משתמש:Hila GD/קולקטיב קוצ'ינטה
פרויקט קוצ׳ינטה (״סריגה במסרגה אחת״ בטיגרינית), הוא מיזם אמנותי־כלכלי־חברתי שבמסגרתו עובדות נשים אפריקאיות מבקשות מקלט בישראל. הן סורגות וקולעות סלים ושטיחים מרהיבים בטכניקה אפריקאית, ומקבלות משכורת הוגנת ואף זוכות לשירותים סוציאליים ותמיכה חברתית. המיזם מאפשר לנשים אלה לצאת ממציאות חייהן הקשה.
הפרויקט הוקם ביוזמתן של דידי מימון־קהן, פסיכולוגית שחקרה את ההשפעה של אונס והתעללות מינית על מבקשות מקלט מאריתריאה, ועזיזה קידאנה, נזירה אריתראית שהשתתפה במאבק בסחר בבני אדם, ואף זכתה לשבח ממשרד החוץ האמריקאי על פועלה בנושא.
מידע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקולקטיב ממוקם בקריית המלאכה בדרום תל אביב, בחלל רחב ידיים, בקומה השנייה באחד הבלוקים הארוכים. עובדות בו נשים אפריקאיות מבקשות מקלט המתגוררות בעיר.
אודות הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוצ׳ינטה הוא פרויקט פסיכו-חברתי הנותן לנשים אפשרות להיחלץ מהמציאות הקשה של חייהן באמצעות יצירה המעוגנת בתרבות האפריקאית. כל אחת מהן מקבלת שכר הוגן עבור עבודתה בקולקטיב, וזוכה לשירותים סוציאליים. הנשים מייצרות חפצים שימושיים סרוגים - סלים, שטיחים ופופים מרהיבים, ובנוסף מארחות בסדנה שלהן לשיעורי קרושה (סריגה במסרגה אחת), מבשלות ארוחות אריתראיות מסורתיות ועורכות טקסי קפה.
מתי הוקם הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוצ׳ינטה הוקמה בשנת 2011, ושינתה את חייהן של עשרות נשים, רובן אימהות, שהקולקטיב משמש להן כמקור הכנסה יחיד. מאז קמה העמותה, עברו דרך קוצ׳ינטה מאות נשים, והיום פעילות בקולקטיב כ-140 נשים. העבודות שלהן נמכרות ומוצגות בתערוכות. בנוסף, עבור מבקשות המקלט שפעילות ב״קוצ׳ינטה״, הקולקטיב הוא לא רק מקור הכנסה אלא גם בית, מקום מפגש ותמיכה.
נשות הקולקטיב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשים מגיעות מדי שבוע לחלל העבודה, המשמש עבורן גם כמרכז קהילתי. הן נפגשות, מבשלות, אוכלות יחד, ומשתפות זו את זו באתגרי החיים בעודן סורגות סלים ושטיחים יפים ומוקפדים. מלאכת הסריגה כשלעצמה היא תרפויטית, כמו גם המפגש של הנשים. זהו פרויקט ייחודי בעולם, בכך שהוא מספק תמיכה פסיכו־חברתית יחד עם הכנסה.
טכניקת הסריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זוהי טכניקת סריגה אפריקאית כשהחומר שבו משתמשות הנשים בסריגה בישראל שונה. בעוד שבאפריקה הנשים קולעות סלי איחסון מקש ומענפי עץ, בישראל הן משתמשות בבדים ממוחזרים. הסריגה מאפשרת חיבור בין החברה הישראלית לתרבות האפריקאית - היא מאפשרת להן להיזכר בבית שהשאירו מאחור, לשמור על קשר עם תרבות המוצא שלהן אך גם להשתמש בחומר מקומי, המחבר אותן למקום החדש שבו הן נמצאות כיום.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאחורי הסלים הצבעוניים והשמחים מסתתרים סיפורים קורעי לב על נשים שעברו עינויים ומסעות מפרכים, ומתמודדות בשלב זה עם עוני, סביבה מנוכרת וסכנה של חיים ברחוב. נשות ״קוצ׳ינטה״ ברחו מאריתראה - מולדתן, בשל סחר בבני אדם, איבדו בדרך משפחות וקרובים, ראו מראות קשים ובהגיען לישראל ביקשו להיות מועסקות ולהתפרנס בכבוד.
