משתמש:Fadi2323/זיאד אל-רחבאני

זיאד אל-רחבאני זיאד אל-רחבאני הוא אמן לבנוני שהתפרסם בזכות שני שדות עיקריות שפעל בהם, השדה הראשון הוא המוסיקה החדשנית שליחן וכתב, השדה השני הוא הצגות התיאטרון שכתב ושיחק בהן, שאופינו כהצגות פוליטיות ביקורתיות מאוד אשר מנפחות את המציאות הלבנונית העצובה ברוח הומור גבוהה ודיוק רב, הסגנון של זיאד התאפיין בסאתירה ופענוח לעומק. זיאד נחשב לסולל דרך בשדות שפעל בהן, העבודה שעשה במוסיקה ובתאטרון נחשבות לאסכולות חדשות באומנות הערבית. הוא נולד בינואר 1956, אמא שלו נהאד חדאד, זמרת מפורסמת שידועה בכל העולם כ"פיירוז". ואבא שלו הוא עאסי אל-רחבאני, אחד האחים רחבאני, חלוצים במוסיקה והתאטרון הלבנוני. גם אמו וגם אבו של זיאד היו סיליברטאים מפורסמים פעלי כשרון עצום. היצירה הראשונה של זיאד לא הייתה קשורה למוסיקה או תיאטרון, אלה שירה כאשר כתב בין שנות ה 1967-1968 "אלוהים החבר שלי", יצירה אשר ניבאה לידתו של משורר מאוד חשוב, אלמלה זיאד היה בוחר במוזיקה על פני השירה. בגיל 17 בשנת 1973 הלחין זיאד המנגינה הראשונה שלו לאמו פיירוז. אביו עאסי היה בבית חולים בתוקפתה, והוחלט שפיירוז תשחק התפקיד הראשי בהצגת "התחנה" להאחים רחבאני, לכן כתב מנצור (אחד האחים רחבאני) המילים של השיר שבו פיירוז מבטא על הרגשתה על אי נוחכתו של עאסי, ואת ההלחנה הוא הסמיך לזיאד. השיר הזה הוא שיר " סאאלוני אל נאס". השיר הצליח בגדול, והקהל הופתע מהיכולת המוסקלית של בן ה 17 זיאד והיכולת שלו להלחין ברמה אפילו יותר טובה מאבא שלו. ההצגה הראשונה שכתב והלחין זיאד הייתה בגיל 19 "סהריה", שהייתה בסגנון ההצגות של האחים רחבאני. אחר כך התגלגלו ההצגות שעסק בהן זיאד, אך הסגנון היה ממש שונה מקדמותו, הסגנון הקודם (של האחים רחבאני) היה סגנון של פנטזיה ודמיון שיוצר עולמות חדשים. סגנונו של זיאד היה מאוד פוליטי ומיצואתי, שנוגע לחיי היום-יום של הלבנונים, זיאד סירב שהקהל שלו יחיה בפנטזיות ועולמות דמיוניים, במיוחד שהייתה מלחמת אזרחים בתמונה. (פרפש, 2013) בעבודה הזו נדון בכמה שאלות מרכזיות סביב דמותו של זיאד, הראשונה היא מה המסר שנשא זיאד? נבדוק מה גרם ליצירות של זיאד להתאפיין באופי המאוד פוליטי, האם זה נובע מרוח התקופה, או מהאישיות של זיאד? מה הפתרונות שהציע זיאד ? דבר אחר שנבדוק הוא זיאד בפוליטיקה מעשית? האם התעסק בפוליטיקה מעבר ליצירות שלו ואיך? הניתוח דאייר (1979) מפרש את הסלבריטאים כטקסט שנושא את המסר האידיאולוגי של תקופתו, וכאנשים שנתפסים כיכולים לפתור בעיות בלתי פתירות בתקופתם. על פי גישה זו: • אפשר לפענח את הסלבריטאים כפי שקוראים טקסט. כלומר, הם נושאים מסר (מזכיר את רולאן בארת). גישה זו רואה בתופעות חברתיות שפה, מערכת של סימנים. • קונטקסט פוליטי אידיאולוגי- כל טקסט כזה לא עומד בפני עצמו. אנחנו יכולים לפרש אותו רק בהתאם לקונטקסט ההיסטורי בו הוא מופיע. • מציגים פתרון של סוגיות בלתי פתורות-מציגים פתרונות לבעיות בלתי פתורות בחברה, ונתפשים ככאלה שיכולים להביא לפתרון של סוגיות להן אין פתרון.

