים והכוהנים והמדענים וסיפר להם על חלומו. הם אמרו לו "אלה חלומות מבלבלים, ואין אנו יודעים לפרש חלומות כאלה"

והם נתנו שלושה פירושים לחלומו של המלך.

הפירוש הראשון: המלך ראה בשנתו חלומות מטושטשים, וזוהי בורות מבחינתו.

השני: עדיף שהיו אומרים שהם לא יודעים, כי אין להם מושג.

השלישי: היו אנשים בורים שאמרו את אשר הם לא יודעים.

אלוהים אמר "ואחד מהשניים אשר ניצל, נזכר אחרי זמן מה ואמר: אני אודיע לכם את פשרו, תנו לי ללכת" ושלחו אותו. חלומו של יוסף הוא המקור לכל צרותיו. כשראה בחלומו אחד עשר כוכבים והשמש סוגת לו. חלומם של שני האסירים וחלומו של המלך הביאו ברכה על יוסף. בקוראן מוזכר שזה שניצל לא נזכר אחרי ששכח, כי אם הוא נזכר לאחר תקופת זמן. הכוונה למי שניצל הוא האיש שהגיש למלך את המשקה. הוא אמר אני אומר לך את פירושו של החלום, וזאת לאחר שכל הכוהנים והמדענים והקוסמים לא יכלו לעשות זאת.

הוא לא שמר את פירושו בסתר לבו, הוא היה בטוח במה שהוא אומר, הוא היה בטוח שיוסף אומר את האמת, כי זה היה באמת חלום, רק שהוא ביקש שישלחו אותו אל יוסף, הוא הלך אליו ואמר "הוי יוסף הצדיק, מה דעתך?"

משתמע משאלות שהוא משבח את יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא לא אמר "אתה הצודק" אלא "אתה הצדי". אדם אומר את האמת ומחפש את האמת נקרא בפי אלוהים צדיק.

"אמור לי כדי שאוכל לחזור לאנשים כדי שידעו"

יש שתי משמעויות למלה "שידעו":

·        שידעו מה פירוש החלום ויעשו את מה שהם חייבים לעשות.

·        שידוע שהם עשקו אותך ואתה חף מפשע, ואכך תשתחרר מהכלא.

אהבת אלוהים ליוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

זה מראה על אהבתו של אלוהים ליוסף שלפעמים מגיעה ממקום נעלם, כי אם המלך היה שואל את האסיר שמגיש לו משקה לפני שהוא שואל את המדענים והכוהנים, האיש היה אומר שהוא מכיר מישהו שיודע מה פירשו החלום.  כך קרה שהאיש הלך ליוסף שנתן לו פירוש של החלום, מה שאחרים לא יכלו לעשות.

כך בסיפור של אדם כשאלוהים אמר "ולימד את אדם את השמות של כל הבריות, ואחר כך הציגם לפני המלאכים ואמר: הודיענו את שמותיהם אם אתם צודקים! אך הם אמרו: ישתבח שמך, אין אנו יודעים דבר מלבד אשר לימדתנו, אתה היודע והחכם"

אלוהים הראה את הידע של אדם לאחר שהראה את הבורות שלהם.

וכך ביום הדין אנשים הולכים לאדם ומבקשים ממנו שיפנה לאלוהים בבקשה שימחל להם כי אלוהים ברא אותו וציווה על המלאכים לסגוד לו, ואדם אומר להם, תלכו לנח, ונוח אומר: אני לא מוסגל להיענו תלבקשתך, והם הולכים לאברהם שנותן להם את אותה תשובה. הם הולכים למשה ולישוע ומקבלים אותה תשובה, ולבסוף הם פונים למוחמד שאומר להם "הגעתם אל האיש הנכון".

היו צריכים ללכת מלכתחילה למוחמד, גם אדם, נוח, אברהם, משה וישוע היו נביאים אך אין להם את היכולת שמו שיש למוחמד. כך רצה אלוהים שהמלך יראה את החלום, לא אשתו ולא אחד משריו. אנשים לא יאמינו להם, הם יאמינו למה שראה המלך בחלומו.

