משתמש:Liberkaz/החברה הנשית חרדית בישראל

היבטיים לשוניים וחברתיים של החברה הנשית-חרדית בישראל

היבטים חברתיים

חברת הנשים החרדיות בישראל, על-פי מאמרה של אוריין (תשנ"ז: 8), מתוארת כיישות לשונית נפרדת, שנבדלת לא רק מן החברה החילונית אלא אף מקהילת הגברים החרדים. ההפרדה במוסדות החינוך בין גברים לנשים וכן ההפרדה הפיזית במרחב בין גברים ונשים, ללא ספק תורמות לחלק מההבדלים הלשוניים בין החברות.

הפרדה זו בין לשונן של הנשים ולשונם של הגברים במגזר החרדי, אינה ייחודית לאוכלוסיה זו בלבד. מחקרים הראו שקיימים מאפיינים לשוניים וסגנונות שיח האופייניים לנשים בתרבויות שונות בעולם. כך לדוגמה, נמצאו הבדלים מהותיים בחברות סגורות כמו באפריקה, ביפן ואצל האינדיאנים באמריקה. בחברות אלו הבדלי הלשון היו כה משמעותיים, עד כי נהוג היה לראות בלשון הנשים לשון נפרדת (מוצ'ניק וקנטור, תש"ס א': 53; מוצ'ניק, תשס"ב: 8). מחקרים אחרים התמקדו בדפוסים של נימוס בלשונן של נשים - בחירת המילים ודרכי יצירתן, העברת תורות הדיבור, סוגי שאלות ומידת הישירות והעקיפות (אורין, תשנ"ז: 7).