נבחן את זיאד ב 3 המישורים שהציע דאייר. ותוך דכי נענה על השאלות המרכזיות של העבודה. 1) המסר: החלק הזה עונה על שאלת מה המסר שהיה טמון בזיאד כטקסט, שהצליח דרך היצירות שלו לשאת במסרים רבים. היה אפשר לראות מתחילת דרכו שהיצירות שלו יכללו מסרים חדשים, בשירה הראשונה שכתב "אלוהים החבר שלי" הוא מעלה ספק באלוהים, בשלטון האלוהי והסדר האלוהי, ואז הוא היה סך הכל בן 12. בהמשך דרכו השתייך זיאד למפלגה הקומונסטית, מה שמוחש מאוד ביצירות ושירים שלו, למשל בשיר "אסמאע יא רדא- תאזין לי יא רידא"* ו "שו הל איאם- לאיזה ימים הגענו"*, הוא מבקר בצורה חריפה מאוד את הכלכלה הקפיטלסטית, הגישה לביקורת הייתה קומניסטית. הביקור שלו על הכלכלה הקפיטלסטית לא נעצר במילים של השירים, אלא הוא סירב להיות חלק מהמערכת, כל העבודות שלו נעשו באופן וולנטירי ובלי זכיות יוצרים ,נכון שהגב הכלכלי שאולי סיפקו לו ההורים הוא מה שאפשר לו את זה, אבל עדיין הוא לא היה חלק מחרושת התרבות שתיארו אותה במדויק החוקרים אדורנו והוקהיימר (1944). המסר שליווה את היצירות של זיאד לא היה רק לגבי המצב הכלכלי, אלה גם לגבי המצב הפוליטי שהיה בלבנון (נדבר על זה בהרחבה בהמשך), הדעות שלו היו מאוד חותרניות וברורות, אפשר לראות את זה בצורה יותר ברורה בהצגות יותר מהשירים, אחד המשלים הכי טובים זה "פילם אמריקי טאויל- סרט אמריקאי ארוך 1980)* שמדברת על מלחמת האזרחים בלבנוני והמצב הכתתי\פלגני. מסר נוסף טמון בסגנון של היצירות של זיאד, הוא היה סגנון חדש שזיאד המצאי, אפילו מהפכני, יצר מעין אסכולה חדשה גם במוסיקה וגם בתיאטרון.

אז כל המסרים והמאפפינים לעיל מעצבים את דמותו של זיאד, בן אדם מהפכני מושכל וביקורתי מאוד ופעיל פוליטית, הוא חוצה גבולות ומוריד ספק במערכת הקיימת. הוא מעביר כמה מסרים בחבילה אחת, חבילת להיות מושכל ומהפכני.

2) קונטקסט פוליטי אידיולוגי:

מה הייתה רוח התקופה? האם זה מה שגרם ליצירות של זיאד לתאפיין באופי המאוד פוליטי שלהן?