פירוש החלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף נשאל על פירוש החלום ואמר "שבע שנים אתם זורעים כרגיל, אך את מה שתקצרו תאחסנו, מלבד כמות קטנה אשר ממנה תאכלו. אחריהן יבואו שבע שנים קשות תאכלנה את כל שחסכתם פרט לכמות קטנה אשר תשמרו, אז תבוא שנה שבא יירד גשם ובה יהיה שפע בפרי"

תזרעו שבע שנים, הכוונה בהמשכיות.

ומה שקצרתם תאחסנו, לא יתקלקל והגשם לא ישפיע עליו, מלבד ממה שאתם אוכלים. יהיה יובש ותאכלו ממה שאיחסנתם ולאחר מכן "תבוא שנה שבה יירד גםש, ובה יהי שפע בפרי" איך יוסף ידע שתגיע שנה ואיתה ברכותיה? אמרו שהוא קיבל הראה מאלוהים, כי הוא יודע שלאחר היובש מגיע הגשם. הגשם לא מועיל אלא םא רואים עננים בשמים, הנביא התפלל לאוהים שיביא אליהם עננים ולא גשם. אלוהים אמר "מהעננים הורדנו מים בשפע".

היבט על תפילה לאלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כידוע, יוסף יעץ לאנשים בעניני עולם ודת, כמו שיעץ לשני האנשים שהיו איתו בכלא.

"הוי חבריי בכלא, האם עבודת אלילים מפוזרים טובה יותר מעבודת אלוהים, האחד והכל יכול?"

כך היא חובתו של המוסלמי ליעץ לאנשים גם אם הוא משרת אותם וגם אם הם כופרים, אסור שיבגוד באנשים, חייב להיות נאמן להם. "הוי אלה אשר האמינו, קיימו את הברית"

הנביא אמר, תהיה נאמן למי שיבטח בך, ולא תבגוד במי שבגד בך.

למוסלמי יש תרבות אחרת, על כן המוסלמי מייעץ לכופרים. אלה שאומרים שמותר לרמות את הכופר או לגנוב ממנו או לפגוע בכבודם אומר דברים בטלים. דתו של האל כפי שנהג יוסף בכופרים. הוא יעץ לכופרים שכלאו אותו בלי משפט, יש שאומרים "תכלאו אותנו ותבקשו את עצתנו?" יוסף לא התנה את עצתו ביציאה מהכלא.

הפירוש של יוסף מצא חן בעיניו של המלך, והוא הכריז על חפותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיש שנשלח אל יוסף חזר אל המלך ויספר לו על פירוש החלום שלו כפי שיוסף סיפר לו וזה מצא חן בעיני המלך, וביקש שיקראו אליו את יוסף ויוסף אמר לשליח "חוזר אל אדונך ושאל אותו על הנשים אשר חתכו את ידיהן , ריבונ יודע את מזימותיהן"

הוא לא הזכיר את שמה של אשת המלך, זו שפיתתה אותו, כי הוא נתן כבוד למלך כמי שאירח אותו בביתו ונתן לו כבוד, הוא ידע שדבריו יגיע לאש. המלך קרא לנשים בכדי שיברר את העניין ואמר "מה הייתה כוונתכן ברכילותכן על יוסף?" והן אמרו "חלילה לנו מאלוהים! אין אנו יודעות עליו כל רע" וכשאשתו שמעה את הדברים, וראתה שיוסף הוא בן תרבות, היא נתנה לו כבוד רב, והיא הודתה במעשיה בפני כולם ואמר "עתה ייצא הצדק לאור, אני ניסיתי לפתות אותו, והוא אכן מהצדיקים. כדי שיידע כי לא בגדתי בו בסתר, וכי אלוהים לא ידריך את תחבולת הבוגדים"

היא זו שאמרה את המילים, לא יס. היא הודתה בכך שהיא פיתתה אותו.

