משתמש:Goeldrory/תולדות באר שבע 1900-2012 - התערכה

התערוכה סוקרת את תולדות באר שבע מיום הקמתה ע"י האימפריה העות'מאנית ועד ימים אלה

ראשית דבר:

לאחר פניית ראש העיר אל גואל דרורי להקמת "המוזיאון לתולדות באר שבע" התקיימו מספר פגישות מקדימות בנושא עם ראש העיר מר רוביק דנילוביץ והגב' אבישג אבטובי מנכ"לית העירייה. בסיעור מוחות עם מר עמית ריינגולד- אגף המינהל הכללי, מר גל גרינברג- מנהל מח' תיירות והסברה והגב' לילך נגיד, פרויקטורית העיר העתיקה, ניתן אור ירוק להנעת המוזיאון והוחלט כי התצוגה תכיל מוצגים דו-מימדיים (צילומים, מפות וכו') מוצגים תלת מימדיים-הסטוריים וכן תצוגה של סרטים ומצגות.

הוחלט כי התצוגה תחולק ל- 4 תקופות בבאר שבע (1900-2011)

זכות גדולה היא להקים את התצוגה השלישית במספר, במבנה המסגד הגדול בבאר שבע, לאחר פסיקת הבג"ץ במאי 2011. במבנה המוזיאון הארכיאולוגי, התקיימו בעבר שתי תצוגות. הראשונה הוקמה בשנת 1950, על ידי צבי עופר תושב בית אשל וממתיישביה הראשונים של באר שבע. בתצוגה היו מוצגים המשקפים את החיים והתרבות בנגב: אמנות, ארכיאולוגיה, מסמכים ותמונות, מוצגים גיאולוגיים, תצוגות מחיי הבדווים, כלי עבודה וחקלאות ועוד. במרכז האוסף-תערוכה, המייצגת את העבר הארכיאולוגי וההיסטורי של העיר לתקופותיה. לאחר מספר שנים, בשנת 1953 הוקמה גרסתו השנייה של המוזיאון, ע"י הארכיאולוג יוסף דובי. הוא נקרא אז "מוזיאון הנגב" ובו הוצגו הממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו בבאר שבע ובסביבתה. התצוגה נמשכה עד לשנת 2002 והממצאים הארכיאולוגיים נלקחו למחסני רשות העתיקות בשנת 2002 .

על פי רוח פסיקת הבג"ץ, מצא גואל כי ראוי להציג את תרבות האסלאם ולתת ביטוי לחיי הקהילה האסלאמית בבאר שבע החל משנת 1900 ועד לשנת 1948 (התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט בבאר שבע) תקופות אלה מהוות למעלה מ- 50% מהתצוגה.

בפסק הדין בסעיף 19 כותב השופט ס' ג'ובראן: " 19. לפיכך, ומתוך נקודת המוצא לפיה המבנה ישמור על ייעודו כמוזיאון, אני מציע לחברותיי כי נהפוך את הצו למוחלט, במובן זה שייעוד המוזיאון יוקדש לתרבות האסלאם ועמי המזרח, באופן שיבטיח מתן ביטוי להיבטים שונים של תרבות האסלאם, על פי שיקול דעתם המקצועי של מנהלי המוזיאון ובהתייעצות עם העותרים ובכפוף לכל דין. אוסיף כי מדובר לטעמי בפתרון שאינו אך מתקן את הפגם שבהחלטתה של העיריה, אלא אף עשוי להיות בו כדי לתרום במידה רבה לקירוב הלבבות בין כל תושבי ובאי באר שבע מכל העדות והדתות ולסובלנות במדינה כולה, שראשיתם היא בהכרת האחר. כולי תקוה שאף העיריה תכיר בסופו של יום בתמורה הרבה שעשויה לצמוח לה מדרך זו, ותשכיל לנצלה בדרך ראויה, לטובת כל תושבי באר שבע."

מוזיאון הנגב לאמנות (בית המושל) המצוי באותו המתחם בו מצוי המוזיאון לתולדות באר שבע

בעת מלחמת העולם הראשונה, הבניין שימש כמעון קצין המטה הבריטי. בשנת 1938 הוסב המבנה לבית ספר לבנות הבדואים. במהלך התקופה נוספו למבנה מדרגות פנימיות, מבנה שירותים בקומה התחתונה ושני חדרים בקומה העליונה. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות שימש המבנה את צה"ל. עם היווסדה של העיר באר שבע, בשנת 1950, שימש המבנה כבית העירייה הראשון. בראשית שנות ה-80, הועברו משרדי העירייה ובית המושל החל לשמש כאגף לאמנות של מוזיאון הנגב לארכיאולוגיה ששכן במסגד. בשנת 1998, הוכרז המבנה כמבנה בסכנת התמוטטות ונסגר לציבור. בין השנים 2002-2004 נערך שיפוץ מקיף במבנה, שימור ושיקום בוצעו על ידי מחלקת השימור של רשות העתיקות והאדריכל זאב גור והבניין הותאם לצרכי מוזיאון. במסגרת השיפוץ הותקנה מעלית, נערך שינוי בחללים הפנימיים תוך התאמתם לתצוגה ונוספה תוספת של חזית זכוכית. כיום המוזיאון הוא בעל שתי גלריות תצוגה עם תצוגות מתחלפות של יצירות אמנות. מנהלת המוזיאון כיום היא דר' דליה מנור.

המוזיאון לתולדות באר שבע, ישתלב בציר המוזיאונים המתוכנן ויציג את סיפור תולדות באר שבע ב-111 השנים האחרונות.

ציר המוזיאונים של באר שבע

רציף 7- תחנת הרכבת הטורקית שימשה כמסעף מצרי של קו הרכבת החיג'זית האובליסק הטורקי- גלעד לחייל העות'מאני האלמוני בית העלמין הבריטי- לחללי מלחמת העולם הראשונה מוזיאון המדע- בית ספר מצדה. בית הספר העברי הראשון מרכז אילן רמון- בית הספר לילדי השייכים בית הספר הממשלתי העות'מאני הראשון בית האמנים- בית דר' מאיר הרופא היהודי הראשון בבאר שבע שער לנגב- מרכז המבקרים של תנועת אור מרכז הצעירים- מרכז התרבות של צעירי באר שבע המוזיאון לתולדות באר שבע- במוזיאון הארכיאולוגי מוזיאון הנגב לאמנויות- שבבית המושל, הבית שימש את עירייה העברית הראשונה גן אלנבי- אנדרטת אלנבי בגן של ג'מאל פאשה, מושלה העות'מאני של סוריה מוזיאון המצלמות של ארץ ישראל- של עמותת "צלמנייה- העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע" בית המיסיון- שימש כמרכז לקהילה הנוצרית שהתגוררה בעיר הסטודיו של יהודית מאיר- סטודיו לקרמיקה של האמנית יהודית מאיר סדנת ההדפס- סדנה שתוקם בקרוב בעיר העתיקה המוזיאון לאמנות דיגיטאלית- ומרכז לאמנות חזותית בניהולו של האמן אוסבלדו רומברג הבאר המערבית - באר חשובה בציר הבארות רובע האמנים- סדנאות אמני הנגב מרכז המבקרים בבאר אברהם- סיפור תקופת המקרא בבאר שבע מוזיאון הלוחמים הוותיקים בנגב- רח' השיטה נווה נוי באר שבע

התפישה העיצובית של חלל המוזיאון ריבוע, משולש ועיגול

בפעם הראשונה כשנכנס גואל למבנה המסגד המשופץ, הוא ראה בחלל את הצורות הגיאומטריות הבסיסיות שיצרו הרמוניה ויזואלית: ריבוע, שנוצר על ידי הקירות החיצוניים ועל ידי ארבעת העמודים התומכים בכיפה. משולש שנראה בראש הקשת התומכת את הכיפה שממול הכניסה ובעיטורים המפוזרים סביב. העיגול שנוצר בכיפה. הוא החליט להשתמש בשלושת הצורות מאחר והן ביקשו עיצוב של התצוגה על פי החלל הריק וההרמוניה שנוצרה בו. הוחלט להקים את קירות התצוגה כך שהאלמנטים שיווצרו בחלל הריק יתאימו במבנם וישלימו את הקיים. ריבוע- לוחות התצוגה הניידים, יוצבו בחלל שבין הקירות החיצוניים לבין עמודי התמיכה של הכיפה המקיפים את מסכי התצוגה.

משולש- הקמת עמדת צפייה לסרטים ולמצגות במשולש (3 מסכים), מתחת לכיפה בחלל המרכזי

עיגול- הכיפה במרכז האולם תתווה את צורת הישיבה על כורסאות, לצפייה בתמונות נעות מסרטים ומצגות. המבקרים ישבו על הכורסאות המקיפות את עמדת הצפייה.

מסלול הצילומים והמסמכים בתערוכה

לשם הקמת התצוגה ותליית התצלומים והמסמכים, הוקמו קירות גבס בצורת "ר" שעוטפים כל אחד מהם, את אחד העמודים התומכים בכיפה, כך שהמבקר במוזיאון יוכל לצפות במוצגים התלויים על הלוחות משני צידיהם. כל לוח מכיל תקופה בתולדות העיר ואורכו הוא 16 מטר רץ. גובה הקירות שנבנו הוא 2 מ' וזאת כדי להקטין את מגבלת שדה הראייה ולהשאיר את הרושם העז שהחלל מותיר במבקר.

