משתמש:Eliav.fenig/היסטוריה של הפילוסופיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההיסטוריה של הפילוסופיה היא חקר הרעיונות והמושגים הפילוסופיים במימד הזמן. שאלות אופייניות לתחום זה יהיו:

  • כיצד והאם התפתחויות פילוסופיות משפיעות על תהליכים היסטוריים?
  • עד כמה ההקשר ההיסטורי משפיע על המחשבה הפילוסופית?
  • באיזה מידה בכלל ניתן להבין טקסטים פילוסופיים מתקופות היסטוריות קדומות?

לכל התרבויות – פרהיסטורית, ימי ביניימית, או מודרנית; מזרחית, מערבית, דתית או חילונית - יש את התורות הפילוסופיות הייחודיות להן, אותם קיבלו בירושה או שגילו בכוחות עצמן. תיאוריות אלה צמחו מהנחות יסוד ומגישות שונות, לדוגמה: רציונאליזם (תיאוריה שמתבססת על לוגיקה), אמפיריציזם (תיאוריה שמתבססת על תצפיות ואינדוקציה), וכן "הדילוג" לאמונה, תקווה, ומסורת (כמו אמונות על טבעיות ודת).

ההיסטוריה של הפילוסופיה מנסה לסווג ולמיין את התפתחות המחשבה הפילוסופית של התרבויות השונות, ואת יחסי הגומלין שבין אותם פילוסופיות לבין התהליכים ההיסטוריים.

פילוסופיה מערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפילוסופיה המערבית יש היסטוריה ארוכה, נהוג לחלקה לארבע תקופות עיקריות – עתיקה, ימי ביניימית, מודרנית, ובת זמננו. העידן העתיק כולל את יוון העתיקה ומסתיים בנפילת האימפריה הרומית המערבית. הפילוסופיה הימיביניימית הושפעה בעיקר מעליית הנצרות באירופה ונחלשה בהדרגה במהלך המאה ה16 עם התגברות תנועת הרנסאנס וירידת כוחה של הכנסייה. במושג "מודרני" נעשה שימוש נרחב, אבל באופן גס הוא כולל את כל התקופה שאחרי ימי הביניים ועד המאה ה20. פילוסופיה בת זמננו כוללת את כל ההתפתחויות הפילוסופיות שנעשו במאה ה20 ובפרט לאחר מלחמת העולם השנייה ועד זמננו.

הפילוסופיה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לומר שהפילוסופיה המערבית החלה את דרכה בערים היווניות שבמערב אסיה הקטנה עם תאלס איש מילטוס, שפעל בסביבות שנת 585 לפני הספירה, והשאיר לנו את המשפט המעורפל "הכול מים". תלמידיו הידועים ביותר היו אנכסימנס איש מילטוס ("הכול אוויר") ואנכסימנדרוס ("הכול אינסופי").

הוגים ואסכולות אחרות הופיעו ביוון במהלך המאות הבאות. בין החשובים שבהם היו הרקליטוס ("הכול אש", הכול כאוטי ומשתנה תדיר), אנכסגורס (מאחורי סדרי הטבע עומד כוח קוסמי תבוני מארגן), האסכולה הפלורליסטית והאטומיסטית (העולם מורכב מאינטראקציה בין אינסוף חלקיקים), זנון ופרמנידס אנשי האסכולה האלאטית (המציאות היא מהות אחת קבועה ובלתי משתנה, אין לסמוך על ניסיון החושים המורה על השתנות כפי שמדגים לנו פרדוקס התנועה המפורסם של זנון), הסופיסטים הידועים, אולי שלא בצדק, בטענה שאין קריטריון אובייקטיבי לאמת ולימדו אנשים שעל ידי יכולת רטורית ניתן לשכנע אנשים בכל דבר. כל התנועה הפילוסופית הזאת החלה להתרכז באופן הדרגתי באתונה, שהפכה לעיר המדינה המרכזית ביוון.

ישנו דיון נרחב בשאלה מדוע התרבות האתונאית עודדה את התפתחות הפילוסופיה, תיאוריה פופולארית בנושא אומרת שזה בזכות שיטת הממשל של הדמוקרטיה הישירה. ידוע מכתבי אפלטון על סופיסטים רבים שקיימו בתי ספר לויכוחים, והיו ממכובדי הקהילה וקיבלו שכר גבוה מתלמידיהם. נואמים השפיעו על ההיסטוריה האתונאית, ואולי אף הביאו לנפילתה (ראו קרב לאדה). תיאוריה אחרת מסבירה את הולדת הפולמוס הפילוסופי באתונה בעושרה, התושבים שכרו עבדים לעבודות היומיום. חופשיים מעבודות הדחק, הם יכלו להשתתף באסיפות העיר ולבלות את זמנם בדיונים פילוסופיים. תלמידי הסופיסטים נצרכו לרכוש את יכולות הנאום בכדי להשפיע על האסיפה האתונאית ועל ידי כך להגדיל את עושרם וכבודם. כתוצאה מכך, הסופיסטים הלכו ושכללו את נושאי ומתודות הדיון הפילוסופי.

איש המפתח בהפיכת הפילוסופיה היוונית לפרויקט מאוחד ובעל המשכיות - פרויקט שעד היום נלמד בעניין רב – הוא סוקרטס, שהיה תלמידם של כמה סופיסטים. מסופר שלאחר ביקור אצל האורקל של דלפי הוא העביר את רוב חייו בהתנצחות מילולית עם כל מי שהיה מוכן לכך באתונה, במטרה להפריך את נבואת האורקל שלא יהיה אדם יותר חכם ממנו. בדיאלוגים החיים בינו לבין מלומדי אתונה, סוקרטס דן בנושאים חשובים שחסרו הגדרה ברורה ומדויקת, כמו יופי ואמת, המעלה של האדיקות, תבונה, מתינות, אומץ, וצדק. המודעות של סוקרטס לבורות שלו מאפשרת לו לגלות את טעויותיו, ואת הבסיס הרעוע של אלה הטוענים לידע.