הסיבה שיוסף נמנע מלצאת מהכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולמה הוא נמנע מכך? הרי הייתה לו הזדמנות לצאת כשאמר למלך שהוא חף מפשע. מהייתה כוונתו של יוסף? יודעי דבר אומרים:

·        הוא לא רצה לצאת מהכלא עד שכולם ידעו שהוא חף מפשע, ולא בזכות כך שהוא פירש את חלומו של המלך

·        המלך עדין שומר לו טינה על מעשה אשתו והוא רצה לצאת חף מפשע לחלוטין.

·        שכולם ידעו שהוא חף מפשע והם יכבדו אותו ויענו לקיראתו להתפלל לאלוהים.

·        הוא ידע שאלוהים שומר עלוי, הוא יצא מהכלא במוקדם או במאוחר, רוצה לצאת עם כבוד. הנביא אמר "אם הייתי בכלא תקופה כמו שעברה על יוסף, לא הייתי עומד בכך". מוחמד אמר את הדברים מטעם הצניעות. כי אם יוסף התנה את יציאתו מהכלא בכך שיכריזו שהוא חף מפשע, המלך יה אומר : שישאר בכלא, העיקר שהוא פירש את החלום ואנו יודעים מה לעשות, ויוסף נשאר בתור הנעדר.

המלך מראה את עוצמתו של יוסף ודבריו אליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ואמר המלך: הביאו אותו אליי, ואקח אותו לעצמי" וכאשר הוא בא, המלך אמר לו "הנך מהיום תשכון אתנו ותהיה אמין בשבילנו"

הכוון תשכון בארץ יחד איתנו, ויוסף אמר "מנה אותי אחראי למאגר הארץ, כי אני שומר מסור ובעל ידע רב"

למה המלך מעלה את קרנו של יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

·        כי הוא בעל ידע רב ויודע לפרש חלומות.

·        כי היה יציב וסבלני

·        כי הוא זך כשלג, האישה וכל הנשים מפתות אותו והוא אומר: הטוהר קודם לכל

·        משרתו של המלך שהיה איתו בכל וקרא לו בשם הצדיק

·        כי הוא היה עשוק ואנשים דיכאו אותו

אלוהים נותן ליוסף את המוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף פנה אל המלך ואמר "מה אותי להיות אחראי למאגר הארץ, כי אני שומר מסור ובעל ידע רב"

הוא לא אמר שהוא יפה תואר, כי יופייו היה הסיבה לצרותיו: איימו עליו, כלאו אותו, רק שאלוים נתן לו את הידע.

"וכך ביססנו את מעמדו של יוסף בארץ , להתהלך בתוכה בכל מקום אשר ירצה וכך נעניק רחמינו לאשר נרצה, ולא נגדע משכרם של המיטיבים" ולאחר כל הצרות הומצוקות שעברו עליו יוסף נהיה השולט בעייני המדינה של מצרים

אלוהים נתן ליוסף לשלוט במאגרי המדינה לאחר שהתשחרר מהכלא.

יוסף נביא האל ביקש שימנו אותו כנסיך הארץ והארחאי לה. הוא ראה שו מחובתו ואין אחד מלבדו שיכול למלא את התפקיד. יוסף נהי שר במצרים. עברו שבע שנים טובות ופוריות, שבע פרות שמנו ושבע שיבולים ירוקים. ויוסף א איבד את ההזדמנות, בנה מחסנים ענקים ואיחסן בתוכם קמח ואוכל ונתן לאנשים רק את הצורך שלהם. אז התחילו השנים הרזות, שנים של יובש והגשם הפסיק לרדת, רד שבמסחנים שהוא הקי םהיה מספיק מזון לתושבי מצרים וגם לאחרים. אחיו של יוסף הגיעו למצרים לקנות מזון כמו כל השאר, הם ידעו כמו שאר האנשים שיש שר במצרים הידוע בידע ובנדיבות.

אחיו של יוסף מגיעים למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהים אמר "והאחים של יוסף היגעו והציגו את עצמם לפניו, הוא הכיר אותם, אך הם לא הכיר אותו"

איך זה יתכן שהוא הכיר אותם והם לא הכירו אותו?