הפרקים בתצוגה

התקופה העות'מאנית 1900-1917 - הקמת העיר באר-שבע

לאחר מאות שנים של חוסר עניין באזור הנגב, הביאה פתיחת תעלת סואץ, בשנת 1869, להתעניינות השלטון העות'מאני (התורכי) במרחב זה ולהכרה בחשיבותו האסטרטגית. בשנת 1900 מחליטים התורכים לייסד מחוז שלטוני חדש - מחוז באר-שבע - ולהקים בו עיר מחוז חדשה שתשמש מוקד שלטוני בנוסף לעזה. בחירתה של באר-שבע אינה מקרית - מיקומה הגיאוגרפי, ההיסטוריה ההתיישבותית שלה ובעיקר היותה נשענת על מקורות מים זמינים וקבועים, כל אלה לא נעלמו מעיני התורכים והם שיצרו את תנאי הפתיחה הטובים להקמת העיר. תוך פחות משני עשורים צמחה מן המדבר עיר בנויה בעיצוב אירופי מודרני ובה מוסדות ציבור ושלטון רבים, לצד חצרות ובניני מגורים בסגנון ״בנה ביתך" - העיר באר-שבע הפכה למרכז יישובי, מינהלי ומסחרי שוקק חיים.

בשנת 1914, עם הצטרפותה של תורכיה למלחמת העולם הראשונה כבת-בריתן של המעצמות גרמניה ואוסטרו-הונגריה, גדלה חשיבותו האסטרטגית של הנגב, אשר הפך לאזור חיץ בין צבאות בריטניה שחנו במצרים, ובין צבאות גרמניה ותורכיה, אשר שלטו בארץ-ישראל.

באר-שבע, אשר ישבה על צומת תחבורה מרכזי, שימשה כנקודת זינוק מצוינת לכיוון מצרים, בעיר היו כבר 17 בארות אשר סיפקו כמיליון וחצי ליטרים מים ביום וכן מלאי גדול של מחסנים, בנינים וכוח-אדם, שיכול היה לשמש עורף לוגיסטי למאבק שניהלו הטורקים בבריטים. ההכרה של השלטון העות'מאני כי מלחמה על ארץ ישראל היא רק עניין של זמן, הביאה גם להחלטה לסלול מסילת רכבת שתחבר את ציר יפו ירושלים עם באר-שבע ומשם לכיוון ניצנה וסיני, לעבר תעלת סואץ.

בספרו מספר עארף אל עארף, מושל נפת באר שבע, בספרו "תולדות באר שבע ושבטיה" את הדברים הבאים:

"לדעתי היטיבו התורכים לעשות בבחרם את מקום באר-שבע כמרכז למחוז החדש - לא מבחינה היסטורית, כי אם מבחינה מעשית: ריבוי מי־השתייה הטובים, לעומת שאר המקומות מחוסרי או מעוטי המים, ומקומו הגיאוגרפי המצוין- בין גבולות קרקעות עזאזמה דרומית, קרקעות תיאהא מזרחית וקרקעות תראבין מערבית. הקאימקאם הראשון, שלידו נמסרה הנהלת המחוז לאחר שהופרד מעל עזה, היה אסמעיל כמאל בק. תורכי מלידה. מקום משכנו ומשרדי המחוז היו אז באוהלים. הממשלה מסרה לידו פלוגת שוטרים ופלוגת ז׳נדרמים לשמירת הביטחון הציבורי. עליהן הופקד קצין אלבני, זובייר אפנדי שמו. אולם האיש אשר שלט בבדואים יותר מכולם באותו הזמן היה השאויש (סרג׳נט) מוסטפא אפנדי ז'אר-אללה אלארנאוט ( זקני הבדואים מזכירים את שמו ביראת כבוד כמו בשעת הזכרת גיבור או עריץ מימים קדמונים.) כן נמצא בבאר־שבע החדשה קאדי תורכי, שוכרי אפנדי שמו, השופט הדתי המוסלמי הראשון במקום.

אחרי אסמעיל כמאל בק נתמנה למושל המחוז מוחמד ג׳אראללה. בימיו הותקנו תיקונים רבים במחוז החדש. הוא יסד שתי מועצות - האחת להנהלת המחוז(המועצה המנהל "מג׳לס אלאידארה" הראשונה הורכבה מחמשה שיכים, נציגיהם של 5 המסות הגדולים.) והשנייה להנהלת עניני העיר(המועצה העירונית כללה את השייח חמאד אל סופי (תראבין) ואחד אחד מעזאזמה. חנג'רה, תיאהא וג׳באראת. תקציב העירייה הגיע אז לעשר לירות (כיום קרוב לאלפיים)). כן קנתה הממשלה בימיו אלפים דונם (מחיר הדונם מגידה אחת) מקרקעות עזאזמה ונתנה אותם מתנה לעייריה על־מנת למכור משטח זה לכל בדואי שירצה להתיישב, כלומר, לבנות בית ולשבת בו. אז נבנה הבניין המשמש עד היום למשרדי שלטון המחוז, וכן הוקם גם משכן לשוטרים ולז׳נדרמים. עובדה תכנית חדשה לעיר החדשה (המהנדסים שתכנו את התכנית הם: סעיד נשאשיבי ועוזרו ראגב נשאשיבי, ששמש במשך שנים בתור ראש עירית ירושלים.) שחילקה לחלקים שווים כשבין שטח לשטח מבדיל רחוב נרחב. אחרי ג׳אראללה נתמנה תופיק בק אלגוסיין (הבק הידוע שעל יד נס־ציונה.) כמושל המחוז. אחריו משלו בזה אחר זה: חמדי בק, תופיק עבד אלהאדי, סלים טהביב, אצף בק הדמשקאי (1904) ופריד אלעמסי. השנים חלפו חיש ובאר שבע גדלה והתפתחה, אז ראו התורכים להרימה בדרגה וקבעוה למקום מושבו של סגן המותצרף עבד אלכרים בק, שפעל לפי הוראותיו של המותצרף הירושלמי רשיד בק. נראה כי שלטון הממשלה התורכית באחרית ימי התקיפה העבד־אלחמידית היה חלש ורופף, ולא היתה ברירה אחרת אלא להישען על שלטון השייכים עצמם. על כן ראה סגן המותצרף אכרם בק (בנו של הסופר התורכי המפורסם נאמק כמאל בק) להתקרב אל הבדואים במתנות ובאותות־כבוד.

החגיגות שהיה עורך לרגל ברית־המילה של בני השיכים היו בהדור רב: שולחנות ערוכים ביד רחבה ותחרויות ברכיבה על סוסות אצילות.  

כשהוכרזה הקונסטיטוציה בתורכיה (בשנת 1900), שגררה אחריה את ההפיכות הידועות, הוחזרה באר־שבע לדרגתה הקודמת ונקבעה כ"קאימקמיה". למושל נתמנה בה עלי אצף התורכי. אחריו באו מחמוד נזים בק, ערפאן בק אלג׳אבי. כאמל אלבודיירי, חסאם אלדין בק, צאדק בק אלמוגרבי. הוא היה הקאימקאם התורכי האחרון. באר־שבע נמצאה בהנהלתו עד הכבוש האנגלי. לא למותר יהיה לפרט כאן את המפעלים הקונסטרוקטיביים שנעשו בידי המושל המתקן אצף בק הדמשקאי. בימי שלטונו גדלה באר־שבע ותיף. הוא בנה בנין לעיריה, ששמש אח״כ מעון למושלי המחוז, הכניס מכונת־שאיבה שהביאה מים לעיר מבאר אלנשל, ובנה ברכה גדולה שחלקה את המים לכל קצות העיר. אח"כ בנה טחנת קמח ומסגד, אשר מגדלו ("מאדנדה") הוקם מאבנים שהובאו מחורבת חלצה (חליסה). מבחינה הנדסית נחשב מגדל זה למשוכלל בתכלית השכלול. כמו־כן נטע עצים במספר רב ויסד דואר וטלגרף ובית־ספר לילדי הבדואים. ביה׳׳ס היה הראשון במחוז הזה. בימיו נשלח מספר בדואים לבית־הספר השבטי אשר בקושטא.

כשהוכרז הגיוס הכללי בתורכיה (בשנת 1914) והתורכים עמדו לצד בני בריתם הגרמנים, היה ראשית מעשיה של הממשלה לשים את פניה לעבר תעלת סואץ - אם לא לשם כבוש מצרים, כמו שהיו מפיצים ומודיעים אז, הרי זה כדי להכריח את האנגלים להקצות חלק גדול מכוחותיהם הצבאיים בים וביבשה לחזית זו, למען הפחת ע״י זה את לחץ האנגלים ביתר שדות הקטל.