לפי מפימפי (2001) בקהילות וחברות אשר השתחררו מקולוניאליזם וכבר עברו חוויות הסטיריות קשות, כמו כיבוש, גירוש או מלחמת אזרחים, משחקת האומנות תפקידים מעבר ליצירתיות והערכת יופי אסטטי, אומנות משמשת גם תפקיד של בניית אומה וזהות, למשל בדרום אפריקה, פלסטין ולבנון תוך מלחמת האזרחים, וכלי להפצת פרופגנדה פוליטית, היא משמשת כתיאטרון להתנגדות נגד הקולוניאליזם, וכאמצעי לבקר ממשלות "לאומיות" מושחתות בו זמנית. מה שגורם למתח בין הממד האסטטי לאומנות לבין הממד הפוליטי, אפשרות לראות בבולטות את המתח הזה היא בתרומתו של זיאד לתמונתו של הערבי האינטלקטואל העכשווי; שנעשתה מצד אחד דרך הביקורת החברתית פוליטית וכלכלית ללבנון בזמן מלחמת האזרחים או אחריה, ומצד שני דרך המחויבות והתחברות למורשת המוסיקה הרחבאנית. כדי שנוכל לקחת את הניתוח הזה צעד קדימה, נעזר במחקרו של מפימפי (2001) על הפוסט-קולוניאליזם, מאמריו של אנטונין ארטו (1964) על התיאטרון כמקום להרחקת כאב, ונעזר גם במאמרה של מבקרת הספרות גוליה כרסטיבא (1982) על כוח האימה באומנות וספרות. במקום לאמץ שיטה פרפקציוניסטית דרך להתעמק בדרכים בהם הצליחו המושבות לקבל את החופש והעצמאות שלהם ואיך הצליחו לבנות את עצמם מחדש, חוקרי הפוסט קולוניאליזם (כמו מפימפי) חוקרים ורואים שרוב החברות שהשתחררו מקולוניאליזם מדרדרות לתוך מערבולת של אלימות, אנרכיה והרס עצמי, סוג של שיגעון קבוצתי. מפימפי (2001) גם מראה שצורות של התנגדות והישרדות במקרים כאלה כמעט ולא מתקיימים בצורה של גבורה אצילה, או מסדר אחווה סולידרית, או חזרה לעבר שמיושמת דרך פולקלור או שירים פטריוטים. אלה לרוב מתקיימים אצל האנשים הרגילים בצורת אלתור אנרכיסטי בחיי היום-יום, נטייה להגזמות, הסתמכות על האומנות וההומור בנאליים ומופקרים, וארגון מחדש לזהות ושייכות. מה שמעורר התפלות הוא שבתוך החברות הקרועות מפנים, מתארע פיצוץ יצירתי. כך המחלה והאלימות מתלווים \וחיים ביחד עם ייצור ותפוקה חסרי תקדים בתחום האמנות הפלסטית, המוסיקה, התיאטרון, הקולנוע, והספרות. האומנות משומשת לדחות את הסבל, מה שמאפשר לחברה לברוח מהמניעים ההרסניים עצמית שנגרמים עקב החוויה הארוכה של האלימות. אולי מי שכתב על זה בדרך הכי טובה הוא ארטו (1964) שמתאר את התיאטרון כ "מקום שבו עושים פיצוץ קבוצתי למורסה (פרונקל), והדבר מסתיים או בהחלמה או במוות". לכן לא מפתיע שהתיאטרון, אחרי השירה, היא האמנות ששגשגה הכי הרבה בעולם הערבי אחרי "נכסה-מלחמת ששת הימים" ב 1967 (סטון, 2008). במילים אחרות, האמנות לוקחת התפקיד של הקתארזיס, זאת אומרת שהיא כלי לחיטוי הרגשות. היא מבטאת על האימה והאלימות והופך אותם, כאשר הקהל וחברה נפגשים עם מה שקראה לו כרסטיבא (1982) ב "המנוול\הבזוי" איפה שנופלים כל