קיימות גישות שונות של חוקרים, שבחנו את הבדלי הלשון בין גברים ונשים: במחקרים הראשונים גישת החוקרים היתה חברתית-פסיכולוגית, והיא התמקדה בדעות קדומות בנוגע ליחסי הכוח שבין גברים לנשים, שגורמים לכאורה להבדלי הלשון הבולטים. גישה זו היתה מקובלת עד לשנות ה-80 לערך, והיא היתה סטריאוטיפית בעיקרה (מוצ'ניק, תשס"ב: 50-9). בשנים האחרונות, מקובלת הגישה התרבותית-אנתרופולוגית, המכונה גם גישת 'שתי התרבויות' ועל-פיה ההבדלים בלשון בין שני המינים הם חלק מהבדלי תרבות, המתבטאים, בין השאר, בהתנהגות לשונית שונה והם עלולים להוביל לבעיות בתקשורת (מוצ'ניק, תשנ"ז, תשס"ב: 59-51 טאנן, 1997). מוצ'ניק (תשס"ב: 30) הצביעה על הבדלים מגדריים בעיתונות העברית. היא מצאה כי לא קיים פער משמעותי בין כתיבת הגברים לבין כתיבתן של הנשים, אך עם זאת, הבדלים רבים נמצאו בכתיבה המיועדת לכל אחד מן המינים, בהתאם לציפיות הסטריאוטיפיות של הכותבים. כך, לקהל היעד של הנשים הותאמה 'לשון אקספרסיבית' (לשון ריגושית) ואילו לקהל היעד של הגברים, הותאמה 'לשון אינסטרומנטלית' (לשון ביצועית). התפיסה החברתית השונה של גברים ונשים באה לידי ביטוי בעיתונות, בין היתר, בכך שבפניה לנשים הופיע שימוש מועט יחסית בלשון בוטה ובביטויי סלנג, לעומת פניות שהתייחסו לגברים. כמו כן, גם בפרסומות המיועדות לנשים, נהגו המפרסמים להשתמש במונחים הקרובים יותר לתחום עולמן של הנשים שנוגע לענייני בישול, אופנה, טיפוח וכדומה. לעומתן, הפרסומות שקהל היעד שלהן הוא גברים נעו סביב עניינים שונים מעולמם של הגברים כגון: ספורט, עסקים, תחבורה וכן נעשה שימוש ברמזים בעלי אופי מיני (מוצ'ניק, תשס"ב: 30). מעמד האשה החרדית בחברה זו הוא מעמד שאינו מוכר בחברות רבות. ניתן אף לומר כי הוא מעמד ייחודי ואישי לחברה זו. הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מ"ה, י"ד) - יש בו כדי להבין את עיקר מעמדה של האשה החרדית: ראשית - מקומה של האשה הוא בבית, ובכך היא מוצנעת, שנית - בבית היא מלכה. יש לכבדה, לסייע לה בעזרה עם ילדיה, ואף מצווה היא לקנות לה תכשיט בכל חג. כל צעד יעשה בהסכמתה - כך מצוּוה הגבר החרדי (לוי, 1989: 57). נוכחותה של האשה החרדית, אם כן, מוצנעת בציבור ובולטת בין כותלי הבית, בגידול וחינוך הילדים - תחומים שבהם לאשה נודעת חשיבות רבה. האשה היא המחנכת העיקרית של בניה ובעיקר בנותיה. השפעת האב על בנו גוברת בעיקר לאחר היכנסו בעול תורה ומצוות, בגיל שלוש עשרה. תילי תילים של מדרשים על חובת האשה לבעלה נכתבו על הפסוק בספר בראשית "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח). הדבר הברור ביותר ונקודת המוצא להבנת מעמדה של האשה החרדית, נעוץ בפסוק זה - שמשמעותו היא, שכל ייעודה של האשה הוא לסייע ולעזור לבעלה, לשרתו, לשמשו ולהיות ככלי עזר בעבורו. האשה בעצם נוצרה למען מטרה ברורה, להיות חיל העזר של הגברים בעולם (לוי, 1989 :58). לעומת האשה, ייעודו של הגבר בעולם הוא לשבת וללמוד תורה, מכיוון שזהו רצון בוראו. על האשה קיים איסור ללמוד תורה ולכן, כדי להיות שותפה בעמל בעלה ולאכול מפרותיו, עליה להיות לעזר והשלמה בעבורו, על-מנת שיוכל להתפנות למילוי ייעודו הרוחני. למרות הגדרת הפסוק: "כל כבודה בת מלך פנימה" - הגורס כי מקומה של האשה הוא בביתה, שם עליה לעסוק בחינוך ובגידול הילדים, יש ונמצא כי נשים חרדיות יצאו לעבוד, והיו המפרנסות היחידות בבית וזאת על-מנת למלא את ייעודן הנוסף שהוגדר לעיל "עזר כנגדו". יש להבין כי בעת יציאת האשה לעבודה, הדבר יעשה רק בשעת הדחק ובמצב בו לא נותרת ברירה וגם אז, על האשה לראות את עבודתה כזמנית ולא כקריירה, שכן זהו רק עניין זמני, רע, אך נחוץ. נשים הרואות את עבודתן כקריירה - נחשבות למקולקלות (לוי, 1989: 60).

