משתמש:Eilam.lor/טיוטה

בלה ליפר (Bela Liper, 1 בינואר 1917 - 13 ביולי 2012) נולדה בשם ולנטינה יאקימובה (באוקראינית: Valentina Yakimova) הייתה חסידת אומות עולם בווהלין, שהיה בשטח פולין.

ביוגרפיה

ולנטינה יאקימובה, בת למשפחה מכובדת ומיוחסת, חיה בבית רחב ידיים בכפר הנופש נובוסטב (באוקראינית: nowostaw). לכפר נופש זה היו מגיעים בחודשי הקיץ יהודים מכל רחבי מחוז ווהלין, על מנת לנפוש. חלק מהתיירים היהודיים הללו התגוררו בשכירות בבית משפחת יאקימובה. אבי המשפחה היה מפקח יערות, שנפטר לפני המלחמה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, מחוז וולהין סופח לברית המועצות על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

אחד הנופשים היהודיים בכפר, היה ליובה ליפר, שחיזר אחרי ולנטינה יאקמובה במשך מספר שנים. למרות התנגדות שתי המשפחות, בשנת 1940 התחתנו השניים, עברו לגור בכפר צומאן, כ-10 ק"מ מנובוסטב, וילדו את בתם חנה.

פועלה בזמן השואה

ב-29 ביוני 1941 פתחו הגרמנים במבצע ברברוסה ופלשו לברית המועצות . עיירות הופצצו, וחיילי ה-ס.ס. חיפשו יהודים מתחבאים, בכל מקום. ליובה, ולנטינה ובתם חנה, עברו לגור בחדר בקומת הקרקע בבית אמה של יאקימובה. מפחד שמא אמה או אחותה תסגרנה את ליובה, ולנטינה הכינה עם בעלה ועבורו, מקום מסתור: הם ניסרו קרש ברצפת החדר, ותחתיו נגלה חלל ריק בגובה של כ-90 ס"מ, מוקף אדמה מכל צדדיו. הם הכינו בריח מתחת לקרש כך  שיוכל להיפתח רק מבפנים, ועל החלק המנוסר הניחה יאקימובה ארגז נצרים.

ליובה שכב במשך היום מתחת לרצפה, ובלילה הגישה לו אשתו אוכל די צרכו. אך החושך המוחלט והבדידות היו קשים מנשוא, ולאחר שכיבה של כמה שבועות, החליט ליובה לצאת מהמחבוא על מנת למצוא את אחיו בגטו רובנו, ונכנס לעבודה במחנה. מנת המזון במחנה בעבור העבודה הייתה מנת לחם דלה אחת ביום, ולכן מדי  יום ראשון הייתה ולנטינה יאקימובה מביאה לו מצרכי מזון ואוכל מבושל לכל השבוע. כדי להיכנס לגטו הייתה שמה על בגדיה שני טלאים צהובים - אחד מקדימה ואחד מאחורה.

ביולי 1942, הגיעה ולנטינה לגטו עם בתה הקטנה על זרועותיה, ואמרה לליובה שאם לא יחזור לגור איתה, תישאר בגטו עם הילדה. ליובה רצה לחזור לגור בבית יאקימובה, אך לא ידע כיצד יוכל לצאת מהמחנה. ולנטינה הביאה איתה 2 ק"ג בשר חזיר, ובעזרתו שיחדה את  מפקד העבודה של ליובה. הגרמני העריך את הבשר ואישר לליובה לצאת לחופשה בת שלושה ימים, בביתו, כביכול על מנת להצטייד בבגדים תחתונים.

בלילה של ה-5 ביולי 1942 ברחו הזוג עם ילדתם מהגטו, והתגנבו לבית אמה של יאקימובה כשאחותה ואמה ישנו. ביום המחרת ה-6 ביולי 1942, הקיפו הנאצים את גטו רובנה, והוציאו להורג כ-  17,000 מהיהודים שחיו בו.

כעבור מספר ימים, נשמעו דפיקות על חלונה של יאקימובה. היה זה אברהם קירשנר, בן דודו של ליובה. בלי לשאול שאלות, פתחה בפניו ולנטינה את הדלת והורידה אותו למסתור מתחת לרצפת חדרה. שבוע אחר כך נשמעו דפיקות פעם נוספת. כשפתחה את הדלת ראתה יאקימובה את אחיו של ליובה - דוד ואת חברתו סוניה. שבועיים נוספים אחר כך, התמונה חזרה על עצמה, ובדלת עמד  אחיו הצעיר ביותר של ליובה - אלי וחברתו יוכה. בלי לשאול שאלות ובלי לחשוב איך תוכל לפרנס את כולם, הכניסה אותם לביתה.