הגבולות בין המציאות\האשליות, הרגשי\החומרי, המוסר וההיסטוריה שמאפיינת את הבן אדם על פני החיות, המקרה הזה האמנות היא מי מפעילה את תהליך ההבראה וההחלמה. הדו קיום בין היצירתיות \לבין האלימות, בין היפה \לבין המכוער, בין העמדה הפוליטית המסורתית וההרמונית\ לבין האבסורדיות והתועבה (שמרעילים את השאיפות של לבנון להרס עצמי תוך כדי מלחמת האזרחים ואחריה), או במילים אחרות: הדו-קיום בין "המנוול\הבזוי" לבין הקתארזיס, מתקיים בצורה הכי טובה\ברורה בקשר בין המוסיקה והתיאטרון, ספציפית בין הקול והמילה ביצירות של זיאד. זיאד שתמיד יוחס אליו שהוא דחף את המוסיקה הערבית לכוונים חדשים מתוך האמונות שלו. אשר התסריטים של ההצגות שלו, הדמיות שלהן, השפה שהשתמש בה, ההומור והמיניות שנכללה במסתורין (ולפעמים הגלויה) שהייתה קרובה לפורנוגרפיה, כל הדברים האלה משקפים את התפוררות החברה הלבנונית, הסתירות שלו, מחלוקתה והמחלות הקבוצתיות שהיו בה, ומפרשים אותם(התסריטים –את- הסימפטומים בחברה הלבנונית) ברטוריקה מאוד גבוהה. אבל המצב במוסיקה של זיאד היה הפוך, אפילו אפשר לראות שישנו סוג של בריקולאז' בדרך שבה זיאד חיבר בין המילים של השירים וכלי הנגינה הערביים לבין מוסיקה הבלוז ,הפאנק, הבוסה נובא והסול. התמצית לחיבור הזה לא הייתה סאטירה(פרודי) פוסט-מודרנית, ולא אופוזיציה למוסיקאים המסורתיים, אלה קול "נוח" מאוד, שלרוב העיבוד המוסיקלי האוקסטראלי העשיר מרכך את הסתירות הקוליות, מה שמקשה למצוא גבול ברור בין מה בוא ערבי ומוסרי "טאראב" מצד אחד לבין המערבי והקלאסי או הפופ או הג'אז מצד שני. לסיכום הנקודה, ראינו שגם רוח התקופה וגם הדמות של זיאד עצבו באופן גדול, ואפילו במינונים שונים בכל שדה ושדה, את ייצרתיו של זיאד והאופי הפוליטי שלהן.

3) פתרונות לסוגיות בלתי פתורות: לפי דאהיר (2009) זיאד היה הכי אסרטיבי (ואפילו רדיקלי) בטיפול בבעיות הפוליטיות שהתרחשו בלבנון, לא רק בתוך משפחת אל-רחבאני, אלה בין כל המחזאים הלבנונים. הוא השיג את זה דרך הביקורת החריפה, והמוסיקה הנבדלת, ובתיאטרון הפוליטי שהגיע לפעמים לרמת הצעת פתרונות רדיקלים שחייבים ליישם. לפי הגישה של זיאד (דאהיר, 2009) בלבנון אין פוליטיקאים גדולים, יש פוליטיקאים רגילים שהורידו פשעים בזכות לבנון, לכן "ישנו צורך לשחוק אותם תחת רגליה של הסאטירה", לפי אמירתו של המחזאי הגרמני ברטולד פריטש. פתרון נוסף שסיפק זיאד שדיברנו עליו לעיל, הוא שנתן את התמונה המלאה לאינטלקטואל הערבי העכשווי. הוא סיפק קצת סדר לאינטלקטואל בכל הבלגן שהתרחש סביבו, וסידר לו, דרך המוסיקה והתיאטרון, איך סביבה בריאה צריכה לראות. הוא נתן את ה א-ב איך להיות מהפכני. זיאד בפוליטיקה מעשית זיאד לא הסתפק מבחינה פוליטית רק בשירים והצגות, יש צד נוסף שלו