התורכים רכזו לשם כך צבא תחת פיקודו של המצביא ג׳מאל פחה הגדול (כינוהו כך כדי להבדיל בינו לבין ג־מאל פחה, מפקד הדיוויזיה השמינית.) לנ׳מאל פחה הגדול (המכונה גם "העריץ" ו״שופך הדמים") ניתן שלטון בלתי מוגבל בסוריה ובארץ ישראל. הוא התאמץ לדכא את התנועה הפוליטית הערבית ותלה מספר גדול מאנשיהם וצעיריהם. כן ידועים מעשיו האכזריים כלפי הארמנים ולאומים אחרים של האימפריה העות'מאנית.

נחלקות הדעות אם באמת נתכוונו התורכים לעבור את התעלה ולכבוש את מצרים, או שמטרתם הייתה להעסיק את האנגלים באותה חזית ולהכריחם, כפי שאמרנו, להקדיש חלק גדול מכוחותיהם למען לא יוכלו לשלחם אל צרפת וגליפולי ולשדות הקטל האחרים, אולם הרוב המכריע נוטה לדעה השנייה. ברם, תהיה אשר תהיה כוונתם של התורכים מהמסע הצבאי שאנו דנים בו - בנקודה אחת כל הדעות שוות: המסע נעשה בלי כל ההכנות הדרושות בין מבחינת מספר הצבא ובין מבחינת התחמושת והאספקה. אכן, רוב התוקפים והכובשים שבאו מצרימה מסוריה או לסוריה ממצרים חצו אותה הדרך, שהתורכים הסיעו בה את צבאותיהם.

התורכים סללו את הדרכים בין באר שבע וחברון ובין באר שבע וחפיר. כן סללו מסילת ברזל מוואדי צראר עד באר שבע. הם התענינו גם בעיר עצמה. האירו אותה בחשמל ונטעו בה גנות, שכללו את בנין בית הספר הנוכחי ועשוהו בית חולים לפצועיהם."

תוכן התצוגה

הפרק יכלול צילומים נבחרים שצולמו ע"י האמריקן קולוני בירושלים וכן צילומים מ"האלבום הטורקי" שהוצל בחברון (האלבום הטורקי). מאלבום זה היו קיימים 2 עותקים. על עותק אחד מספר זאב וילנאי בספרו "באר שבע עיר אבות ובנים" (הספר יצא לאור בשנת 1967)בפרק על מוזיאון הנגב (עמ' 58):

"... אלבום מעניין שמור באולם התצוגה (של מוזיאון הנגב). בו תמונות באר-שבע התורכית לפני כשישים שנה: בית השלטון בראשיתו, מראה חגיגות שנערכו בה בידי התורכים וילדי הבדואים שהובאו אליה לקבל חינוך אזרחי.

האלבום היה בידי מושלה התורכי של באר שבע. אחרי מותו עבר לרשות בנו שמסר אותו במתנה לשגרירות הישראלית בתורכיה וממנה הועבר למוזיאון הזה".

עם עבודות השיפוץ ועקב אכסון רשלני של מוצגי המוזיאון, אבד לחלוטין העותק המוזכר בספרו של זאב וילנאי. מה שנשאר והתגלה לאחרונה ע"י נוגה ראב"ד הם שלושה צילומים ממעמד מסירת האלבום לשגרירות ישראל בתורכיה.

דף הכריכה הקדמי של האלבום המקורי בגודל 28/39 ס"מ . תרגום: "הנני מעביר את האלבום הרצוף לידיו של מר ט.ארזי עבור המוזאום של באר שבע, ב...(בנו של) מושל המחוז בשנת 1904 קושטא 2 ביולי 1951 חתום: אספ בלגה, מי שהיה....(מושל) באר שבע ויפו ומושל כרך... (בירדן) בשנים 1904, 1906 , 1915 ט.ארזי,יועץ הצירות, וגורהן בלגה הכותב את ההקדשה, בנו של אספ בלגה, שגדל בבאר שבע (2 ביולי 1951) אספ בלגה, מי שהיה מושל באר שבע, חותם במשרד יועץ צירות ישראל בקושטא, את דבר הענקת האלבום למוזיאום באר שבע, מושל קושטא הנוכחי, ד"ר פחרדין גייקי מסתכל באלבום, לאחר שהוצג בצירות (ישראל) פילם ישראלי המראה את באר שבע כיום. (2 ביולי 1951)

עותק שני מצוי בידיו של תושב חברון, שייח עזאת חסן עלי אלעטאונה נכדו של ראש העיר הראשון של באר שבע התורכית, שייח עלי סולימן אלעטאונה, מיום הכרזתה כעיר ועד לשנת 1922. האלבום שמור שם כמזכרת משפחתית.

עותק זה אותר והתגלה ע"י מר ששון בר צבי לאחר חקירות רבות ומאומצות באמצע שנות השבעים. מר בר צבי פנה לשייח עלי כדי לקבל את האלבום לצורך העתקתו ונענה בסירוב. באחת השבתות בשנת 1974 נסעו מר ששון בר צבי וגואל דרורי לביתו של שייח עזאת חסן עלי אלעטאונה בחברון. שם ערך מר בר צבי ראיון ותיעוד עם שייח חסן עלי אלעטאונה וגואל דרורי צילם בציוד מיוחד את האלבום התורכי.

מצילומי הרפרודוקציה של גואל דרורי הוכנו 3 עותקים:

• הראשון בארכיונו של גואל דרורי- המחזיק גם בתשלילים המקוריים.
• השני נמצא בארכיונו של ששון בר צבי
• והשלישי נמסר במתנה לבנ"צ כרמל ז"ל

כל הפרסומים והעותקים המופיעים בספרים, אלבומים, מחקרים, ארכיונים וכו' של אלבום זה נמסרו ע"י אחד משלושת מחזיקי עותקי האלבום.

במוזיאון מוצגים הנושאים הבאים: 1902 – בבאר שבע התגוררו 300 נפש, (מתוך עארף אל עארף) 1906 – חנוכת ארבעת מבני השלטון: בית המושל, הסראייה, בית הספר לילדי השייכים, המסגד הגדול. (הצילומים מהאלבום התורכי שהוצל בחברון על ידי ששון בר צבי וגואל דרורי 1974) 1911 – 800 נפש העיר נקבעה על ידי התורכים כעיר מחוז וישב בה סגן המתצארף קאימקם אשרף ביי. בית העירייה שימש מעון למושלי המחוז (ערף אל – ערף עמ' 27-28) עיר צומחת במדבר טכס הכרזת העיר חיי היום יום קרב 1917 – מנקודת מבט עותומאנית

התקופה הבריטית (המנדט) 1917-1948

המערכה בדרום

עם תחילת המערכה וכיבוש סיני על-ידי הבריטים בסוף 1916 הופך המרחב הדרומי חיוני בהגנת ארץ-ישראל כולה ובראשית 1917 מקימים התורכים קו הגנה חדש, אשר ראשיתו בעזה ואגפו המזרחי מבוסס על הביצורים, הבארות והכוחות הקיימים בבאר-שבע. ביום 26 במרץ 1917 יצאו הכוחות הבריטיים למתקפה הראשונה על עזה. הכוחות הרכובים הצליחו להפתיע בתנועתם המהירה את התורכים ולחדור לעיר, ובתוך שלוש שעות הגיעו עד לחלקה הצפוני. מאוחר יותר נכבשו הרכסים המקיפים את העיר ופרשי אנז״ק (דוויזית הפרשים האוסטרלית - ניו-זילנדית) חדרו אל העיר מצפון. במפקדה התורכית-גרמנית הבינו כי גורל העיר והמערכה נחרץ והחלו בהכנות לכניעה. עקב תקלות בתקשורת מהשטח לא ידע הפיקוד הבריטי הבכיר אשר ישב במפקדה הכללית באל-עריש על הצלחת המתקפה ולכוחות הבריטים בשטח נתנה פקודת נסיגה. עד שהבינו הבריטים את טעותם שיפרו התורכים את לחימתם ומאוחר יותר, בהגיעה התגבורת, הצליחו להדוף את הכוחות הבריטיים מהעיר. ביום 17 באפריל 1917 יצאו הבריטים למתקפה נוספת על עזה. גם התקפה זו לא הצליחה להשיג תוצאות משמעותיות ולעת ערב, משהוברר כי הכוחות נבלמו כליל וניסיונות ההתקדמות עולים במחיר דמים גבוה, ניתנה פקודת נסיגה.

בעקבות כישלונות כיבוש עזה הוחלף מפקד הגזרה ולתפקיד מונה גנרל אדמונד אלנבי. אלנבי החליט לתקוף באזור הפחות מוגן של החזית - בבאר-שבע. התורכים סמכו על המחסום הטבעי של המדבר שיגן על האגף המזרחי של הגזרה מפני מתקפה, והחזיקו במקום כוח קטן יחסית של חיילים.