היבטים לשוניים

מחקר בנושא הבדלים מגדריים בחברה החרדית העלה כי השיח המופנה כלפי נשות הציבור החרדי שונה במהותו מהשיח המופנה אל הגברים מאותו המגזר. נמצא כי כאשר הנמענת היא אשה, לשון הדיבור מאופיינת בשפה בהירה, פשוטה ומובנת. רב מסויים הנמנה על מגזר זה אף טען כי 'האשה לא מבינה הכל'. גם בספרי נשים ובעיתונות המיועדת למגזר הנשי-חרדי, ניתן למצוא תופעה דומה - הדיבור מאוד פשוט ושטחי. ייתכן כי יחס זה נובע מכך שהאשה החרדית, בניגוד לבעלה, לא לומדת בישיבה ואיננה מכירה חלק מהמושגים ה'ישיבתיים'. סיבה עמוקה יותר לעניין זה, נעוצה בעובדה כי האשה במגזר זה נתפסת כקלת דעת וכבעלת 'שיער ארוך ודעה קצרה'. כבר בדברי חז"ל ניתן למצוא אמרות שונות המשקפות יחס זה, כגון "נשים דעתן קלה" ועל-כן צריכה האשה 'פטרון' קבוע והוא בעלה, שתהיה מצויה ברשותו. כשהיא נערה - אביה פטרונהּ, ומשנישאת - בעלה הוא אדונהּ (לוי, 1989: 71-70). כאמור, החברה החרדית מתאפיינת בקשרים חזקים בין חבריה ובשיתוף פעולה ותלות הדדית, ובה יחסי הגומלין ברובד התקשורתי אינטנסיביים מאוד וכן גם הפיקוח ההדדי (אורין, תשנ"ז: 16). על כן, הנשים, אשר מבינות את חשיבותן של האינטראקציות שמגינות על מאפייני החברה החרדית והסדר החברתי, מתנסחות בלשון שמשרתת ומחזקת קו מחשבה זה. קודם לכן, הוזכר גם כי ערך הצניעות הוא מרכזי בתרבות החברה החרדית. ההתנסחות הצנועה בדיבור מהווה ביטוי מהותי לתפיסה זו ומוטבע עמוק בהכרה של האישה החרדית, בכל המסגרות ובכל סיטואציה (אורין, תשנ"ז: 8). החברה החרדית מתווה את דפוסי השיח הרצויים, הנגזרים מערכי היסוד של החברה: שמירה על כבוד הזולת, פייסנות, ריכוך והימנעות מיצירת מתחים. הצניעות באופן ההתבטאות הנשי מהווה כלי למיצוב מעמדה בחברה (אורין, תשנ"ז: 17). בחברה החרדית הנשית חוקי הנימוס הינם בעלי חשיבות חברתית והם מוטמעים לבנות בתהליכי החיברות, במסגרות הלימודים ומחוצה להן באופן שיטתי וברור. דבר זה מייחד את החברה החרדית בהשוואה לחברות אחרות, שבהן חוקי הנימוס נרכשים באופן עקיף ובלתי אמצעי (אורין, תשנ"ז: 8). במאמרה, מתארת אוריין (תשנ"ז: 10,9) את הפרקטיקות הלשוניות שמועברות לבנות החרדיות במסגרת תהליך החיברות, והיא מציגה אותן במסגרת סוציולינגוויסטית על-פי חלוקה לשלוש קטגוריות: הקטגוריה הראשונה היא אופן הדיבור והיא כוללת: דיבור בקול נמוך ובנחת, דיבור ב"לשון נקיה" ודיבור אדיב ומנומס; קטגוריה נוספת היא איכות הדיבור והיא מתייחסת לתכנים הרצויים ושאינם רצויים בשיחה; הקטגוריה האחרונה היא כמות הדיבור שמתייחסת לערכה של השתיקה והעדפתה על פני הדיבור. להלן יוצג תיאור של המאפיניים הלשוניים הייחודיים ללשונן של הנשים החרדיות:

1. אופן הדיבור

דיבור בקול נמוך ובנחת

אחד המאפיינים הבולטים בצניעות האישה החרדית בדיבור הוא השימוש בקול נמוך ושקט ובקצב דיבור איטי. התנהגות זו היא יחסית קלה להטמעה וליישום. לחוקי התנהגות אלו מתלווה גם הסייג על ביטויים של צחוק בקול רם, והנשים יודעות היטב את יכולתן של גובה הקול, האינטונציה הקצב ומאפייני דיבור נוספים כאמצעי לביטוי רגשות, עמדות ודימויו העצמי של הדובר. דיבור בקול נמוך מעיד על השליטה העצמית של הדובר ולכן מחזק את תדמיתו כאדם צנוע ובכך הוא תורם לקידום מעמדו החברתי. בניגוד לכך, התנהגות קולנית נתפסת כביטוי לחוסר שליטה עצמית ואי-מימוש ערך הצניעות ובהכרח פוגמת במעמדו החברתי. החוקים והמוסכמות הללו הכתיבו את השתקת הקול הנשי בשל הרצון לריסון ולאיפוק (אורין, תשנ"ז: 10). לעומת ההקשרים הפורמליים, בהקשרים אינטימיים, בין חברים ובני משפחה, לא תמיד נשמר האיפוק ולעיתים מוחצנים הרגשות באופן ספונטני ובלתי מבוקר (אורין, תשנ"ז: 11).