שעסק בפוליטיקה מעשית, שאופיין באומץ גדול. בעצרת ה 82 להקמת המפלגה הקומוניסטית כלבנון הוא נאם ליד המזכיר הכללי של המפלגה, במילה שלו הוא עסק בעצב מחדש את המבנה של המפלגה והצביע שכל מי שיצא המפלגה (בתקופתו) היה אמור לעזוב, הוא הביע השתייכותו העמוקה במפלגה ואמר שמי שיוצא מהפלגה(הכוונה למי ששייך באמת למפלגה) יוצא או לכלא או לביתו. זיאד עסק גם בעיתונאות בכמה עיתונאים לבנונים כמו "אל-נידאא" ו "אל-נהאר" בעת שהותו של הצבא הסורי בהאדמות הלבנוניות, והתאפיין בטמצו וביכולתו העצומה בפירוט\תיאור. הוא גם כתב בעיתון "אל-אכבאר" (החדש בתקופתו) כתמיכה לעיתון החדש. היו לו גם כמה תוכניות רדיו פוליטיות, שהביע בהן עמדותיו הפוליטיות כמו "אל-עכל זינה"* ו "נוס אל אלף 500".* בשנת ה 2012 עלו כמה שמועות שזיאד אל-רחבאני יתמודד לבחירות הברלמאניות שיתקיימו ב 2013, אך בפגישה עם ערוץ ה NBN הוא דחה את השמועות האלה. (MBC, 2013) סיכום: סיכום הניתוח, כוח וביקורת ראינו איך זיאד הצליח להיות סלבריטאי דרך ניתוח בעזרת גישתו של דאייר (1979), הוא שאף מאוד מרוח התקופה ששהה בה, אך גם האישיות שלו נכחה מאוד ביצירות שלו, ועצם העובדה שהוא כדמות נשא מסר גדול, ומעבר לכך הצליח לתת פתרונות לסוגיות בלתי פתורות, כל זה עבד ביחד בכי להפוך אותו לאחד האמנים החשובים ביותר בין הצעירים הערבים האינטלקטואלים. כוח אבל האם היה לזיאד באמת כוח? או שהמקרה של זיאד תאום למשל לגישתם של אדורנו והוקהיימר (1944) שטוענים שסלבריטאים אין להם כוח. הם רק בורג במערכת שמשתמשת בהם כדי להפיץ את האידיאולוגיה הדומיננטית, לשמר את הסטאטוס קוו וכו'. או האם המקרה של זיאד מתאים לגישתו של גיימסון (1994) שטוען שהסלבריטאי הוא חלק מתעשייה, והסלבריטאי כטקסט אין לו פרשנות או מסר אחד, בניגוד לתפישתו של דאייר. הגישה הזו גם טוענת שלקהל יש כוח על הסלבריטאי כך שהוא מתאים את עצמו אליהם. לגבי גישתם של אדורנו והוקהיימר, אז ראיינו בניתוח שזיאד עבר מחוץ למערכת נגד המערכת. העבודה שלו הייתה וולנטירית והיצירות שלו היו בלי זכיות יוצרים, בכך הוא לא השתתף בחרושת התרבות, ובנוסף תמיד דאג לבקר בחריפות את המערכת מכל הצדדים, גם פוליטית גם חברתית וגם כלכלית. בקשר לגישה השנייה, אז התרחקותו של זיאד מ"חרושת של התרבות" גם עזרה לו לא להיות תלוי בקהל, הוא היה בעל מסר לרצה להעביר ולא רצה להשתתף במשחק הקפיטליסטי הגדול. דבר נוסף שעזר לו, הוא שהיצירות שלו חלק היה בערבית, שאומרת שיש קהל של 295 מליון (לפי WIKIPEDIA), וחלק היה רק מוסיקה, מה שאומר שהוא תמיד יוכל למצוא קבוצת נישא שתקבל את היצירות שלו. דבר נוסף הוא שכפי שלמדנו בכיתה, שבשדה המוסיקלי יש כמה סגנונים שכל סגנון מאופיין בעמדות רמת אכיפת עמדה פוליטית מסוימת. סגנונו של