יודעי דבר משיבים על השאלה:

·        יוסף נפרד מאחיו כשהיה קטן, וכשהשקטן נהיה מבוגר, צורתו משתנה. הוא השתכן בביתו של המלך, נכלא למשך שבע שנים, ער את שבע השנים השמנות, ולאחר שנתיים משנות הבצורת הגיעו אחיו אליו. עברו עליו ארבע עשרה שנים בהיותו בכלא ובהיותו שר, וצורתו השתנתה. בדרך כלל המבוגר צורתו ל משתנה וגם אם עוברות עליו עושנים כך הוא הכיר אותם והם לא הכיר אותו

·        הם היו רבים הווא יחיד, גם אם אם הוא שכח את צורתו של אחד מהם, הוא הכיר כמעט את כולם

·        הוא הכיר את שפתם והוא דיבר בלשון תושבי מצריים

·        הם לא הביטו בפניו מתוך יראה כי הוא היה שר.

·        הוא לא חיכ להם כי ידע שהם ייעו אחרי שבעו שנים של יובש

·        הם לא תיאור לעצמם שיוסף יגיע למעמד כזה, גם אם ידעו שהוא במצרים, התייחסו אליו כל כל אד מתושבי מצריים.

·        העיקר הוא זה שהוא הכיר אותם, והם לא הכירו אותו.

יוסף אמר "הביאו אלי את אחיכם מצד אביכם"

יודעי דבר אמרו:

1.      הוא שאל אותם על מצבם ועל זהותם ועל ארצם. הוא שאל על רצונם ואם הם אחים או בני דודים. הוא שאל אם יש להם אבא או אח. והוא ידע מתוך תשובתם שיש להם אח.

2.       לאחר שנתן להם את הזמון שביקשו הם אמרו, אולי תיתן לנו מזון גם לאבינו ולאח שלנו? ויוסף אמר: תביאו את אחיכם ואתן לכן תוספת מזון. הוא נהג בשיטת הפיתוי וההפחדה, והם אמרו: אנביא אליך את אחינו, אבל קודם נתייעץ עם אבינו.

"הלא תראו כי אני מעניק את המידה במלואה, וכי אני המועדף שבמארחים?"

"ואם לא תביאו אותו אלי, לא תהיה לכם עוד תבוא מאמני, ולא תוכלו להגיע אלי יותר"

אמרו: קודם נתייעץ עם אבינו, ננסה להיענות לבקשתך.

"ואמר למשרתיו: שימו את כספם באמתחותיהם למען ימצואו בשובם למשפחותיהם, אולי הם יחזרו"

הסחורה היכסף שהיה באמתחתם, ולמה יוסף עשה את המעשה? יודעי דבר מפרשים את המעשה בכמה פירושים:

1.       יוסף היה נדיב, רק לא רצה שאחיו ירגישו שהוא נותן להם נדבות

2.       הוא לא רצה לתת להם סחורה שתפסיק להם גם לשנה הבאה ,כי הוא רצה שיחזרו אליו

3.       הוא לא יכבד את אביו בכך שיקח מאחיו כסף תמורת הסחורה

4.       הם יהיו רגועים כלפי מעשיו, ויגיע גם בשנה הבאה.

5.       הוא היטיב עמם, רצה לגמול להם במעשים טובים תמורת מעשים רעים שעשו לו, הוא התייחס אליהם בניגוד למה שהתייחסו אליו.

הם חזרו לאיבהם וסיפרו לו שלא נתנו להם סחורה שתפסיק להם גם לשנה הבאה, ושלא ינו לנו סחורה אלא אם אחינו יהיה איתנו וביקשנו שבנימין אחיהם יתלווה אליהם.