דיבור ב"לשון נקייה"

הדיבור ב"לשון נקיה" נחשב לאחת מנורמות הדיבור החשובות בחברה הנשית החרדית. "לשון נקייה" היא לשון שאין בה ניבול פה, והיא נשמרת על-ידי החלפת מילה אסורה במילה אחרת. מילים גסות ובוטות נחשבות כבזויות ונחותות ועל-כן חל עליהן טאבו מוחלט - השימוש בהן אסור, כמוהן גם השימוש בכינויי גנאי וקללות, וכן מילים נוספות הנושאות מטען שלילי רב, כדוגמת מילים שפוגעות בצנעת הגוף. ההעדפה לשימוש ב"לשון נקיה" נובעת מן התפיסה שלשונו של אדם מצביעה על נפשו וכן מן האמונה בכוחה של מילה להשפיע על המציאות ולשנותה. נמצא כי האיסור על קללות נובע מן החשש להתגשמותן, ואילו כינויי גנאי ומילים גסות אסורים בדיבור כדי לא לפגוע בתדמיתו הציבורית הן של השומע (גרימת אי-נוחות ועלבון) והן של הדובר (שיתפס כבלתי צנוע. גם לשון הסלנג נתפסת, בחברה זו, כמבטאת סגנון דיבור זול ורחובי שהשימוש בו מצביע על מהות פנימית קלוקלת. טענה זו מציגה את הסלנג כסמן סוציולקטי, כווריאציה לשונית תת-תקנית וקלוקלת, השייכת לציבור חברתי השונה מהציבור החרדי והמאופיין במעמדו החברתי הנחות. התייחסות זו שונה מהתייחסותה של החברה החילונית, הרואה בו בדרך-כלל סימון משלבי שאופייני לצעירים בגילם וברוחם, וגיוון לשוני שאדם בוחר בו בנסיבות מסוימות לשם חריגה שביודעין מן הלשון התקנית הממסדית. יש לציין כי היחס לסלנג בחברה הנשית-חרדית הוא אמביוולנטי; מצד אחד, הוא נשלל בפורומים הרשמיים ומצד שני, הנשים מודעות לייחודו ולעובדה שקיימים בו יסודות של שעשוע, ציוריות ומקוריות ולכן פעמים רבות משתמשים בו כעדות לרוחן הצעירה (אני מתה על, זה היה פצצה..) (אורין, תשנ"ז: 11).

דיבור "אדיב ומנומס"

הדיבור האדיב והמנומס מכתיב נורמות מילוליות שנועדו לשמור על אינטראקציה הרמונית בין הדוברים בעת קיום תקשורת בין אישית, ומטרתו היא בראש ובראשונה לשמור על תדמיתו של הזולת ורק אחר-כך על תדמיתו של הדובר. במסגרת זו, נשללות המחוות המילוליות הבלתי רצויות, שקשורות בהפגנת רגשות שליליים של בוז וכעס, הפוגעים בשיתוף וגורמים לקונפליקט חברתי (אורין, תשנ"ז: 13). אסטרטגיות הדיבור, שמאפשרות לשמור על שיתוף-פעולה ומתן כבוד לזולת בעת קיום אינטראקציה תקשורתית, מבטאות איפוק, ותרנות ואדיבות, לעיתים גם תוך ויתור על טובתה האישית של הדוברת. פרקטיקות הביצוע של אסטרטגיות אלו כוללות פעולות דיבור של "בקשה", "מחמאה" ו"עידוד" ואסטרטגיות שונות של הקפדה על תורות השיח ועל אי-הפרעה במהלכן, הקדמת שלום ושימוש בכינויי כבוד בעת פנייה לזולת. במקביל, העלבה ו"הלבנת פנים" מכוונת, קנטרנות, עוקצנות, התחצפות, זלזול ולעג, הפגנת תוקפנות וכעס, כפייה והתפארות - הן פעולות דיבור שיש להמנע מהן (אורין, תשנ"ז: 13). יחד עם זאת, השימוש בדפוסי נימוס אלו משתנה ומותאם לאופייה האישי של הדוברת ונמצא כי הסברת הפנים אינה נשמרת תמיד, בייחוד לא בפורומים אינטימיים כדוגמת הפורום המשפחתי, שם פוחת הפיקוח החברתי וניתן לשחחר מעט את הרסן (אורין, תשנ"ז: 14).