דרכן של הנשים מאריתראה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרבית קורבנות מחנות העינויים בסיני הם אריתראים, ולפי הערכות של ארגוני זכויות אדם בישראל ושל נציבות הפליטים של האו"ם, חיים בישראל כיום כ–7,000 ניצולים משם. כל מי שעברה את המסע בסיני חוותה טראומה ברמה מסוימת, ואצל כולן נשארה צלקת נפשית כלשהי. הנשים היו במצב הישרדותי, חלקן בהריון, חלקן אימהות לילדים וחסרות כול.
חייהן בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיים של מבקשות המקלט בארץ לא מותירים להן פנאי לטפל בעצמן. כשהן טרודות בהישרדות יומיומית, הן מדחיקות את הטראומה, את הבעיות והזכרונות הקשים.
התא המשפחתי שלהן עובר שינוי מטלטל בהגיען לישראל. מבקשות המקלט מגיעות מחברה פטריארכלית והן כבולות עדיין למסורת שבה הן זקוקות לאישור הבעל או הקהילה לכל דבר שהן עושות. בישראל הן משתתפות בפרנסת המשפחה והופכות ליותר עצמאיות, והגבר המאבד את מעמדו כמפרנס יחיד וכראש המשפחה מתקשה להסתגל למציאות זאת. על הרקע הזה נוצר מתח גדול וחיכוכים והמקרים של גירושין ואלימות במשפחה הולכים ומתרבים. אחוז גבוה של הנשים מוצאות את עצמן בישראל כחד-הוריות והן נאלצות לפרנס ולטפל לבדן בילדים, לדאוג לקורת גג, לעבוד, ולשרוד במציאות כלכלית לא פשוטה. הן נמצאות בייאוש תהומי ובלחץ הישרדות קיומי. בנוסף, מדיניות ההגירה והיחס בישראל למבקשי המקלט גורם להן לחיות בחוסר ודאות, להיות מפוחדות וחשופות לניצול כלכלי ומיני.
מייסדות המיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לתופעת העינויים וההתעללות במבקשי המקלט בסיני, הגיעו יוזמות הפרויקט, ד״ר מימון־קהן ועזיזה קידאנה, כל אחת מהן בדרכה שלה וכבר שש שנים שהשתיים משתפות פעולה בעשייה משותפת למען הקהילה האריתראית. יחד כתבו והוציאו גם ספר משותף בשפה האריתראית, שמלמד את הנשים ששרדו את כל הקשיים והעינויים הרבים, דרכים אפשריות להתמודדות רגשית ומעשית. הספר נותן הסברים ועצות איך להתמודד עם כעס, עם פלאשבקים, עם דיכאון, והוא חשוב, כי נשים במצב של הישרדות עובדות מסביב לשעון ולא תמיד יש להן יכולת ופנאי לקבל עזרה. הספר מתבסס על מחקרים בנושא טראומה, תוך מתן דגש להיבטים קוגניטיביים־תרבותיים.
ד״ר דידי מימון־קהן[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוזמת קולקטיב קוצ׳ינטה, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה. מימון־קהן נולדה בחיפה, ובגיל שש עברה עם משפחתה לדרום אפריקה. כשמלאו לה 18 נטשה את האפרטהייד, חזרה לישראל, למדה פסיכולוגיה ואחרי מספר שנים הצטרפה לבן זוגה באוקספורד בעקבות לימודיו. הדוקטורט שלה עוסק באספקטים תרבותיים של טראומה, ובמסגרתו חקרה את ההשפעה של אונס והתעללות מינית על מבקשות מקלט מאריתריאה.
ב-2009, אחרי 17 שנים באנגליה, חזרה לישראל. באותה תקופה החלו להגיע ראשונות מבקשות המקלט מדרום סודן, ומכיוון ששמה של מימון־קהן - על התמחותה המקצועית וניסיונה הרב בנושא - הלך לפניה, פנו אליה מהמרכז לפליטים אפריקאים, האו"ם סיפק תקציב לעבודה נפשית-רגשית עם מבקשות מקלט שעברו עינויים בסיני, והוצע לה לנהל את הפרויקט.