לא עברו מספר ימים, ועל חלון הבית נקשה מישה קנריק - תופרת יהודייה שהסתובבה בכפרים ותפרה לכפריות ביגוד,  בתמורה למקום לינה ומזון. הכפריים גירשו אותה מכפריהם מפחד הגרמנים. בלב רחב פתחה יאקימובה את ביתה גם בפני מישה והורידה אותה למסתור מתחת לרצפה. מישה נדהמה לראות במחבוא הקטן ששה יהודים נוספים שנותרו בחיים.

כל השבעה הסתתרו בחלל שבין רצפת חדרה של ולנטינה לקרקע, וחפרו בדפנות האדמה שלו כדי להרחיבו. הצפיפות הייתה גדולה והם יכלו לשהות שם רק בשכיבה, בשתי שורות ומבלי לזוז.

בכדי לכלכל את המסתתרים ,  ולנטינה  יאקימובה מכרה פרטי לבוש והנעלה, בין היתר מחנות אביה שנפטר, לתושבי הכפר. בתמורה היא קבלה קמח שעורים ותפוחי אדמה. את המצרכים הייתה סוחבת מספר קילומטרים עד לביתה. בכל לילה הייתה מבשלת תבשיל מתפוחי האדמה והקמח, ואופה כיכר לחם בתבנית עוגה. היא דפקה על הקרש ברצפה מתחת לארגז הנצרים ולאחר שהמסתתרים פתחו את הבריח, היא הורידה להם בקערה את המזון. הם אכלו בכפות עץ שהכינו בעצמם, בכדי לא להשמיע רעש ולהעיר את משפחתה של יאיקמובה.

לאחר שסיימו לאכול,  הייתה ולנטינה מורידה סיר גדול, בו עשו המסתתרים את צרכיהם לפי תור. אחר כך העלתה את הסיר, פעמים רבות תוך לכלוך אצבעותיה בתכולתו, רוקנה  את תוכנו בשירותים ושטפה אותו.

יאקימובה גידלה חזיר בחצר האחורית, כך שבכל פעם שנשאלה מדוע היא סוחבת את כל הקמח ותפוחי האדמה ולמי כל התבשילים, הייתה אומרת שאלו לחזיר. יום אחד אמה שאלה אותה מדוע היא מכינה לחזיר אוכל מבושל, ויאקימובה התחמקה ואמרה שהיא אלמנה מסכנה שאף אחד לא דואג לה, כך שהאם עזבה אותה במנוחה.

באיום תמידי להיתפס על ידי אחותה ואמה, ועל ידי הגרמנים המשוטטים ומחפשים יהודים, הצליחה יאקימובה להסתיר את שבעת  היהודים תחת רצפת חדרה במשך 19 חודשים.

ב-6 בפברואר 1944, כבש הצבא האדום את האזור והמסתתרים יצאו לחופשי.

לאחר המלחמה

עם סיום המלחמה עברו יאקימובה וליובה עם בתם הקטנה לביתו של אברהם קירשנר, בן הדוד של ליובה. הבית נשאר על תילו בעיירה ההרוסה קלבן (Klewan).

בסוף מאי 1945, עזבו שבעת היהודים ויאקימובה לפולין במטרה להגיע לארץ ישראל.

בשנת 1946 הגיעו למחנה פליטים באוסטריה, שם נולד לולנטינה וליובה  בן, והיא וחנה בתה הקטנה, עברו גיור כהלכה. ולנטינה יאקימובה שינתה את שמה לבלה ליפר

בתחילת שנת 1948, לפני קום המדינה, הגיעו לארץ משפחת ליפר, ושוכנו בבית עולים בחיפה.

בלה נפטרה בשנת 2012 בהיותה בת 95.

הנצחה

ב-15 במאי 1991, בעקבות עדות שנתן אברהם קירשנר, הכיר יד ושם בבלה ליפר כחסידת אומות עולם. שמה נכתב בקיר הכבוד.

ב-18 במאי 2008, הוקם בחיפה בשכונת רמת אלון גן חסידי אומות העולם, בו הונצחו בשילוט מיוחד חסידי אומות העולם תושבי חיפה, ביניהם בלה ליפר.