לאחר שהתקבלה ההחלטה על כיבוש באר-שבע, החלו יחידות המודיעין הבריטיות בסדרה של פעולות הטעיה, שנמשכו מספר חודשים, אשר מטרתן לשכנע את התורכים כי הם מתכוונים לתקוף שוב את עזה. פעולות אלו כללו פיזור עלוני תעמולה ממטוסים מעל לחפירות התורכים, שידורי אלחוט כוזבים ו״איבוד״ מסמכים מודיעיניים. הבריטים ייחסו לכיבוש באר-שבע חשיבות עליונה, שכן אם ההתקפה הייתה נכשלת, או אם היו התורכים מספיקים לפוצץ את הבארות הפועלות בעיר, היו הכוחות בריטים נשארים ללא מים, ואלפי הסוסים והגמלים של צבאם היו גוועים בצמא. קרב ההכרעה בבאר-שבע

בבוקר 31 באוקטובר 1917, לאחר לילה שלם של רכיבה מאזור עסלוג׳ וחלוצה, נערכו צבאות הברית להתקפה על באר שבע. הלוחמים התורכים הגנו על העיר בעוז והלחימה נמשכה שעות ארוכות. עם התקרב שעת השקיעה הוחלט לכבוש את באר - שבע בהתקפה חזיתית של יחידת "הפרשים הקלים". ההחלטה על מתקפת פרשים ישירה מול מערך חפירות הגנה מאוישות היטב נגדה את כל כללי החשיבה הצבאית המקובלת באותה תקופה. כאשר נותרו 20 דקות בלבד לשקיעה נערכו הגדוד ה- 4 והגדוד ה- 12 מהבריגדה הרביעית של הפרשים האוסטרלים להתקפה והסתערו בדהרה מהירה בשטח פתוח אל מול החפירות התורכיות. בשל דהירת הסוסים המהירה לא הספיקו הלוחמים התורכיים לכוון כראוי את כלי נשקם והפרשים האוסטרלים פרצו את קווי ההגנה.

ההסתערות הנועזת של הפרשים השיגה את מטרתה: העיר נכבשה ומתוך 17 הבארות בעיר רק שתיים נהרסו ושתיים נפגעו. שאר הבארות נותרו שלמות וחיילי הצבא הבריטי יכלו להשקות את הסוסים והגמלים ולהתארגן להמשך התקדמותם. עם כיבושה של באר שבע החלה המתקפה הגדולה של גנרל אלנבי בארץ ישראל וחודש לאחר כיבוש באר-שבע נכבשה גם עזה והתמוטט מערך ההגנה התורכי בדרום מכאן קצרה הייתה הדרך ליעד הנכסף של הכוחות הבריטיים - ירושלים, אליה נכנסו כוחות הגנרל אלנבי ביום 9 בדצמבר 1917.

בית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע הוקם בשלהי מלחמת העולם הראשונה בבאר שבע, ונטמנו בו 1,240 חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה שנפלו באזור בעת כיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית, מהם 206 מאנז'ק - חיל המשלוח ההאוסטרלי והניו זילנדי. במקום נקברו תחילה 139 מחללי קרב באר שבע, ולאחר מכן הועברו אליו חללים מתשעה בתי קברות ארעיים אחרים. ליד שער הכניסה מופיעה הכתובת הבאה בשלוש השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל: "חלקת השדה שעליה הוקם בית הקברות הלזה, ניתנה על ידי עירית באר שבע כמתנת עם של בני פלשתינה (א"י) להיות מקום מנוחת עולמים לחיילי ההסכמה, אשר נפלו חללים במלחמה בשנים 1914 - 1918. יהי זכרם ברוך".

בבית הקברות ניצבת מצבה, שהקימו הטורקים ואשר שוקמה בידי הבריטים, כאות הוקרה לשמונה הטייסים הבריטים שנפלו בקרב נגדם. לאחר המלחמה גילו הבריטים את המצבה והציבו אותה בבית הקברות הצבאי הבריטי. למצבה צורת פירמידה קטומה, בראשה נחקק סמל חיל האוויר המלכותי ומתחתיה רשומים שמות הנופלים ותאריך נפילתם. לרגלי המצבה מופיע הכיתוב: "מצבת זיכרון זו, שהוקמה לאחד מהם בנדיבות לב אויביהם, נתגלתה ושוקמה בידי ידידיהם. ינואר 1918"

בוני בית הקברות במקום בו עומד היום בית יציב היה בשנת 1921 מחנה אוהלים של חלוצים יהודים. הוא הוקם בתום מלחמת העולם הראשונה. ועד הצירים של ההסתדרות הציונית, שנחשב אצל הממשלה הבריטית לבא כוחו של היישוב היהודי בארץ ישראל, זכה במכרז לבניית בתי הקברות הצבאיים בארץ. מטעמו, זכו שלוש קבוצות של חלוצים בעבודת הבנייה של בית הקברות הצבאי בבאר שבע. הקבוצה הגדולה הייתה של גדוד העבודה. בית הקברות הוא מבין הגדולים מסוגו. עבודת הבנייה של החלוצים זכתה לאישור רשמי של ממשלת המנדט: "העבודה בוצעה בידכם בדרך משביע רצון. העבודה בכללותה טובה" עבודת החלוצים הייתה הישג לעבודה העברית.[1]

הנצחת הנופלים

עיריית באר שבע מקיימת מדי שנה, ב-31 באוקטובר, יום כיבוש העיר על ידי הדיוויזיה האנז"קית, אזכרה שנתית בבית הקברות לחללי מלחמת העולם הראשונה בעיר זו. נציגי בריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, טורקיה, גרמניה ודרום אפריקה מיוצגים בטקס על ידי שגריר או נציג בכיר אחר. גם נציגי כוח המשקיפים הבינלאומי בסיני (MFO) לוקח חלק פעיל בטקס כמשמר כבוד וחצוצרן. הציבור הישראלי, רבים מהם חברי "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל", משתתפים כל שנה בטקס, בו מועלה זכרם של חללי הצבא הבריטי שנפלו במהלך כיבוש באר שבע ובקרבות שהיו בסביבתה. בשנת 2002 נחנכה סמוך לתחנת הרכבת הטורקית אנדרטה יחידה במינה לזכר חללי צבא טורקיה שנפלו על הגנת העיר ומוצבי הסביבה. בשנת 2008 הוקדשה הרחבה בה נמצאת האנדרטה כ"רחבת מוצטפה כמאל אתה-תורכ" לכבודו של מייסד הרפובליקה הטורקית החדשה, שהיה קצין בצבא העות'מאני, ושהה גם בארץ ישראל. באפריל 2008 הוקם ונפתח לקהל פארק החייל האוסטרלי, בשכונה י"א בעיר. הפארק, שהוקם בתרומת "קרן פראט" האוסטרלית, כולל מדשאות, מתחם סגור, שלטי הסברה ופסל מרשים של לוחם אוסטרלי על סוסו, ספק פצוע או שמא גוחן על הסוס תוך ההסתערות לכיבוש העיר. אירוע יוצא דופן היה במלאת 90 למלחמה, מטעם המועדון האוסטרלי של ה-Lighthorse ו"העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל". קבוצה של 50 פרשים ממועדון זה, רבים מהם בעשור הששי והשביעי לחייהם, הגיעו לישראל כדי לשחזר בדייקנות את מסע חטיבת אנז"ק (הכוח האוסטרלי-ניו זילנדי) בימים האחרונים של אוקטובר 1917. האורחים באו לבושים מדים, חגורים, ונשאו איתם אוכפים אופייניים לתקופה ההיא. בהדרכת אנשי "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה" הם שיחזרו בדייקנות את מסלול הרכיבה מחזית עזה עד לבאר שבע. ברוח התקופה הם ישנו ליד הסוסים, קיימו מסדרים וקבוצת פקודות, והשתתפו במספר טקסים בהם נחנכו שלטי הסבר. האירוע, שנעזר ברשות הטבע והגנים, קק"ל ומספר מועצות אזוריות, הסתיים במצעד הפרשים בחוצות באר שבע ב-31 באוקטובר, ובהסתערות הפרשים בדהירה מחורשת בית אשל עד לגשר הטורקי, בשעות אחר הצהריים, בדיוק כמו 90 שנה קודם לכך. •

המנדט הבריטי

בשמו הרשמי המלא (בעברית): המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים. מכוחו שלטו הבריטים בארץ ישראל (פלשתינה) בין השנים 1922 ל-1948.

• "שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לשלטון הבריטי על ארץ ישראל, שפעל בתוקף המנדט הבריטי
• "ממשלת המנדט" היא הממשלה הבריטית שפעלה בארץ בתקופת המנדט.
• "תקופת המנדט" היא התקופה שמאז כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בקיץ 1917, ועד לסיומו בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948.

השלטון המקומי בבאר שבע

(עארף אל עארף-"תולדות באר שבע ושבטיה" עמ' 217 1937) ".....לא עבר שבוע מיום כבוש באר שבע וקו־ההגנה התורכי בשריעה נפל (6 בנובמבר 1917) למחרת היום נפלה עזה בידי הגנרל בולוין בלי מלחמה, כי התורכים שנמצאו בה תחת פיקודו של ראפת ביי מפקד הדיויזיה ה-כב' יצאו ממנה ונסוגו, לפי הוראת פון קרס פחה ובהסכמתו של הגנרל פאלקנהיים, אל קו ההגנה השני המשתרע באורך ואדי אלחסא. בקרבות האלה שנגמרו במגפת התורכים נכנס מחוז באר שבע לתקופה חדשה, היא תקופת הכבוש האנגלי. באותו יום קבל הקפיטן רגילאס את האדמיניסטרציה על באר שבע. הוא היה המושל האנגלי הצבאי הראשון שנהל את המחוז. לאחריו שלטו: המיור שאטווין, נתן, קני ליויק, קרוסבי, קרטרייט, ביילי, שאמפיון, עבד רזאק קליבו ועארף אל עארף.