"וכשחזרו אל אביהם הם אמרו: הוי אבינו, נמנע המזון מאיתנו, על כן שלח אמנו את אחינו למען נביא סחורה, ואנו עליו שומרים"[15]

ואביהם אמר "האוכל להאמין לכם שתשמרו עליו כשם שהאמנתי לכם שתשמרו על אחיו לפני זה? אלוהים הוא הטוב שבשומרים והו הרחום שברחומים"

כלומר: לא אשלח אותו איתכם. הם שתקו ולא ענו לאביהם, כי הם ידעו שהם אשמים, חזרו לשיירתם ומצאו את כספם, שמחו מאדו וחזרו לאביהם ואמרו "הוי אבינו, מה עוד נבקש?! הנה כספנו הוחזר אלינו ונוכל לפרנס את משפחותינו, ונשמור על אחינו, ונקבל משא טוב יותר, מה שהבאנו כעת זה רק מעט"

אמרו הנה, הבאנו את כל הסחורה, לא שיקרנו, השר עשה לנו טובה, אנו נחזור לשם, נבקש שאחינו יתלווה אלינו, ואנו נשמור עליו. יעקוב אמר להם "אני לא אשלח אותו אתכם אלא לאחר שתתייחבו בשבועה לפני אלוהים שתחזירו אותו אליי, אלא אם כן לא תוכלו להגן אפילו על עצמכם" ולאחר שהם נשבעו לו הוא אמר "אלוהים מפקח על אשר הסכמנו"

מדוע בטח בהם, אפילו שלא רצה לשלוח את בנו איתם?

יש לכך סיבות:

1.       לאחר שעברו עשרים שנים מאז נשעדר יוסף, הם הראו לאביהם שהם אנשים צודקים, והוא בטח בהם.

2.       הוא חשש לגורלו של יוסף חששו לגבי בנימין.

3.       הוא סמך על רצונו של אלוהים.

4.       יעקוב היה רגוע בראותו שהסחורה חזרה אליהם.

5.       הוא נטה להאמין להם

עצתו של האב הרחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצתו של יעקבו לבניו הייתה "הוי בני, אל תכנסו משער אחד אלא משערים שונים"

מספרים שבמצריים היו ארבעה שערים, ויעקוב הורה להם שלא יכנסו דרך שער אחד, הם היו עשר ורצה שלשון הרע לא תפגע בהם. אלוהים אמר "אמור: אני חוסה בריבון השחר המפציע, מפני רשעות החושך שהוא מאפיל, ומפני רשעותן של הנושפות בקשרים, ומפני רשעותו של המקנא בקנאתו"

הנביא נהג לומר: שיחסו אלוהים על חסן וחוסיין מפני עין הרע.

הכניסה למצריים ב פעם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באו אל יוסף שאירח את אחיו בלי שישמו לב לכך.

"כאשר נכנסו אל יוסף, הוא קיבץ אליו את אחיו (בנימין), ואמר לו: אכן אני אחיך, אך אל תצטער על אשר הם היו עושים! ולאחר שסיפק את צורכיהם במזון, הוא הניח את כוס המשקל באמתחת אחיו, אז כרוז קרא: אתם אנשי השיירה! אתם גנבים!!!"

אלה שישבו לאכול לא שמו לב למעשה של יוסף.

"ומה אבד לכם?" שאלו, והם אמרו "אבד לנו הגביע של המלך, ומי שיחזיר אותו יקבל משא של גמל, וזה באחריות!"

אמרו האחים "אנו נשבעים באלוהים, ואתם כבר יודעים כי לא באנו להשחית בארץ, וכי אין אנו גנבים"[16]

אז אמרו אנשיו של יוסף "ומה הוא עונשו של הגנב אם אתם משקרים?"

אז האחים אמרו "העונש המגיע לזה שבאמתחתו תמצאה הגניבה, זה שהוא יהיה לעבד, כך אנו מענישים את המקפחים" אז הוא התחיל לחפש באמתחות של אחיו.

"ואכן הדרכנו את יוסף את התחבולה הזאת, משום היה ביכולתו כדין המלך לקקחת את אחיו בלי סיבה, אלא אם ירצה אלוהים"

אלוהים אמר "תככנו נגדו, אך אלוהים תכנןן נגדם, ואלוהים הוא טוב שבמתכננים"

ההוא שם את הגביע בשקט של אחיו בלי שאחיו ירגישו בכך. מי שימצא אצלו הגביע, יענש, ואחיו אל התנגדו.