זיאד נחשב למוסיקה אלטרנטיבית, לא מיינסטרים, הסגנון הזה בדומה לרוק למשל, נחשב לסגנון יותר פוליטי מהרבה סגנונות אחרים, לכן מאוד מקובל שהיצירות של זיאד יהיו עם האופי הפוליטי החזק שלהם. האם הוא השתמש בכוח הזה? אפשר להגיד שכן, הוא דאג להעביר מסרים שרצה להעביר באופן אינטנסיבי לפעמים, הוא דאג לכנס לכמה שדות בהיעזרות בכוח וההון הסליברטאי שצבר משדות אחרות, למשל תוכניות רדיו, לכתוב בעיתונאים. קשה להגיד בביטחון מלאה שהכוח שלו כן עזר לו בפוליטיקה, ובלהיות חבר במפלגה הקומוניסטית בלבנון, אבל יש סבירות טובה שזה כן עזר לו באופן כללי. ביקורת נכון שזיאד נחשב לאחד האמנים הכי גדולים בעולם הערבי, אך זאת לא אומרת שהוא לא רדיקאלי. ביקורת נוספת, היא שזיאד אולי לא ניצל את ה"הון הסליברטאי" שהיה לו במלואו, בן אדם עם המסר שנשא ועם ההון הסליברטאי שצבר, היה יכול להגיע הרבה יותר רחוק מלאן הגיע זיאד. לדעתי בכדי שזיאד יעמוד במסרים שדאג להעביר, עם הכוח שלו, הוא היה צריך לפחות לנסות לחולל שינוי מעבר, הכוונה לנסות לשנות בפועל ולא רק דרך יצירות ודיבורים.

ביבליוגרפיה אקדימית: Adorno, T. & Horkheimer, M., 1944. The Culture Industry: Enlightenment as Mass Deception. In T. Adorno and M. Horkheimer. Dialectics of Enlightenment. Translated by John Cumming. New York: Herder and Herder, 1972 Artaud, A. 1964. théâtre et son double. Suivi de Le théâtre de Séraphin. Paris: GallimardDyer, R. (1979) (reprinted 1998) Stars. London, BFI. Daher, M. 2009. Ziad Al-Rahbani And The Grotesque Calture Obsession. Al-Adab, 11/2009, 38-43 Mbembe, A. 2001. On The Postcolony. Barkeley: University of California Press Kristeva, J. 1982. Powers of Horror: An Essay on Abjection. New York: Columbia University Press Stone, C. 2008. Popular Culture and Nationalism in Lebanon: TheFairouz and Rahbani Nation. London: Routledge מקורות ראשוניים: -כתבה שנדלתה מ http://www.farfesh.com/Display.asp?catID=123&mainCatID=120&sID=54641 בתאריך 18, פברואר, 2013. -כתבה שנדלתה מ http://www.mbc.net/ar/programs/sabah-al-khair/randa-jabr/articles/%D8%B2%D9%8A%D8%A7%D8%AF-%D8%A7%D9%84%D8%B1%D8%AD%D8%A8%D8%A7%D9%86%D9%8A--%D9%81%D9%8A%D8%B1%D9%88%D8%B2-%D8%A7%D9%86%D8%B2%D8%B9%D8%AC%D8%AA-%D9%85%D9%86%D9%89-%D8%B9%D9%86%D8%AF%D9%85%D8%A7-%D9%83%D8%B4%D9%81%D8%AA-%D8%B9%D9%86-%D9%85%D9%8A%D9%88%D9%84%D9%87%D8%A7-%D8%A7%D9%84%D8%B3%D9%8A%D8%A7%D8%B3%D9%8A%D8%A9.html#comment%7Clist בתאריך 23, פברואר, 2013. -כתבה שנדלתה מ http://english.al-akhbar.com/node/12871 בתאריך 18, פברואר, 2013.