משתמש:Eyalrabi/פס׳׳ד האגודה לזכויות אדם

שם פסק הדין: בג׳׳ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ משרד הפנים, פ׳׳ד נח(4) 842 (10 במאי 2004).

העתירה נדונה בבית המשפט הגובה לצדק של מדינת ישראל, בתאריך 24/6/01.  העתירה נדונה בפני הרכב של שלושה שופטים שהם: השופטת דורנר, השופט ריבלין והשופט גרוניס. העתירה עסקה בבבקשת העותרת לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע על פי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ׳׳ה-1965[1], על ידי חיבור מחשב משרד הפנים למחשבים של שאר משרד הממשלה הנתונים שירות לציבור, ובנוסף למחשבי הבנקים המסחריים, העתירה התקבלה ברוב קולות של השופטים דורנר ורבילין, כנגד דעתו של השופט גרוניס לעניין העברת המידע ממשל האוכלוסין אל הבנקים במסגרת ׳׳הסדר השאילתות׳׳.

סיפור המקרה:

העותרת (האגודה לזכויות האזרח בישראל, להלן ׳׳העותרת׳׳) מבקשת לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגרי המידע, על ידי חיבור מחשב משרד הפנים למחשבי נציבות מס ההכנסה, המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור, בנק ישראל והבנקים המסחריים.

העותרת מבקשת להורות כי הדרך היחידה לקבלת מידע תהיה בקשה פרטנית המעוגנת בסעיף  סעיף 29(ג) לחוק מרשם האוכלוסין[2], ׳׳אדם שיש לו לכאורה עניין בדבר רשאי לקבל ידיעה על תאריך לידתו של אדם הרשום במרשם ועל פרטי רישום אחרים שייקבעו בתקנות[3]׳׳.

דבר נוסף שביקשה העותרת הוא לחייב את המדינה, באמצעות משרד הפנים, ליצור שקיפות בדבר פרסום נהלים וקריטריונים בעניין תוכן ומהות המידע שניתן להעביר, והזכרים לקבלו.

טענות הצדדים:

טענת העותרת:

העותרת טענה כי החיבור הישיר של גופים המוזכרים לעיל, למחשב מרשם האוכלוסין חושף את המידע האישי של אזרחי המדינה,  הנתון בו בפני מאות פקידים, ללא צורך בכך, וללא בקרה בדבר המידע שאליו הם זקוקים.  דבר אשר פגוע בזכות לפרטיות בקרב אזרחי ישראל.

בנוסף לכך טענה העותרת, כי לבנקים המסחריים אין היתר בדין, לחיבור הישיר שלהם למאגר מידע ממשלתי. העותרת ציינה את  ס׳ 3 לצו איסור הלבנת הון[4], אשר דורש אימות פרטי זיהוי של לקוחות הבנקים המסחריים, עם הרשימות במרשם האוכלוסין, שניתן לקיים על ידי פנייה אישית, לגבי כל בקשה מכוח סעיף 29(ג) לחוק המרשם, ולא על ידי המצב הנתון שבו הפרטים האישיים חשופים בפני אותם פקידים.

העותרת מבקשת לחייב את המדינה, באמצעות משרד הפנים, לפרסם נהלי עבודה וקריטריונים באופן תוכן המידע והדרך שבה יועבר המידע לזכאים לו.

טענה נוספת של העותרת מכוונת כנגד פרקטיקה הנהוגה בקרב פקידי בנק המקבלים פרטים אישיים על לקוחותיהם, באמצעות שאילתות מן המאגר הממוחשב של מרשם האוכלוסין (׳׳הסדר השאילתות׳׳), הרקע המשפטי לטענה זו היא, שהבנקים המסחריים שונים מן הגופיים הציבוריים, שכן היותם גופים פרטיים לא חלה לגביהם הוראת סעיף 23ג לחוק הגנת הפרטיות[5], הקובע שמסירת מידע מותרת לגופים ציבוריים, אם לא נאסרה בחיקוק או בעקרונות של אתיקה מקצועית.

טענות המשיבים:

המשיבים טענו כי העברת מידע לגופים וציבוריים, ובנוסף לכך לבנקים מסחריים תדאג לשטף המסחר, והכרחית לצורך שירות יעיל ומהיר למבקשים את השירותים האמורים.