2. איכות הדיבור

מלבד האיסור על מילים וביטויים מסויימים, קיימים נושאים שהם בגדר טאבו ובמסגרתם נכללים תכני שיח שפוגעים ב"לשון הנקייה" בתחום של צנעת הפרט, ותכנים שעוסקים בגינוי הזולת, הקשורים לפעילויות דיבור של רכילות ו"לשון הרע" (אורין, תשנ"ז: 14). תכנים אלה כוללים:

עניינים גופניים אינטימיים

תכנים העוסקים בנושאים כגון שערה הטבעי של האשה, הנידה וטהרת המשפחה וכל הכרוך בהיריון ובמצבה של האישה במהלכו.

יחסים עם גברים

המסר בעניין זה הוא שאין לדבר כלל עם בנים שאינם מבני המשפחה הקרובה, ושהדיבור אודות גברים הוא אסור, בכלל זה גם אין לדבר על שידוכים אף לא עם בני המשפחה עד לסיכום התנאים בין הורי בני הזוג ועד לקביעת מועד החתונה. כל עוד הבנות מפנימות ומקיימות את הכללים הללו, אין מעלים את הנושא לדיון רשמי, אולם אם חלה הפרה, מופעלת נגדן סנקציה מיידית. סטייה חברתית ומחלות בלתי ניתנות לריפוי גם הדיבור אודות התפקרות וגירושין, וכן מחלות נפש או מחלות כרוניות או סופניות של חבר בקהילה נתפס "לשון הרע" ופגיעה בצנעת הפרט" של האדם הסוטה או החולה ושל משפחתו, לכן נושאים אלו מוגדרים גם הם טאבו.

"לשון הרע" ורכילות

דיבור ב"לשון הרע" ועיסוק ברכילות נחשבים לאסורים, בין אם הדברים הם דברי אמת ובין אם הם שקר. סגנונות שיח אלו של רכילות ו"לשון הרע" נשללים בגלוי ובהרחבה, כשהיחס אליהם הוא כאל שיפוטיים, ביקורתיים ושקריים, תוך הדגשת הנשק של הפגיעה בזולת והפירוד החברתי הנגרמים מהם (אורין, תשנ"ז: 15).

"השתיקה" והעדפתה על פני הדיבור

הצניעות בדיבור מכתיבה גם את כמות הדיבור הרצויה והנושא אף מועבר בבית הספר תחת הכותרת "שתיקה היא צניעות". כאשר הדיבור עלול לגרום לפגיעה בפניהם של המשתתפים באינטראקציה התקשורתית, יש לחשוב היטב לפני שמדברים ולהחליט האם הבחירה בדיבור כדאית או שמא השתיקה עדיפה. גם אם מחליטים לדבר- ככל שכמות המלל קטנה יותר, יש לדובר אפשרות לשליטה ובקרה על דבריו. גם ההקפדה על מימד זה, בדומה למימדים האחרים, תלויה בהקשר החברתי ובאופיה האישי של הדוברת (אורין, תשנ"ז: 16).

ביבליוגרפיה

• אורין, שלומית (תשנ"ז), "לשון צנועה – נפש צנועה: דפוסי תקשורת מילוליים בקרב בנות ונשים חרדיות", בלשנות עברית: 42-41.
• טאנן, דבורה (1997), קצר: למה אין הבנה בין נשים וגברים, תל-אביב: מטר.
• לוי, אמנון (1989), החרדים, ירושלים: כתר הוצאה לאור.
• מוצ'ניק, מלכה (תשנ"ז), "גבר מול אישה – תקשורת שונה", בלשנות עברית: 42-41.
• מוצ'ניק, מלכה (תשס"ב) לשון חברה ותרבות כרך ב', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
• מוצ'ניק, מלכה והדסה קנטור (תש"ס א') "על תארים ייחודיים לנשים ולגברים במודעות החרדים", בלשנות עברית: 45.
• צדוק, שמעון (1989) מאפיינים בחברה החרדית, הוצאה פרטית.