כנהוג, השליט הוא שמקבל את ההחלטה, אבל הוא נתן לאחיו להחליט, מה עונשו של מי שימצא הגביע באמתחתו, ועונש הוא שיהיה עבד לאדוניו. לפי חוקי המלך, מי שגונב, מכים אוכולאים אותו, רק לפי חוקי יעקוב מי שגונב יהיה לעבד לאדוניו, והם החליטו שאחיהם יהיה עבדו של יוסף.

הוא חיפש קודם באמתחת אחיו, ולא באמתחתו של בנימין, כדי שלא יהיה להם חשד. הם היו בטוחים בעצמם שהם לא גנבו, הוא חיפש באמתחתם של עשרת האחים, ולבסוף הוא מצא את הגביע אצל אחיהם, האחד עשרה, והם נבהלו.

"משום שלא היה ביכולתו לפי דין המלך לקחת את אחיו בלי סיבה, אלא אם ירצה אלוהים"[17].

והם אמרו "אם הוא גנב, אז בטח גם אחיו גנב לפניו". הם אמרו למלך, גם אם הוא נגב, אנחנו לא גונבים כמוהו. רק הוא אחינו, לא אנחנו עשינו את הבושה, הוא עשה זאת.

מתי יוסף גנב?[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מי שאומר שיוסף אכן גנב פסל מסבו לבן, אביה של רחל, ושבר אותו לרסיסים, ואמרו שהוא גנב פסל מסבו.

אחרים אומרים שיוסף חי בביתה של דודתו שלא היה לה ילדים, והיא שטיפלה בו, היא אהבה את יוסף אהבה עזה, וכשיוסף בגר, רצה אביו לקחת אותו אליו, ודדודתו התנגדה. יוסף הואשם בשעתו שהוא גנב מדודתו, רק כדי שהוא ישאר אצל דודתו עד יום מותה, וחזר לאחר מכן אל אביו.

אך האופציה השלישית היא שזה שקר מוחלט, והוא מעולם לא גנב. אחיו של יוסף אמרו את הדברים, ויוסף ענה להם "המעמד שלכם הוא הרבה יותר גרוע ממה שאתם אומרים, ואלוהים יודע יותר ממה שאתם מתארים"

והם אמרו "כבוד השליט! יש לו אב זקן וישיש, על כן קח לך אחד מאתנו במקומו, רואים אנו כי אתה איש רב חסד"[18]

הם אמרו, חס וחלילה שנקח דברים שאינם שייכים לנו.

"ולאחר שםה איבדו תקווה מזה, הם התייעצו ביניהם"[19]

"אז אמר הגדול שבהם: אתם יודעים כי אביכם קיבל מכם התחייבות בשמו של אלוהים"

ואביהם אמר להם "אני לא אשלח אותו אתכם אלא לאחר שתתחייבו בשבוע לפני אלוהים שתחזירו אותו אליי, אלא אם כן לא תוכלו להגן אפילו על עצמכם"[20]

"לכן אני לא אעזוב את הארץ הזתא, עד שירשה לי אבי, או עד שיצווה אותי אלוהים, כי הוא הטוב שבשופטים".

"שובו אל אביכם והגידו לו: הוי אבינו, בנך אכן גנב!"

תאמרו את האמת "ורק על אשר ידענו נעיד ואין אנו יודעים את הנסתר"[21]

"ושאל את אנשי העיר אש היינו בה ואת אנשי השיירה אשר באנו בה, אנו אכן אומרים את הצדק"[22]

ואמרו על יוסף "אך אתה לא תאמין לנו למרות שאנחנו אומרים את הצדק"[23]

הם חזרו לאביהם לאחר שאיבדו את בנימין, יעקוב ראה אותם ואמר "לבכם השיאכם לעולל דבר מה!"[24]

זה מראה על שני דברים:

·        יעקוב לא ידע את הנסתר, כי אם כן הוא היה יודע שבמקרה ההראשון הם היו שקרנים ובמקרה השני הם צודקים.