בנוסף טענו המשיבים שנעשה מאמץ בגופים הללו, לוודא שאכן המידע יגיע רק לעובדים, שאותו מידע רלוונטי לעשיית עבודתם.  ובנוסף טענו המשיבים כי העברת המידע לגופים ציבוריים הותרה במפורש בחוק הגנת הפרטיות, תשמ׳׳א-1981[6], וכי העברת המידע בנוגע לבנקים המסחריים נעשית על ידי ׳׳הסדר השאילתות׳׳.  

ההלכה המשפטית: (המסגרת הנורמטיבית)

הזכות לפרטיות היא בישראל זכות יסוד היא מעוגנת בסעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (להלן חוק היסוד)[7], הקובע:

׳׳כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו׳׳.

פגיעה בזכות לפרטיות, כמו הפגיעה בזכויות האחרות הקבועות בחוק היסוד, מותרת רק במצב שבו מתקיימם המבחנים המצטברים של ס׳ 8 לחוק היסוד[8],  סעיף פסקת ההגבלה הקובע ׳׳בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמדיה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו׳׳. חוק הגנת הפרטיות, מאזן בין הזכות לפרטיות לבין זכויות אחרות העלולות להתנגש בה.

הנימוקים להלכה המשפטית:

השופטת דונרנר (בהסכמת השופט ריבלין): דעת הרוב

העברת המידע לגופים ציבוריים מותרת על פי חוק הגנת הפרטיות, ניתן להניח כי ההיתר בחוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ובנוסף השמירה על שטף המסחר ומהירות העברת הנתונים באופן יעיל, היא תכלית ראויה. על בסיס זה השאלה המתעוררת היא האם החיבור הישיר הוא באופן מידתי, כלומר אם הוא עומד בשלושת המבחנים המצטברים שהם: מבחן ההתאמה, מבחן הפגיעה הפחותה ומבחן היחסיות.

הפרקטיקה המתוארת בתשובת המדינה והבנקים אינה עומדת במבחן הפגיעה הפחותה, מכיוון שהעברת המידע לגופים ציבוריים, עוברת בידי עובדים רבים, שמרביתם אינם רלוונטיים למידע המועבר. אומנם מאמצים רבים נעשים להבטיח כי מידע יגיע רק לעובדי הציבור הרלוונטיים לאותו מידע. הדרישה למידתיות מחייבת לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות על ידי צמצום מספר עובדי הציבור הנגישים למידע, על ידי צמצום היקף המידע שנמסר כך שיועבר רק המידע הדרוש.

בהקשר של הבנקים המסחריים, ישנה תחיקה המטילה על הבנקים חובה לזהות את הלקוחות המגיעים אליהם, באמצעות שימוש במרשם האוכלוסין, אך ההיתר לפעולה האחרונה, אינו היתר להעברת מידע לגופים ציבוריים ואף להתחברות ישירה למאגר המידע של משרד הפנים. וניתן לקבל את המידע רק על ידי פניה אישית מכוח סעיף 29(ג) לחוק המרשם.

השופט גרוניס: דעת המיעוט

הזכות לפרטיות עוסקת בחשש מפני כוחה העודף של המדינה, שתרכז אצלה מידע רב לגבי אזרחיה תושביה, ובכך יווצר מצב של שימוש לרעה במידע. מנגד לכך העידן של ה-׳׳קניין החדש׳׳, התפתחות המדינה מבחינה טכנולוגית וכלכלית, תגדיל את החיכוך בין רשויות המדינה לבין הפרט. על מנת להגדיל את המהירות והיעילות שבה המידע יכול לעבור בין גוף אחד לגוף אחר. ובזכות אותו יעילות יכולים כיום הגופים השונים לשמור ולשחזר מידע רב בזמן מהיר.

העתירה עוסקת בשתי סוגיות נפרדות:

1)     העברת מידע ממרשם האוכלוסין לגופים שלטוניים- הבעיה היא שההסדרים הקיימים שצויינו לעיל, אינם נותנים תשובה נאותה לחשש מפני זליגת מידע מתוך מאגרים המידע שיש לרשיות השלטוניות. יש לבצע שינוי במספר עובדי הציבור שנחשפים למידע אשר אינו רלוונטי אליהם, ויש להבטיח ביקורת לאחר פעלותו עובדי הציבור, על מיהו העובד שנכנס למאגרי המידע שלא לצורך תפקידו.