מימון־קהן עבדה במשך חמש שנים כרכזת פסיכו־סוציאלית בעמותת ARDC, "המרכז לקידום פליטים אפריקאים", שהפעילה בין השאר מקלטים לפליטים בתל אביב. כשהתחילה להתוודע לעולמן, גילתה מימון-קהן שהרבה מהן עברו עינויים והתעללות בסיני. היא התחילה ללמוד את ממדי האסון של מה שקרה במחנות העינויים ואת ההשפעה של המסע עליהן.
עזיזה קידאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוזמת קולקטיב קוצ׳ינטה, נזירה אריתראית ואחות בהכשרתה. קידאנה קיבלה ב–2012 אות לשבח ממשרד החוץ האמריקאי על מאבקה בסחר בבני אדם. היא נולדה באריתריאה והיא חברה במנזר Comboni Missionary Sister. כחלק מהשליחות המיסיונרית שלה עזבה בגיל 25 את אריתריאה ונדדה בין המדינות אתיופיה, סודאן, אוגנדה, קניה ובריטניה. ב–2010 הגיעה לישראל והחלה בפעילות התנדבותית בעמותת ״רופאים לזכויות אדם״, במהלכה גבתה כ–1,500 עדויות של קורבנות מחנות העינויים בסיני. פעילותה סייעה משמעותית בחשיפת התופעה ובהעלאת המודעות לנושא בארץ וגם מחוצה לה.
הקמת המיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מימון-קהן הבינה שצריך לעשות משהו אחר ומהר. משהו שיביא בחשבון את המצב החברתי הנוכחי, שיתאים מבחינה תרבותית, שיוכל להיות טיפולי, אבל הכי חשוב, ברמה המיידית - שיספק לאותן נשים הכנסה כלשהי. מבחינתן זו הייתה הדאגה הקיומית הראשונית. היא הבינה שעליה לייצר להן באופן מידי מסגרת שתספק להן תעסוקה בשילוב עם טיפול תראפויטי.
בתחילה סרגו הנשים מחזיקי מפתחות וכיפות לפי הזמנה. המסעדנית פועה לדז׳נסקי, בעלת בית הקפה ״פועה״ במתחם שוק הפשפשים ביפו, סיפקה לנשים רעיון יזמי, השראה ואופק כלכלי. היא קישרה אותן לאשה ישראלית נוספת, שסורגת סלים מבדים ממוחזרים בשיטה אפריקאית. הנשים התמחו ברזי השיטה והחלו לעבוד על קו מוצרים חדש משלהן הכולל סלסלות ושטיחים בגדלים שונים.
כשהמשרד של עמותת ״המרכז לקידום פליטים אפריקאים״ החל להתמלא בשקי בדים ממוחזרים, סלסלות ונשים סורגות והמכירות הביתיות צלחו, החליטה מימון־קהן לצאת לדרך חדשה ולייסד את עמותת ״ARTS - שירותים טיפוליים לפליטים אפריקאים״. פרויקט הדגל הוא ״קוצ׳ינטה״ ובנוסף מספקות מימון־קהן והנזירה קידאנה שירות טיפול תראפויטי דו־תרבותי למבקשות המקלט מאפריקה.
העבודה הזאת אכן מעניקה לנשים תמיכה נפשית ורוחנית. הן נמצאות באווירה נשית מחבקת, מחלימות בהדרגה מטראומה ומקשיי הישרדות, חולקות חוויות, ומסייעות זו לזו להיחלץ מהמציאות הקשה באמצעות יצירה המעוגנת בתרבות האפריקאית ומאפשרת את שילובן בשוק העבודה המקומי.
תערוכות ושיתופי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בשנת 2017 הציג הקולקטיב עבודות ביריד האמנות ״צבע טרי״, ואחריו השתתפו הנשים בפסטיבל ״מנורת לילה״, באזור התחנה המרכזית הישנה. המיצב שהציגו שם היה כל כך אטרקטיבי, עד שכבר בלילה הראשון רובו נגנב. הסלים נמכרים גם באירועי מכירה פרטיים, ולאחרונה נפתחה חנות אינטרנטית ב״מרמלדה״, שבה אפשר לרכוש את הסלים ואת ערכות השי שהכינו לחג.