·        תוצאות השקר הן כבדות משקרל, לא מאמינים לשקרן כי יש לו עבר של שקרנים. גם אם יבקש מחילה על שקריו.

יעקוב היה במצוקה גדולה, הוא איבד את שני בניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהים אמר "ואז התרחק מהם והרהר: יגוני גדול ביותר על אובדנו של יוסף"

הוא נזכר ביוסף, שני המצבים של בניו דומים, על יוסף אמרו שזאב טרף אותו ועל בנימין שהוא נגנב.

"העיניים שלו חשכו מרוב עצב, והוא כולו התמלא בצער ויגון"

הוא נהיה עיוור מרוב צער, עצב רב נפל על יעקוב. אין זה מראה על חוסר סבלנות, העצב לא מבטל את הסבלנות, ובניו אמרו לו ,באלוהים! האם לא תפסיק להזכיר את יוסף עד שיגמר לך הכוח ותמות?"[25]

ויעקוב אמר "אני רק מתלונן על צעיר ויגוני לאלוהים, אלוהים גרם לי לדעת דברים שאינכם יודעים"[26]

אני פונה בצערי אל אלוהים שברא את הכול עומר, כשקרא את הפסוק בכה. יעקוב, באומרו שאלוהים גרם לו לדעת דברים שאינם יודעים, התכוון לכך שהוא ציפה לדבר מה שיקל עליו.

"הוי בניי לכו ובקשו לגלות ידיעות על יוסף ועל אחיו".

"ואל תתיאשו מהרחמנות של אלוהים"

יוסף חי, אל תתיאשו "כי רק אנישם כופרים מתייאשים מהרחמנות של אלוהים"[27]

אחיו של יוסף מכירים אותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה השלישית הלכו אל יוסף.

"וכאשר נכנסו אליו אמר: הוי כבוד השליט, מצוקה פגעה בנו ובבני ביתנו, והבאנו מעט כסף. תן לנו בבקשה מיד מזון מלאה או עשה צדקה עמנו, כי אלוהים גומל לנותנים צדקה"[28]

אנחנו תמיד בטחנו בך, עשה צדקה עמנו, ותחזיר את אחינו שעשית ממנו עבד, לאביו.

ואז יוסף אמר להם "האם אתם זוכרים את מה שעשיתם ליוסף ולאחיו בהיותכם נבערים?"[29]

הוא דיבר איתם בשפתם, או שדבריו תורגמו, והם אומרים אחד לשני, הוא מדבר בשפנתו, הפשה העברית, הם שיחזרו את העבר והאיש שידבר איתם דמה ליוסף.

הם אמרו "האם אתה באמת יוסף?" ואז הוא אמר להם "אכן אני יוסף, וזה אחי, אלוהים העניק לנו חסד, הצדק הוא שאלוהים לא יגרע מהגמול של המיטיבים" אז הם אמרו "באלוהים, אכן אלוהים רומם אותך מעלינו, ואנו אכן היינו חוטאים" אז הוא אמר " היום אין אשמה עליכם, ואלוהים יסלח לכם, כי הוא הרחום ברחמנים"[30]

הוא קרא לאחיו בנימין, ואמר שהוא אינו עבד, ושהוא אדם מכובד. ולא היה מנוס אלא שהם יודו בחטאים שלהם.