2)     העברת מידע ממרשם האוכלוסין לבנקים- בנק אינו רשאי להעניק שירות לגבי רכוש, ללא שרשם את פרטי הזיהוי של מקבל השירות. לפי סעיפים 7 ו-11 לחוק שיקים ללא כיסוי[9], ניתן להסיק כי הבנקים מוסמכים ואף מחויבים, לדרוש מן הלקוחות להציג את תעודת הזהות שלהם. זאת על מנת לצמצם את האפשרות לבצע מעשה תרמית בידי עבריינים. הפגיעה בפרטיות כתוצאה מהגישה להצגת תעודת הזהות בידי פקידי הבנק עומדת במבחני בפסק ההגבלה בחוק היסוד. ובנוסף מחוקק המשנה הוסיף את סעיף 3(א)(1) לצו הלבנת הון[10], המחייב את הבנקים לאמת את הפרטים שבתעודת הזהות ע׳׳פ הנתונים שנמצאים במרשם האוכלוסין. הפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין הם פרטים כמעט זהים לפרטים אשר כתובים בתעודת הזהות (למעט האם התעודה נאבדה, או בעל התעודה נפטר). בנוסף העבודה שהפגיעה הנטענת בפרטיות נגרמת בפועל על ידי פקיד בנק, שמבצע עבור לקוחותיו את מרבית פעולותיהם הפיננסים, ויודע את כל ההיסטוריה הפיננסית שלהם, לפיכך החשש מניצול לרעה של החיבור למחשב מרשם האוכלוסין, בידי פקידי הבנק אינו בעל משמעות רבה לעניין זה.

התוצאה:

בדעת רוב השופטת דורנר, והשופט ריבלין קיבלו את העתירה, וקבעו בצו מוחלט, שהאיזון הראוי להגביל את מסירת המידע לעובדי ציבור, יהיה בתקנות או בהנחיות מנהליות, ואילו עניין הבנקים יחייב חקיקיה מתאימה. הצו המוחלט יכנס לתוקף לפי קביעת השופטת דורנר לאחר חצי שנה ממתן פסק הדין, שניתן בתאריך ה- 10 במאי 2004.

השופט גרוניס הסכים לתוצאה שבפסק דינה של השופטת דורנר לעניין העברת המידע ממרשם האוכלוסין למשיבים 2-4 (נציבות מס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי ורשות השידור),ובכל הנוגע להעברת המידע ממרשם האוכלוסין אל הבנקים במסגרת הסדר השאילתות קבע כי דין העתירה להדחות.

הנימוקים לתוצאה:

השופטת דורנר:

ניתן לפגוע בזכויות אדם, ובתוכן הזכות לפרטיות, רק וכאשר הפגיעה מקיימת את כל ארבעת המבחנים המצטברים הקבועים בפסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד). ההגנה על זכויות אדם מחייבת להקפיד על יישום מבחנים אלו, סטייה מאחד המבחנים גם במקרים הנראים קלים, עלולה להביא לפיחות במדרג הזכויות, ובכך להחליש את ההגנה עליהן.

השופט גרוניס: בדבר טענתו לגבי הבנקים המסחריים.

מטרת העברת המידע על הלקוחות ממרשם האוכלוסין אל הבנקים, היא אימות פרטי המתקשרים עם הבנקים, ולפי פרקטיקה זו של חיבור המחשבים אל מאגרי מרשם האוכלוסין, אכן נגרמת פגיעה בפרטיותם של הלקוחות, ואף פגיעה חוקתית, אולם הפגיעה היא פגיעה שולית, ולכן אין צורך להעבירה במבחני פסקת ההגבלה. והפרקטיקה שבה הבנקים נוהגים כיום היא הדרך היעילה והמתבקשת ליישום ההוראה לפי צו איסור הלבנת הון, בהתחשב באמצעים שנקטו הבנקים, בכל הנוגע לאבטחת מידע למזעור היקף המידע המועבר.

---

הערות שוליים

[1] חוק מרשם האוכלוסין, התשכ׳׳ה-1965.

[2] סעיף 29(ג) לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ׳׳ה-1965.

[3] תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם), תשל׳׳ה-1975.

[4] סעיף 3 לצו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס׳׳א-2001.

[5] סעיף 23ג לחוק הגנת הפרטיות,תשמ׳׳א-1981.

[6] ראה לעיל ה׳׳ש 5.

[7] סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[8] סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[9] סעיפים 7,11 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ׳׳א-1981

[10] סעיף 3(א)(1), ראה לעיל ה׳׳ש 4.