משתמש:Infidel/טיוטה
סדר הכוחות של צבא פינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת שפרצה המלחמה, עמדו לרשות צבא פינלנד 9 דיוויזיות (כולן חיל-רגלים) ועוד כמה עשרות יחידות עצמאיות - כל יחידה בהיקף של פלוגה עד גדוד - שאורגנו בצוותי קרב, שמנו 127,800 חיילים[1]. לכך נוספו עוד כ-100,000 חיילי מילואים ו-112 אלף חיילי "משמר המולדת"[א]. בסך הכל יכלה פינלנד להעמיד כ-330,000 חיילים במערכה.
ציוד וחימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא הפיני, שהיה דל באמצעים ותקציב, בייחוד אל מול ברית המועצות, היה מבוסס כמעט כולו על חיילי רגלים. חיל השריון הפיני רק כלל כמה עשרות טנקים מיושנים שיעילותם בקרב הייתה זניחה: כ-32 טנקים קלים מדגם רנו FT מתקופת מלחמת העולם הראשונה, ועוד 27 טנקי ויקרס 6 טון קלים שפינלנד רכשה מבריטניה, ללא כל חימוש עליהם. גם הנשקים נגד-טנקים שעמדו לרשות הפינים בתחילת המלחמה היה קטן ביותר, וכלל רק 50 תותחי נ"ט שוודי מדגם בופורס בקוטר 37 מ"מ, שהנופקו לחיילים מספר שבועות לפני תחילת המלחמה; כדי להתגבר על המחסור בנשקי נ"ט קונבנציונלים, פנו הפינים לאמצעים מאולתרים וזולים, דוגמת בקבוק מולוטוב ממנו ייצרו הפינים חצי מיליון יחידות עד סיומה של מלחמת החורף[2].
מצבו של ציוד הקשר היה בכי רע. לרשות הפינים עמדו 600 קני חת"ם) אך מהם רק 400 מודרניים(. חיל האוויר של פינלנד מנה 45 מטוסי קרב, 15 מפציצים ועוד 60 מטוסים קלים ומטוסי סיור.
היערכותו של צבא פינלנד
שני קורפוסים - 2 ו-3 - של ארמיית המצר הקרלי ובהם 5 דיוויזיות
נערכו בקו מנרהיים, מרחב ההגנה העיקרי, תחת פיקודו של גנרל
הוגו אוסטרמן. מצפון לאגם לדוגה נערך קורפוס 4 שכלל 2 דיוויזיות
בפיקודושל גנרל וולדמר הגל ּונד. 2 הדיוויזיותהנותרותנשארו עתודת
המטה הכללי בפיקודו הישיר של מרשל מנרהיים, המפקד העליון של
צבא פינלנד. בקטע שמצפון לאגם לדוגה ועד פטסמו נערך אגד של
צוותי קרב פלוגתיים וגדודיים בפיקודו של גנרל ויליו ּטואומפו.
הסובייטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטיהורים הגדולים שעשה סטלין בקצונת הצבא האדום בשנים 1938-1937 החלישו מאוד את צבאו. אלה כללו שלושה מחמשת המרשלים של ברית המועצות, 13 מ-15 מפקדי הארמיות, 57 מ-85 מפקדי הקורפוסים, 110 מ-195 מפקדי הדיוויזיות, ו-220 מ-406 מפקדי הרגימנטים[3]. יתרה מכך, כל פקודה מבצעית בשטח נאלצה לקבל את הסכמת הקומיסר הפוליטי הכפוף למפלגה. כתוצאה מכך, הפיקוד הסובייטי התאפיין בהיעדר גמישות, יוזמה וחשיבה עצמאית.