האנגלים לא פגעו במנהגי הבדואים, אלא נתנו להם לישב את סכסוכיהם על פי משפטיהם וחוקותיהם ומנהגיהם. באר־שבע היתה יחידה אדמיניסטרטיבית ונקראה "נפת באר־שבע" - חלק ממחוז הדרום בא״י, שהתנהלה ע"י ממשלת בריטניה ובתוקף המנדט שנמסר לה מטעם חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם. בנפת באר־שבע - היו מחלקות ממשלתיות שונות, מסועפות ומסונפות למרכזן אשר בבירת מחוז־הדרום, היא יפו.

שטחה של באר־שבע - אחד־עשר מיליון וכמה אלפי דונם. ביחס לשטח־הקרקעות בשאר חלקי הארץ הרי גדלה של באר־שבע הוא כמעט החצי. גבולות המחוז: צפונית מזרחית - ים המלח, דרומית - מפרץ אילת (עקבה), ומצד מערב צפונה-הים התיכון. כך גובל החבל במזרח באמירות עבר־הירדן, ובחצי־אי סיני במערב. מספר תושביו קרוב לשבעים אלף נפש, כולם מוסלמים "שאפיעים", מלבד משפחות נוצריות ויהודיות אחדות הגרות בבאר־שבע העיר. כל תושבי המחוז הם נודדים או נודדים־למחצה השוכנים ב"בתי השיער" (אוהלים)- מלבד באר־שבע, העיר היחידה במחוז, שתושביה הם אנשי ישוב קבוע.

מרכז המחוז באר־שבע הוא כיום עירה קטנה, או יותר נכון כפר גדול, שמספר תושביו אינו עולה על שלשת אלפים נפש. מימיו מתוקים אבל מועטים, אוירו צח, אבל מרובה אבק בחללו, עד כדי הפרעת מנוחת התושבים. יש בו עירייה. המורכבת מחמישה חברים וראש־עירייה, שהם, נבחרים על ידי התושבים לנהל את עניני העיר: ניקיון, הארה, הספקת מים, סלילת כבישים ותיקונם, וכדומה. בעיר - בית־חולים בעל שמונה מיטות. בבית החולים - רופא ורוקח, שלש חובשות וכמה עובדים אחרים. יש גם מרפאה, וניתנת בה עזרה למאתיים נפש, לכל־הפחות, מדי יום ביומו. שלש מרפאות נמצאות בקצוות שונים של המחוז: עוג׳ה־חפיר, עמארה וג׳מאמה. הרופא פוקד אותן לעתים מסוימות....."

מורשת השלטון הבריטי

הבריטים שלטו בארץ למעלה משלושה עשורים והשאירו חותם ברור על אופייה וגם על דמותה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. השפעה זו באה לידי ביטוי במספר תחומים: תשתיות- מאחר שארץ-ישראל הפכה לצומת אסטרטגי, השקיעו הבריטים משאבים רבים בתשתיות תחבורתיות שאפשרו ניעות ברחבי הארץ וחיבורה לארצות מסביב. במיוחד ניכרה בנייה של תשתיות לכניסה לערים כדוגמת תל אביב וירושלים, הרחבת מסילות ברזל ופיתוח מערכת רכבות. נמל חיפה נשאר נמלה המרכזי של ישראל עד הקמת נמל אשדוד. סדרי שלטון ומשפט - הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מסועפת הבנויה על עקרונות ניהול וארגון מודרניים. מדינת ישראל ירשה הרבה מעקרונות המשפט המנדטורי האנגלי לתוך מערכת המשפט שלה לאחר קום המדינה.

פיתוח ירושלים - הבריטים קבעו את ירושלים כבירת הארץ, לראשונה מאז תקופת הצלבנים, והשפיעו על עיצוב נופה לדורות, כאשר תיקנו את התקנה המחייבת לבנות בניינים מצופי אבן בירושלים. צה"ל - חלק נכבד מהקצינים הבכירים ביותר בצה"ל לאחר הקמתו רכשו את עיקר ניסיונם הצבאי במסגרת הצבא הבריטי, ועובדה זו הביאה להשפעת המורשת הבריטית על עיצוב דפוסיו של הצבא החדש.

בפרק מוצגים הנושאים הבאים:

קרב כוחות אנז"ק היישוב היהודי בבאר שבע הרברט סמואל בבאר שבע חיי היום יום בעיר גן אלנבי

התצוגה מתחילה בכיבוש העיר ע"י כוחות אנז"ק (WW1) ועד לכיבוש באר שבע ע"י חטיבת הנגב. בפרק זה אף מוצגים מסמכים הנוגעים לעיר ולממשל בה. גם כאן המקורות הם צילומים נבחרים שצולמו ע"י האמריקן קולוני בירושלים.

התקופה הישראלית 1948-1989

התיכנון הישראלי — אידיאולוגיה מול מציאות מבוסס על "ספר באר שבע"- י. גרדוס וא. שטרן 1979

תוכניות להקמת עיר עברית בבאר-שבע היו קיימות בסוכנות עוד בראשית שנות הארבעים, ולכאורה אפשר היה להתחיל בכך מיד. אף-על-פי-כן חלפה כשנה וחצי של חוסר מעש, עד שהוקמה בעיר רשות מקומית עברית והוחל בפיתוחה (ב-26 בפברואר 1950). בתקופה זו שררה אי- ודאות לגבי עתיד האזור. הממשלה לא גיבשה מדיניות ברורה לפיתוח העיר, והמעשים הספונטאניים עלו על המתוכננים. חברת ״אפיקים בנגב״, חברה משותפת לסוכנות ולבעלי-הון פרטיים, קיבלה זיכיון לפתח ולנהל את המקום, אך ניסיון זה נשתבש עוד בצעדיו הראשונים (בעיקר בגלל סיכסוכים עם הממשל הצבאי). בשל התעלמות השלטון המרכזי מעתידה של העיר לא נשלחו אליה עולים, ותושביה היו בעיקר חיילים משוחררים, שהקימו את ביתם במקום, מתוך אמונה ותקווה שהעיר תהפוך מרכז עירוני לנגב. מתיישבים אלה היוו קבוצת-לחץ, שדרשה מן הממשלה לקבוע בהקדם עמדה ברורה וחד-משמעית ביחס לעתיד העיר ולאופן פיתוחה. לחץ זה אכן נשא פרי, ובתחילת 1950 הוקמה רשות מקומית בראשותו של דוד טוביהו; שטח העיר הורחב מ-3890 דונאם ל-25,700 דונם: 6500 עולים נשלחו, כגל ראשון, להתיישב במקום. הוחלט שהעיר תשמש מרכז המינהל, הבריאות והמסחר לאזור הדרום. עד מהרה נוצלו כל הבניינים שהיו בעיר, החלו בבניית שיכון דרום, כהמשך לעיר העתיקה, הוקמו מעברות לעולים חדשים, והתעורר צורך מיידי לקבוע מדיניות בעניין תכנונה הפיסי של העיר. רעיון ״עיר-הגנים״

אגף התכנון בירושלים תכנן את העיר, בראשית שנות החמישים, לאוכלוסיה של 55,000 איש, במסגרת אוכלוסיה ארצית של 2.6 מיליון, על שטח בנוי של 9,850 דונם. התוכנית הושפעה מרעיון ״עיר-הגנים״-הרעיון שהנחה באותה תקופה את האדריכלים בתכנון הערים החדשות בישראל. מהו רעיון זה ומדוע שימש מודל להקמת ערים חדשות בישראל? על רקע התיעוש המוגבר ואיכות-הסביבה הירודה, צמחו באירופה בשלהי המאה התשע-עשרה רעיונות חדשים להתיישבות עירונית, בעלי אלמנטים סביבתיים וחברתיים, שמטרתם ליצור אורח-חיים טוב יותר. האוטופיסט הווארד (Howard (E נחשב לאבי האסכולה הזאת, וספריו משמשים עד היום בסיס למימושם של הרעיונות האלה. המחבר רואה ב״עיר-הגנים״ מיזוג של חיי עיר וחיי כפר, העדר צפיפות והעדר ריכוזיות יתר - כל אלה בלי לאבד את יתרונות העיר.

המרחב העירוני ב״עיר-הגנים״ מורכב מ׳׳יחידות-שכנות״ (Neighbourhood Units), שכל אחת היא יחידה עצמאית, ואפשר לפתח בתוכה חיים קהילתיים. היחידה מבוססת על העקרונות הבאים: גודלה נקבע בדרך כלל על-פי מספר התושבים הדרוש לקיום בית-ספר יסודי או שירותים קהילתיים בסיסיים אחרים. על מנת ליצור יחסים קרובים בין אוכלוסי השכונה, נע המספר הנחשב לאופטימאלי בין 5000 ל-10,000.