- בתערוכת היחיד של גיל יפמן במוזיאון חיפה לאמנות (אוצרת: סבטלנה ריינגולד). ניתן לראות טפח מסיפוריהן של נשות קוצ׳ינטה בשיתוף פעולה שיזם האמן, זוכה פרס רפפורט מטעם מוזיאון תל אביב לאמן צעיר לשנת 2017. בתערוכה חמישה סלים סרוגים, שגובהם כגובה אדם, שהוצבו בחלל הגלריה של המוזיאון. ארבעה סלים של ארבע נשים, ארבע אמהות שחולקות עדות בעברית, באנגלית, באמהרית ובטיגרית. זאריפאיה הגוס, אחברת אברה, דולשי קידנה, סאלאמווית הגוס, כל אחת הסל שלה והקול שלה. הסל החמישי, הסל של גיל יפמן צופה, מקשיב, עד. ״רציתי לשחרר את העבודה של קוצ׳ינטה מהאילוץ המסחרי, ולהעצים ביטוי יותר אמנותי ועמוק, חי, אחר, אינדיווידואלי. אנחנו עוסקים בנושאים דומים מזוויות שונות - בנייה של זהות, פתירה של טראומה, שימוש בסריגה ומלאכת יד כאיזשהו אלמנט רפלקסיבי, מרפא ומכיל - מחבר״ כותב יפמן. ״הסטודיו שלי נמצא בסביבת החיים שלהן, סמוך לכל מיני מוסדות שמשרתים את הקהילה האפריקאית, כך שהרגיש לי עוד יותר טבעי ונכון לשלב את העבודה שלי אתן. ואני מדגיש ׳שלי אתן׳, כי לא הרגשתי נוח שהן יבואו אלי לסטודיו ונייצר איזשהו ׳גיל יפמן׳, או משהו שהוא יותר ספציפי לכיוון שלי. להיפך, הרגשתי הכי נוח לבוא ולהתארח אצלן בסטודיו, ושהן ילמדו אותי את מלאכת סריגת הסלים, וכך להציע להן חופש יצירתי במסגרת הזו. היו לי הרעיונות שלי, היתה אג׳נדה, אבל הסגנון היה לגמרי שלהן. אני הצעתי שעבודות הסלים יהיו בגודל שלהן, ושהן יבטאו את עצמן איך שהן רוצות. כשחשבנו על צבעים, עלו גוונים של מדבר וגוף, שקשורים להיסטוריה ולזהות האישית. מהר מאוד כל אחת לקחה את הסגנון לכיוון שלה״.
- בהמשך הוצג המיצב בגלריה שייצגה את יפמן בניו יורק, גלריית רונאלד פלדמן, כחלק מ-VIOLATED, תערוכה קבוצתית שאצרו ד״ר רושל סיידל והארגון ״זכרו את הנשים״, תערוכה העוסקת בנשים, שואה ורצח עם.
- בפברואר 2018 יצרו הנשים עבודת מוזאיקה על קיר הבניין בשדרות רוטשילד 10, וכמו כן השתתפו בתערוכה ״כולנו היינו פעם פליטים״, שאוצרות סנדרה וייל והילה לביב בחלל השיתופי לאמנות ״נולובז״, בדרום תל אביב.
- בגלריה של מכללת רופין הציגו נשות קוצ׳ינטה שטיח שנוצר בעבודה משותפת, במסגרת כנס בינלאומי על הגירה ופליטות. בעתיד מתוכננת להן גם תערוכה בגלריה ללימודי אפריקה - פרי שיתוף פעולה בין הגלריה ובין El-Saieh, הגלריה של שרונה נתן (בתו של אייבי נתן), שהיא אחת הגלריות הגדולות לאמנות בפורט-או-פרנס, בירת האיטי. התערוכה תגיע לישראל עם אחת האמניות המקומיות המובילות, מירלנדה קונסטנט, אשר תעבוד גם היא עם הנשים שיציגו את סיפוריהן האישיים על דגלים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סלים של תקווה: קו פריטים מבוקש של 140 נשים שנלחמות על חייהן, באתר (Ynet)
- המותג הקלוע שכובש את תל אביב, באתר (Walla Home)
- תראו אותן: הנשים שמאחורי הצילומים של מירי דוידוביץ, באתר (כלכליסט)
- ניצולי העינויים לא מוצאים מקלט, באתר (הארץ)
- מבקשות מקלט מאפריקה מנסות לסרוג לעצמן עתיד, באתר (הארץ)