77[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצוקת המחסור החמור בכוח אדם שניצבה עתה בפני גרמניה בשנה הרביעית למלחמה, הובילה לשינויים במבנה העוצבות הלוחמות שלה. מאז פרוץ המלחמה ועד שלהי 1943 כללה דיוויזיית החיל-רגלים הגרמנית התקנית שלושה רגימנטים (חטיבות), ובהן תשעה גדודי רובאים בסך הכל. בכל רגימנט היו שתים-עשרה פלוגות רובאים ופלוגות מסייעות, ועוד פלוגת הוביצרים ותותחי נ"ט, ולדיוויזיה עצמה היה גם גדוד נ"ט וסיור נפרד, ורגימנט ארטילריה בן 48 תותחים בסך הכל (בעיקר תותחי הוביצר 105 ו-150 מ"מ)[4]. לפיכך, גודלה הממוצע של דיוויזיה חי"ר גרמנית היה 17,000 איש, לעומת 14,000 בדיוויזיה אמריקאית. באוקטובר 1943 אורגנו מחדש הדיוויזיות כדי לחסוך בכח אדם ויחד עם זאת לשמור על כח האש שלהן, בשלושה רגימנטים שבכל אחד מהם רק שני גדודים, והמצבה ההתקנית ירדה ל-13,656 איש. למרות זאת, בינואר 1944 שאל היטלר את המתכננים ב-OKH כיצד אפשר להוריד את מצבת הדיוויזיה ל-11,000 איש בלבד, מבלי לפגוע בעוצמת האש וביכולת הקרבית שלה. במקום זאת, הציעו המתכננים פתרון עדיף של דיוויזיות בגודל 12,769 איש. הקיצוצים היו בעיקר באנשי אספקה ושירותים, ובדיוויזיית החי"ר "דגם 1944" (כפי שנקראה) היה יחס גבוה יותר בין לוחמים לחיילים לא קרביים[5].
בג[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבידות: when titan clashed עמ' 177 (ועמ' 112) beorussia 199 עמ' 216
היטלר ציווה על כוחותיו במזרח שלא לסגת תוך שמירה על קו חזית רצוף, ובמקום זאת עליהם להתבצר בערים ובעיירות בבלארוס, כמו בויטבסק, אורשה, מוגילב ובוברויסק. בסופו של דבר, אסטרטגיית "האתרים המבוצרים", כפי שכונתה, שללה מהצבא הגרמני את העקרונות החשובים ביותר שלו - גמישות ולוחמה ניידת, ומנעה נסיגת כוחות שהיו בסכנת כיתור. התוצאה הייתה שהכוחות הניידים יותר של הצבא האדום פשוט עקפו אותן בעוד יחידות עתודה כיתרו אותן.
2[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתכננים בריטיים יצרו מספר רב של כלים שונים, שיועדו לטפל בבעיות פיזיות וטכניות של שדה הקרב, בעשותם שימוש במרכבים של טנקי שרמן, ולנטיין וצ'רצי'ל. אלו נודעו בכינוי ה"מצחיקים" בפי החיילים.
- שרמן קראב (סרטן) - טנק שרמן המצוייד במערכת לפיצוץ מוקשים המבוססת על מערכת בריטית, בעל שרשראות ברזל כבדות שהיו מחוברות לתוף מסתובב. עם סיבוב התוף, השרשראות היכו בחוזקה על הקרקע שבחזית הטנק, דבר שהפעיל ופוצץ מוקשים ברצועה שרוחבה כרוחב הטנק, מבלי שייגרם כל נזק לטנק עצמו, ובכך פינה את הציר לכוחות המתקדמים. שימוש נוסף למערכת היה בחיתוך חוטי תיל. השרמן קראב היה מוצלח ביותר
- צ'רצ'יל AVRE (ראשי תיבות של Armoured Vehicle Royal Engineers - 'רכב משוריין מהנדסים מלכותיים') - הפשיטה הכושלת בדייפ, ב-1942, הדגישה את נחיצותם של כלי שריון יעודיים אשר יסייעו בעת פלישה והסתערות על חופים מבוצרים, במיוחד לרכב משוריין בכבדות שיסייע לפלסים לפרוץ מכשולים והגנות חזקות. טנקי הצ'רצ'יל סימן 3 ו-4 נבחרו למשימה, בעיקר הודות למרווח בחלל הטנק ולפתחי המילוט בצדדיו. ה-AVRE היה חמוש במרגמה כבדה מדגם פטארד שהחליפה את החימוש הראשי, בקוטר 290 מ"מ, ששיגרה פצצה במשקל 18 קילוגרם המלאה בחומר נפץ למרחק אפקטיבי של 73 מטרים. טעינת המרגמה נעשתה באופן חיצוני. מרגמת הפטארד הוכיחה עצמה כיעילה כנגד בונקרים ועמדות אויב מבוצרות. ה-AVRE נשא עוד מספר מגוון של אמצעים: לנשיאת גשר אותו ניתן היה לפרוס בתוך חצי דקה על פני שטח ניכר; צרור זרדים ועמודי עץ שנקשרו יחדיו בעזרת חוטי תיל.