תקרית דומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו סופיאן בן אלחארת' בן עבד אלמוטלב, בן דודו של הנביא מוחמד, לאחר שדיבר רעה על מוחמד, הוא התאסלם, ובא אל הנביא שלא קיבל את פניו. הוא התלונן בפני עלי שאמר לו "הרי את דיברת רעה על מוחמד בשירה שלך" וסופיאן ביקש את עצתו, ועלי אמר לו שילך לנביא ויגיד לו "הם אמרו: באלוהים! אכן אלוהים רומם אותך מעלינו, ואנו אכן היינו חוטאים"

אבו סופיאן בא ליבא ואמר לו את הדברים והנביא אמר את הדברים שיוסף אמר "היום אין אשמה עליכם, ואלוהים יסלח לכם, כי הוא הרחום ברחמנים"

ההודאה בטעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולאחר שהודו בטעותם, סיפרו לו על מצוקתם ושאביהם התווער כי הוא איבד את יוסף ואחיו. יוסף אמר להם "קחו את חולצתי זו והניחוה על פני אבי, וכך יאירו עיניו. אחר כך הביאו את כל בני ביתכם" (93)

זו ההוכחה שיוסף היה נביא, מהפסוקים המפולאים שירדו על יוסף "וכאשר יצאה השיירה..."[31]

יעקוב הריח את חולצתו של יוסף ואמר "אולי תחשבו שאני מדמיין, אך בוודאות הרחתי את הריח של יוסף" והם אמרו "באלוהים! עדיין אכן אתה שקוע בטעותך הקודמת!"[32]

ואחיו של יוסף התחלקו לשתי קבוצות, אחת נשארה אצל אביהם והשנייה הלכו ליוסף

האמת בבשורה ליעקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליח הגיע אוחז בחולצתו של יוסף, והניח אותה על פני יעקוב.

"כאשר הגעיה הבשורה הטובה והניחו את החולצה של יוסף על פניו, הוא שב לראות, ואז אמר: הלא אמרתי לכם כי אני יודע מאלוהים את אשר אינכם יודעים? הם אמרו: הוי אבינו! בקש למעננו סליח מאלוהים על חטאינו! כי אכן היינו חוטאים!"[33].

משמעות הסגידה על פי האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגידה מתחלקת לשניים:

·        מותר לעבוד ולסגוד רק לאלוהים, כופר הוא מי שסוגד לאחר מלבד אלוהים.

·        סגידה שהמשמעות שלה מתן כבוד, כמו סגידתם של המלאכים לאדם וסגידתו של יעקוב ואמו של יסוף ואחיו ליוסף וסגידתו של מעאז למוחמד. הנביא שאל אותו "למי אתה סוגד?" ומעאז אמר" סכולם סוגדים למלכים, ואני סוגד לך" הנביא אסר לאחר מכן את הסגידה לאנשים או למלכים.

תם סיפורו של יוסף על פי האסלאם


[1] הקוראן פרק 3 פסוק 34.

[2] הקוראן פרק 12 פסוק 7.

[3] הקוראן פרק 12 פסוק 9.

[4] פרק 12 פסוק 91.

[5] פרק 12 פסוק 97.

[6] הקוראן פרק 12 פסוק 13.

[7] פרק 12 פסוק 14.

[8] פרק 12 פסוק 16.

[9] הקוראן פרק 38 פסוק 82.

[10] הקוראן פרק 12 פסוק 24.

[11] הקוראן פרק 12 פסוקים 26 – 27.

[12] הקוראן פרק 12 פסוק 24.

[13] הקוראן פרק 12 פסוק 35.

[14] הקוראן פרק 12 פסוק 37.

[15] הקוראן פרק 12 פסוק 63.

[16] הקוראן פרק 12 פסוק 73.

[17] הקוראן פרק 12 פסוק 76.

[18] הקוראן פרק 12 פסוק 78.

[19] פרק 12 פסוק 80.

[20] פרק 12 פסוק 66.

[21] פרק 12 פסוק 81.

[22] פרק 12 פסוק 82.

[23] פרק 12 פסוק 17.

[24] פרק 12 פסוק 83.

[25] הקוראן פרק 12 פסוק 85.

[26] פרק 12 פסוק 86.

[27] פרק 12 פסוק 87.

[28] פרק 12 פסוק 88.

[29] פרק  12 פסוק 89.

[30] פרק 12 פסוק 92.

[31] הקוראן פרק 12 פסוק 94.

[32] פרק 12 פסוק 95.

[33] פרק 12 פסוקים 96 – 97.