היחידה מוקפת רצועת ירק, כדי להשרות הרגשה של הפרדה וניתוק מן החלקים האחרים של העיר. אין בתוך השכונה דרכים לרכב. הדרכים העירוניות מקיפות את השכונה ואינן חוצות אותה. לשם הנוחות והרווחה נשמרים מרחבים פתוחים ורצועות-ירק (Green Belts) בתוך השכונה ובין בתי-המגורים. במרכז השכונה ממוקמים מוקדי המפגשים: בתי-ספר, בית תרבות ובידור, מרכז מסחרי, מרכז דתי, מרכז ספורט ועוד. ״עיר-הגנים״ היא, איפוא, מקבץ של ״יחידות שכנות״, שביניהן מתוחות רצועות-ירק. רצועות-ירק מקיפות גם את העיר כולה ומגבילות את התפשטותה. גודלה של העיר קבוע מראש והיא מתוכננת מאל״ף ועד ת״ו, הן מבחינה חברתית והן מבחינת שימושי הקרקע. את ״היחידות השכנות״ כולן משרת מרכז עסקים ראשי(מע״ר) אחד, הממוקם בלב העיר, באזור אינו מיועד למגורים. המע״ר ממלא תפקידים כלל-עירוניים, מקומם לא יכירם בתוך היחידות-השכנות. התנועה הציונית ראתה בחקלאות וביישוב הכפרי את הבסיס הבלעדי לבניית חברה מודרנית בארץ ישראל. בעיר גדולה, צפופה, המבוססת על מסחר ושירותים, ראו האידיאולוגים של התנועה תופעה שלילית ורע הכרחי." לפיכך, הרעיון ליצור בתוך סביבה עירונית אווירה כפרית, תוך קיום קשר לקרקע - הוא הרעיון העומד מאחורי תוכנית ״עיר-הגנים״ - נקלט בקלות בלב מנהיגי היישוב ומתכנניו, כשבאו לתכנן את הערים חדשות בישראל”. גם המנהיגות המקומית של באר-שבע בראשית שנות החמישים הייתה מורכבת מאנשי ההתיישבות העובדת: כך, למשל, היה דוד טוביהו, ראש העיר הראשון, מייסדי מושב ירקונה בשרון, זאב זריזי הוא יוצא קיבוץ גת ואיש ״השומר הצעיר״. מנהיגות זו אימצה את הרעיון כפי שהוכתב לה מגבוה ובהתאם לאידיאולוגיה הלאומית.

ניתוח המבנה התכנוני של באר-שבע מגלה העדר שיטה וחוסר המשכיות, מעין בליל של סגנונות ללא קו תכנוני אחיד. הדבר נובע מהשינויים הקיצוניים, שחלו ברעיונות התכנון בתקופה קצרה יחסית של פחות משמונים שנה: שיטת ה״שתי-וערב״, שהתורכים הביאוה והבריטים שיפרוה במקצת, הוחלפה באורח מהפכני ברעיון ״עיר-הגנים״ של תחילת שנות החמישים. לאחר זמן צמחה תוכנית הגיבוש והציפוף, שעמדה בניגוד גמור לקודמתה. התוצאה היא, אפוא, שעטנז של סגנונות. אילו התפתחה העיר בצורה ספונטאנית, ללא התערבות מוסדית, ייתכן שאפשר היה למנוע תופעה זו: ואולם במשך כל המאה הזאת נבנתה באר-שבע תמיד בידי שלטון מרכזי ממסדי. התוכניות נכפו על השטח, ולא תמיד התאימו לתנאי החברה והאקלים של האזור. לא הייתה סיבה כלכלית להתפתחותה של עיר במקום. פיתוח באר-שבע נבע תמיד מרצונו של השלטון המרכזי לפתח את המדבר, בעיקר מסיבות מדיניות. המבנה התכנוני הוא בדרך כלל תוצאה של תוכנית מיובאת ולא של תוכנית שנוצרה במקום. בכך אפשר להסביר את חוסר ההתאמה של התוכניות לתנאי האקלים המדברי, בכל התקופות הנדונות. יש להניח, שבמשך הזמן תתפתח בעיר יוזמת תכנון מקומית, שתביא להתאמת התוכניות לתנאי החברה והסביבה של המקום. כך ייווצר בבירת-הנגב סגנון תכנון עירוני שמייחד אותה.

בפרק מושם דגש על ההיבטים הבאים

סיפור שחרור העיר ע"י חטיבת הנגב- פלמ"ח. קונצרט הפילהרמונית עם לאונרד ברנשטיין 1948 המעברות, החינוך בבאר שבע- מקיף א' ובית ספר מצדה בעיר העתיקה, פועה מנצ'ל ודב ברנע, הקמת האוניברסיטה השכונות החדשות בשנות החמישים, מלחמת קדש 56 מצעד צהל 64 ביקור סאדת 79- הצגת צילומי גואל דרורי ולוח החתימות מבני הציבור הייחודיים לעיר ועד לצילומים מהעת האחרונה. הקמת קריית האמנות אנדרטת חטיבת הנגב הקמת סורוקה היכל המשפט אליפות הכדורגל שלג בשנת 1973 הקמת האוניברסיטה

התקופה הישראלית 1989-2011

הפיכת העיר למטרופולין

התהליכים המרחביים הביאו להפיכת אזור באר שבע, על מכלול יישוביו, למרחב אינטגרטיבי אחיד: עיר מרכזית המשולבת באזורה. התפישה התיכנונית החדשה הרווחת כיום בקרב המתכננים נוטה להפוך את מרחב באר שבע למטרופולין הרביעית של המדינה, שתשמש בעתיד משקל-נגד לריכוזי האוכלוסין הגדולים במרכז. תפישה זו הוצגה בתוכנית ת.מ.א. 31 (לרמן, 1991), בתוכנית המיתאר למחוז הדרום (דונסקי, 1994), ובעיקר בתוכנית 2020 (מזור, 1992). תוכניות אלה מנסות לחזות את תהליכי הגידול והפיתוח של המדינה במאה הבאה. עקרונות התיכנון של ראשית המדינה, שמופיעים בספרו של האדריכל אריה שרון (1951) "תיכנון פיסי בישראל", הוחלפו בעקרונות תיכנון מטרופוליניים מערביים. מדובר בפיתוח אזור בחירה משותף עם שאיפות זהות, המתפקד כיחידה אוראגנית מבחינת תעסוקה ושירותים. ניתן איפוא לגור בכל אחד מן היישובים באזור ולעבוד במוקדי תעסוקה שונים בתחומו. באר שבע הופכת עם הזמן לעיר-שירותים, שמתגוררים בה אנשי ״הצווארון הלבן״, ואילו בנותיה, הממוקמות במרחק של פחות משעה נסיעה ממנה, הופכות לערי ״צווארון כחול״, כלומר ערי תעשיה. מציאות זו שונה לחלוטין מן התיכנון המקורי, שדיבר על באר שבע כעיר תעשיה ועל הערים שסביבה כעל ערי שירותים. ריחוקה היחסי של באר שבע מן המרכז יצר מערכת עירונית דרומית המתפקדת בצורה עצמאית: הקשרים בתוך המערכת חזקים, ותלותה במערכת הארצית יותר חלשה. שבעת יישובי הבדווים המתוכננים משתלבים אף הם מבחינה כלכלית במערכת זו(1997( ,Meir.

המערכת הרדיאלית-פונקציונאלית של באר שבע נמצאת עדיין בתהליכי גיבוש, ולכן בשנים האחרונות שוקדים המתכננים על הפיכתה ליחידה אורגאנית מגובשת ואחידה. אסטרטגיית התיכנון של צוות תוכנית-אב מיתאר עירוני של מטרופולין באר שבע, שהוקם בשנת 1995, היתה ליצור מטרופולין רביעית למדינה, ועל-ידי כך להעלות את באר שבע לרמת המטרופוליות של תל־אביב, חיפה וירושלים. לדעת המתכננים, הגדרת באר שבע כמטרופולין בהיירארכיית ערי ישראל תחזק את העיר מבחינה פסיכולוגית ותשפר את תדמיתה (אסיף, 1996). גישה מטרופולינית לפיתוח עירוני מיועדת להתגבר על הפיצול המוניציפאלי ולעבור ממצב של תחרות בין יישובים למצב של שיתוף פעולה ביניהם ושל שילוב מערכות, באר שבע נמצאת עדיין בשלבים המוקדמים ביותר של התפתחות מטרופולינית, ולכן למתכננים יש אפשרות להשפיע על תיכנון המרחב העתידי... לצורך זה רווחת ההנחה שיש להקים על-יד באר שבע מוקד תעופתי מודרני ומשוכלל, שיקשר אותה עם מדינות המזרח התיכון ועם העולם כולו. תנאי הכרחי לפיתוחן וצמיחתן של ערים מטרופוליניות בעולם המערבי הוא עוצמת הקשרים עם מערכות ערים כלל-עולמיות, בנוסף לקשרים האזוריים הפנים־ארציים. מדובר בתיכנון ובהקמה הדרגתית של שדה-תעופה בינלאומי בנבטים (פורת, 1996), שישרת את מטרופולין באר שבע וישמש שדה-תעופה בינלאומי שני של המדינה .