עד יום הפלישה לנורמנדי, 180 טנקי צ'רצ'יל הוסבו ל-AVRE, והם שירתו תחת בריגדת הסער הראשונה מהדיוויזיה המשוריינת הבריטית ה-79. מאוחר יותר הוסבו עוד כ-574 רכבים[6].
- שרמן DD - את הרעיון לפיתוח טנק אמפיבי, אשר פורק מאסדת נחיתה ומסוגל ל"שחות" לעבר החוף כדי לספק סיוע משוריין לרגלים המסתערים על החופים, הגה המהנדס יליד הונגריה ניקולס שטראוסלר (Nicholas Straussler). טנקי הולנטיין הבריטיים היו מהראשונים לעבור הסבה לטנקים אמפיביים, אולם ב-1943 הולנטיין נחשב לדגם מיושן, ולקראת הפלישה המתוכננת לנורמנדי החלו בהסבה של טנקי השרמן לטנקים אמפיבים שנקראו שרמן DD .DD הם ראשי תיבות של Duplex Drive - הנעה כפולה, כלומר לטנק היו שתי מערכות הנעה. טנק השרמן DD נאטם למים בעזרת יריעות ציפה עשויות אברזין, קלות משקל, ובעזרת מדחפים בחלקו האחורי יכל הטנק לנוע במים במהירות של עד 7 קמ"ש. טנק זה שימש בעת הפלישה לנורמנדי והוכיח את עצמו כשימושי מאוד בחופים הבריטים והקנדים, חוץ מאשר בחוף אומהה, שבו בוצעה הנחיתה העיקרית של האמריקאיים, שם כמעט כל הטנקים טבעו או אבדו, דבר שהיה אחד הגורמים לאבדות הרבות והקשות שספגו האמריקאים בחוף זה.
אחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הקרבות הראשונים של דיויזיות הפאנצר נתגלו פגמים רבים; ביניהם, הצורך באימונים עדיפים, לקיחת יותר יוזמה אישית על ידי הקצינים, ושיפור השילוב בין זרועות (לדוגמה, בין טנקים לחיל האויר). ראשית, החלה תוכנית אימונים אינטנסיבית לקצינים, מש"קים ולמפקדי שדה (מפקדי פלוגות ומעלה). תוכנית זו הגיעה לשיאה בפברואר 1940 עם מסלול אימונים למפקדי גדודים. האימונים התרכזו בין היתר בשיפור שיתוף הפעולה בין הזרועות (במיוחד בין יחידות טנקים לחיל רגלים), ובסיור. חיל ההנדסה התאמן בהקמת גשרים ובהסתערות על ביצורי אויב, וכמו כן בצליחת נהרות. שופרו תחזוקת הרכבים וכלי הנשק[8].
במציאות, דיויזיות הפאנצר היו צבא קטן משל עצמן; אף כי יחס הטנקים לחי"ר היה גדול במידת מה ב-1939 (ב-1940 השתנה היחס לטובת החי"ר), הן הורכבו מטנקים, חי"ר, סיור, ארטילריה, אנטי-טנקים, הנדסאים ויחידות תמיכה. בזכות אופן הארגון הזה, הן יכלו לתקוף, לתפוס, להחזיק ולהבקיע את יעדיהן, כשלאחר מכן הן מנצלות את ההצלחה שהושגה[9].
(panzers at war, עמ' 11).
סדר הכוחות בדיויזיית פאנצר היה 14,373 חיילים, מתוכם 4,409 בבריגדת רובאים ממונעת, והשאר בתפקידי תמיכה(german army 39-45).
גורמים אלו הובילו להקמת מערכי שריון בעלי מאפיינים יחודיים. בניגוד למדינות אחרות, גדודי הפאנצר החדשים נתפשו מההתחלה כיחידות המסוגלות להוביל מבצעים באופן עצמאי, מאשר רק יחידות סיוע לחיילי הרגלים.
ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
- ^ http://www.winterwar.com/forces/FinArmy.htm
- ^ Osprey Elite 55
- ^ אלן קלארק. מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979, עמ' 34; רודריק ברייתוויט, מוסקבה 1941, עיר ותושביה במלחמה, הוצאת מעריב, 2007, עמ' 61
- ^ German Organization for Combat, 1944 ,feldgrau
- ^ רוברטס, עמ' 465
- ^ Chamberlain, Peter; Chris Ellis. British and American Tanks of World War Two: The Complete Illustrated History of British, American and Commonwealth Tanks, 1939-45. Cassell 2002
- ^ Battistelli, עמ' 15
- ^ [7]
- ^ Battistelli, עמ' 13
שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.