אם נוסיף לכך את העובדה שהאזור משופע בקרקעות פנויות יחסית והוא עדיין דליל אוכלוסיה, נראה שיתרונות המקום לפיתוח מטרופוליני עתידי שיהווה משקל-נגד למרכז הארץ הם מוחשיים. תהליכי הפיתוח המואצים ורעיון הפיכת באר שבע למטרופולין גדולה מעלים את נושא השטחים הפתוחים לדיון מרכזי. הצורך להשאיר שטחים פתוחים בנוסף על שמורות-טבע וגנים לאומיים הוכר כבר מזמן בחוגים רחבים בציבור, בכללם מתכננים ואדריכלים. נופי ישראל הם ערך בפני עצמו המחייב התייחסות מיוחדת בתהליך התיכנון. השארת ריאות ירוקות (במקרה של הנגב ״ריאות צהובות״) היא ערך חשוב בתיכנון מטרופוליני. לכן במסגרת תיכנון מטרופולין באר שבע יש להעמיד נושא זה בראש סולם העדיפויות.

מרבית התושבים החזקים עוזבים לשכונות החדשות וליישובי-הלוויין מיתר, עומר ולהבים, ואילו דלי האמצעים שרובם קשישים נשארים בשכונות הוותיקות, שבהן נסגרים בתי-ספר וגני-ילדים, בעוד שבשכונות החדשות נפתחו עשרות מוסדות־חינוך חדשים ומודרניים. התפתחות זו מהווה סכנה לעתידה של העיר, ולכן חובה להתחיל בשיקום אמיתי של האזורים הוותיקים, לחדש תשתיות ולשפץ בתי-ספר ומוסדות-ציבור וגם לשפר את חזות בתי-המגורים, כל זאת כדי לגשר על הפער בין שני חלקי העיר. באר שבע וסביבתה היא איפוא פסיפס של זהויות אתניות הפזורות במרחב העירוני וקשורות בגלי העלייה השונים שהגיעו לישראל. ברמת הכללה גבוהה אפשר לדבר על שני גלי עלייה גדולים שעיצבו את המרחב העירוני-חברתי-תרבותי של המטרופולין: הגל של שנות ה-50, שהביא לאזור עולים מצפון אפריקה ומן המזרח התיכון, בני התרבות המזרחית, והגל של שנות ה-90, שהביא לבאר שבע ולעיירות שסביבה למעלה ממאה אלף עולים ממדינות חבר העמים. שתי קבוצות אלה מהוות כיום למעלה משני שלישים מכלל תושבי האזור. אם נצרף לפסיפס הזה את בני התרבות הבדווית-מוסלמית, המהווים כרבע מאוכלוסיית המטרופולין ומתגוררים בשוליה, נראה לפנינו מפגש תרבותי-אתני בולט ודרמאטי במרחב העירוני של מטרופולין באר שבע.

הגעת עשרות אלפי עולים לבאר שבע ולסביבתה הביאה לגידול ולהרחבה של הפעילות הכלכלית האזורית בעיקר בתחום התשתיות והבינוי. יוצאי ברה״מ לשעבר תורמים תרומה גדולה לכניסת המשק הישראלי לכלכלה הגלובאלית, בעיקר באמצעות יצירת קשרים כלכליים עם מדינות דוברות רוסית. ואכן, תעשיות המחצבים והכימיה הגדולות בנגב קלטו אלפי עולים, בעיקר מהנדסים וטכנאים, שהביאו עמם טכנולוגיות חדשות. אין ספק שהעלייה הרוסית תרמה תרומה מרשימה לכלכלה המקומית והאזורית של הנגב, בזכות מיומנותם וחריצותם של העולים, השואפים להתקדם בסולם החברתי-כלכלי.

הגירת עולים וכניסתם למקום אינה מסתכמת בהבאת תשומות כלכליות וקשר לעולם הגדול. היא מתבטאת גם בחדירה של זהויות ותרבויות חדשות, שיש להן השפעה ישירה על התרבות המקומית. כאשר גל הגירה כזה מהווה שליש מכלל תושבי המקום, עוצמתו התרבותית והפוליטית יוצרת זעזוע המערער את שיווי-המשקל החברתי-פוליטי שם. כניסת מהגרים במספרים גדולים משנה את תחושת הוותיקים ואת יחסם למקום. גאוותם הלוקאלית ותחושת הזהות והבית שלהם נפגמת, ונוצרים מתחים חריפים בין הזהויות השונות במרחב העירוני.

המפגש בין התרבות ״הרוסית״ החדשה ובין התרבות המזרחית הוותיקה בבאר שבע המטרופולינית הוליד עד מהרה תחרות עזה על משאבים שונים שקיים בהם מחסור. תחרות זו גובתה בתחושת קיפוח של המזרחים לנוכח ההטבות וסל הקליטה שהוענקו לעולים מברה״מ בעיקר בתחום הדיור והתעסוקה. לטענת חלק מהמזרחים, ההטבות שניתנות לרוסים עולות על המשאבים שהם כוותיקים מסוגלים לגייס לאחר עשרות שנות מגורים בארץ. במקרים רבים נציגי מפלגות ״הרוסים״ נבחרו לרשויות המקומיות וחלקם מונה לתפקידים בכירים, כשהם תופסים את מקומם של המזרחים הוותיקים. רוב הקבלנים הגדולים, הסוחרים ובעלי העסקים באזור הם בני הדור השני של עולי הגל הראשון של שנות ה-50. כמעט כל המשרות הבכירות בשירות הציבורי ובעיריות מאוישות כיום על-ידי בני דור זה. שכבה זו עזבה את השכונות הוותיקות ועברה להתגורר בבתים צמודי קרקע בשכונות-יוקרה בשולי העיר כגון נאות לון ורמות, וכן ביישובי-הלוויין שמחוץ לבאר שבע.

העולים שהגיעו מברה״מ לשעבר מצאו שוק תעסוקה המאויש ברובו על-ידי אנשי התרבות הדומיננטית, והחדירה לתוכו היתה קשה מאוד. בזכות השכלתם הגבוהה נקלטו רבים מן העולים באוניברסיטת בן־גוריון ובכמה מכללות בנגב, בעיקר בתחומי ההנדסה, הרפואה ומדעי הטבע. המרכז הרפואי סורוקה קלט מאות רופאים, אחיות ועובדי-רפואה אחרים שבאו מברה״מ לשעבר. מוסדות ההשכלה הגבוהה ומוסדות הבריאות נשלטים בעיקר על- ידי בני התרבות האזרחית-האשכנזית, המערבית והחילונית, שרובם מתגוררים ביישובי-הלוויין עומר, להבים ומיתר; יותר מכל קבוצה אחרת הם מחוברים לתהליך הגלובאלי, הודות לקשרי המדע הענפים שיש להם עם עמיתים בחוץ-לארץ. קליטת ״הרוסים״ במוסדות אלה היתה יחסית קלה בגלל נכונות ופתיחות רבה מצד המוסדות הקולטים, וכן בגלל תוכניות קליטה למדענים מטעם משרד הקליטה שעזרו להשתלבותם הטובה. רוב נגני הסימפונייטה ומורי הקונסרבטוריון העירוני הם עולים מברה״מ לשעבר, ויחד עם התיאטרון העירוני הם משרתים בעיקר את אנשי התרבות האזרחית-חילונית. בקרב המזרחים באה מדי פעם לידי ביטוי התמרמרות על שעיריית באר שבע מסבסדת את התזמורת והתיאטרון, שמנוייהם גרים בעיקר ביישובי-הלוויין ובקיבוצי הסביבה והם אינם מזוהים עם התרבות המזרחית המקומית ואינם מייצגים את תרבותם.

המרכזים המסחריים החדשים קניון הנגב והקניונים החיצוניים "ביג", "B7", "one plaza" ואחרים נבנו החל משנות ה־90 המאוחרות על חלקים פתוחים וריקים במע"ר החדש. כביש חברון העוקף את מרכז באר שבע ומקשר את העיר העתיקה לפרברים ולכביש תל-אביב היה הציר המרכזי לחלקים אלה. כל הבאר שבעים מתארים את הקניות במרכזי הקניות החדשים כתענוג, מפני ששם, בפאר ההיפר־ריאליסטי, הם חווים אמריקה גדולה, מוארת, נקייה ויעילה ללא צורך לעזוב את הבית במדינת ישראל הקטנה. המחקר שנעשה על ישראלים הקונים דברים בעיר העתיקה וב׳ביג׳ חושף חלק מן המורכבויות המעורבות במערכות היחסים שבין גלובאלי ללוקאלי, אנשים וסחורות, זהויות ומדינת-הלאום הציונית, והאלטרנטיבות שמרכזים מסחריים שונים מציעים להם.

הפרק מכיל מוצגים כגון: מחנה הקראוונים הקמת קניון הנגב קרית הממשלה המשכן לאמנויות הבמה נווה זאב ונחל עשן שכונת רמות מטוסים בכיכרות בעיר מזרקות בכיכרות בעיר בית הלוחם

השותפים להקמה ותורמי המוצגים במוזיאון:

1. מר רוביק דנילוביץ'- ראש העיר החולם והמגשים 2. גב' אבישג אבטובי- מנכ"ל עיריית באר שבע 3. מר עמית ריינגולד- הנעת האגפים ומחלקות העירייה. 4. מר גל גרינברג - מחלקת תיירות בעיריית באר שבע 5. גב' לילך נגיד- החברה הכלכלית באר שבע 6. גב' מיכל מונטל- מפיקה, עוזרת אישית, חיפוש מקורות, סריקות. 7. דר' דליה מנור- מנהלת "מוזיאון הנגב לאמנות". 8. מר עודד זלצר - מוזיאון הלוחמים הוותיקים בנגב 10. מוזיאון הפלמ"ח - מר זאב לכיש- מנהל המוזיאון, דר' אלדד חרובי, מר מיקי כהן, מר דוד טפרסון. 11. "צלמנייה- העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע": מר גואל דרורי- יו"ר ומנכ"ל, גב' כרמלה עציון ,גב' אילנה בקוש דרורי, מר זאב פריימן,

                       	גב' שמחה בנאי, מר ברוך שתיוי, גב' מיכל מונטל, עו"ד בלפור קויתי. 

12. קי"צ- קבוצת יוצרים צלמים: מר צביקה פרלשטין, מר אפרים אסכולאי, מר יורם מאיר, גב' רותי בר שדה, גב' רותי קרויזמן, מר ליאון בכר,

                               גב' מיכל מונטל,	גב' אראלה הולצמן.

13. "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל": מר אבי נבון- יושב ראש , מר עזרא פימנטל, מר רמי חרובי. 14. רשות העתיקות: גב' פלביה סונטאג- מנהלת מחוז הדרום. 15. ארכיון טוביהו: גב' מירה ואזנה. 16. משפחת רגר: פרופ' ברכה רגר, גב' אבישג רגר, גב' מאיה רגר. 17. בית יד לבנים באר שבע: מר עובדיה קלעי, מר דוד סעד. 18. פסלי הדמויות בבאר שבע - האמנית גב' סימון מועלם. 19. תיאטרון באר שבע: מר שמוליק יפרח, מר יואב מהרבני, גב' אהובה ארז. 20. מחלקת תיירות והסברה- עיריית באר שבע. 21. מר אליהו נאוי- ראש העיר בעבר 22. מר אריאל ואן סטראטן- צלם 23. גב' עזי ואן סטראטן- באר שבע 24. פרופ' שאול לדני- עומר 25. גב' מגדה ברנע- תרומת אוסף הנגטיבים של דב ברנע ז"ל לסריקה והעצות המועילות. 26. גב' נוגה ראב"ד- מוזיאון ישראל 27. דר' חנינה פורת- ייעוץ האקדמי. 28. גב' אסתי פולק- אונ' בן גוריון 29. פרופ' רבקה כרמי- נשיאת אונ' בן גוריון 30. גב' גאולה בואנו- רמת גן 31. מר ישראל יוסף- צלם 32. מר דודו גרינשפן- צלם 33. מר דייגו מיטלברג- צלם 34. מר אריק כפיר- השאלת צילום 35. גב' ציפי פרץ- השאלת צילום

התקופה העות'מאנית

מבוססת על האלבום הטורקי שהוצל על ידי מר ששון בר צבי ומר גואל דרורי בחברון בשנת 1974 באדיבותו של שייח עאזת אלעטאונה מחברון, המלל לצילומים מתוך זכרונו של שייח עזאת (ראיין ותיעד את הראיון , מר ששון בר צבי). האלבום המקורי שנתרם על ידי הטורקים בקושטא ב-1951 הלך לאיבוד עקב אכסון רשלני בגלגולים הקודמים של המוזיאון הארכיאולוגי.

התקופה המנדטורית

מבוססת על אוסף צילומים שצולמו על ידי האמריקן קולוני, אוכסנו במרתפי ימק"א בירושלים וגם שם הייתה הזנחה רשלנית, שפגעה בהם, התשלילים הועברו משם לספריית הקונגרס בארצות הברית. לאחר תלאות רבות הגענו למקור וקבלנו עותקים מהאוסף הנוגע לבאר שבע. (תודה למיכל מונטל). כמו כן נעזרתי בעמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה (עזרא פימנטל, אבי נבון ורמי חרובי) וכן בארכיון "צלמנייה- העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע".

התקופה הישראלית המוקדמת ( 1948 – 1989)

בתקופה זו כהנו כראשי עיר: דוד טוביהו (1950-1961), זאב זריזי (1961-1963), אליהו נאווי (1963-1986) ומשה זילברמן (1986-1989). תקופה זו מאופיינת ותחילתה בשחרור באר שבע, המעברות, הקמת השכונות החדשות (א' ב' ו-ג'), הקמת מבני הציבור הגדולים בהם נתנו דרור לרעיונותיהם אדריכלים חשובים מכל רחבי הארץ, ובביסוס באר שבע כעיר מחוז חשובה בדרום. המוצגים מתקופה זו מבוססים על מקורות וצילומים של צלמים שפעלו בעיר, כמו: גואל דרורי, ארוין פרקש, ליאון זנד, דב ברנע, דודו גרינשפן, וכן מארכיונים חשובים, כמו: ארכיון טוביהו, לשכת העיתונות הממשלתית, ארכיון קק"ל, הארכיון הציוני, מוזיאון הנגב לאמנות.

התקופה הישראלית המאוחרת (1989 – 2011)

בתקופה זו כהנו כראשי עיר: יצחק (איז'ו) רגר (1989-1997), דוד בונפלד (1997), יעקב טרנר (1998-2008) ורוביק דנילוביץ' (2008 ועד היום). תקופה זו מאופיינת בהקמת והרחבת הקניונים והקניונים הפתוחים (כגון ה"ביג", "וואן-פלאזה", "בי-7" "השדרה השביעית" ועוד) וכן הקמת השכונות החדשות המשמשות לקליטת העולים מחבר העמים ומאתיופיה בשנות התשעים. מרבית העולים שהגיעו בשנים אלה לארץ – הגיעו לבאר שבע. לאחרונה העיר עוברת מהפך תרבותי-אמנותי ושמה לה למטרה להיות בירת התרבות והפנאי בישראל . המוצגים מתקופה זו מבוססים על מקורות וצילומים של צלמים וארכיונים הפועלים בעיר: דיאגו מיטלברג, דודו גרינשפן, ארכיון אגף המנהל בעיריית באר שבע, ארכיון טוביהו ועוד.

מקורות ביבליוגרפיים:

1. אלוש, צ. עורך, "אל הנגב – חמישים שנות הישגים בבאר שבע ובנגב", הוצאת עידן בע"מ, 1988.

2. ביגר, ג. וא. שילר, "באר שבע ואתריה", הוצאת אריאל, 1991.

3. בר צבי, ש. מדור "היו זמנים", הוצאת עיתון "שבע", 1977 – 1978

4. גבעון, ש. "באר שבע", הוצאת פרסום חלפון, 1968

5. גל פאר, א. סדרת כתבות במקומון "כלבי"

6. גרדוס, י. וא. שטרן, "ספר באר שבע", הוצאת כתר ירושלים, 1979.

7. גרדוס, י. ואסתר מאיר – גליצנשטיין, "באר שבע – מטרופולין בהתהוות", הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, 2008.

8. גרייבר, י., צילומים: דוד רובינגר, "באר שבע בירת הנגב", הוצאת עיריית באר שבע, 1950

9. דר' מנצ'ל, פ. "חיים ומעש", הוצאה פרטית, 1981.

10. העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה, "90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל", הוצאת אריאל, 2007.

11. וילנאי, ז. "באר שבע – עיר אבות ובנים", הוצאת משרד החינוך המחלקה לנוער ועיריית באר שבע, 1967.

12. טאיטו, נ. "שנתון כלכלי – נגב 1975", הוצאת גואל דרורי, 1975.

13. כהן, א. "באר שבע העיר הרביעית", הוצאת כרמל, 2006.

14. עארף אל עארף, תרגום: מ. קפליוק, "שבטי הבדואים במחוז הנגב", הוצאת: בוסתנאי, 1934.

15. עארף אל עארף, תרגום: מ. קפליוק, "תולדות באר שבע ושבטיה", הוצאת אריאל, (מחודש 2000) ההוצאה המקורית תרצ"ז 1937

16. עיריית באר שבע, "באר שבע 1969", הוצאת המחבר, 1969.

17. פאיאנס, ד. צילומים: א. פרקש, "באר שבע 1962", הוצאת החברה לפיתוח באר שבע, 1962.

18. פרקש,א. ג. דרורי, ע. שוורץ, ח. גולדשטיין, "אלבום באר שבע – 25 שנים", הוצאת ישרארט, 1973.

19. קרן באר שבע לפיתוח, "באר שבע מעיר האבות לעיר העתיד", הוצאת עיריית באר שבע, 2005.

20. ראב"ד , נ. "הקרב על באר שבע – יותר מעוד ניצחון צבאי", הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.

21. ראב"ד , נ. "צמיחתה של עיר – מודל להתפתחות השיכון הציבורי בישראל", הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.

22. ראב"ד, נ. "ארכיטקטורה בבאר שבע – ציוני דרך של ישראליות", הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.