משתמש:MMPZ/טיוטה

האשטג נובה (#נובה)

האשטג נובה (#נובה) הוא סרט דוקומנטרי יוצא דופן בבימויו של דן פאר על הטבח בפסטיבל המוזיקה נובה שהתרחש ב-7 באוקטובר 2023.

הסרט עלה בערוץ יס דוקו ב-6 לדצמבר והיה לסרט הראשון שיצא בישראל על מאורעות ה-7 באוקטובר וזכה להצלחה חסרת תקדים, תוך שבועיים הפך לדוקו הנצפה ביותר לשנת 2023 בחברת YES ותוך זמן קצר לאחר מכן הפך לדוקו הנצפה ביותר בתולדותיה.

במהלך חסר תקדים החליטה חברת YES להעניק את הסרט חינם לכל גופי השידור שירצו.

במהלך התביעה של דרום אפריקה נגד מדינת ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג בה האשימה דרום אפריקה את ישראל ברצח עם, החליטה חטיבת הדיגיטל של משרד החוץ בשיתוף פעולה עם yes, להקרין במהלך הדיון את הסרט האשטג נובה על מסך ענק מחוץ לבניין בית הדין בהאג.

שם הסרט

לשם הסרט, #נובה, יש כפל משמעות. משמעות ראשונה היא סגנונו הייחודי כמייצג דור הטיקטוק, המביא לידי ביטוי את בני הדור שמצלמים עצמם ללא הרף ומעלים הכל לרשתות החברתיות. בזכות תכונה זו, הצליחו להכין את הסרט, כי באי המסיבה, תיעדו עצמם במהלך פסטיבל המוזיקה ובמהלך הטבח והעלו את החומרים לרשתות החברתיות.

המשמעות השנייה נובעת מהעובדה שבמאי הסרט, דן פאר, כדי להשיג חומרים על מנת לערוך אותו, חיפש ברשתות החברתיות חומרים מהארוע על ידי הקלדת המונח האשטג נובה בשדה החיפוש וכך מצא מאות של סרטונים שהועלו לרשתות החברתיות.

תקציר העלילה

דן פאר התנדב ביום השני של מלחמת חרבות ברזל בחמ"ל הנעדרים האזרחי שהוקם בגני התערוכה. במסגרת התנדבותו שם היה עליו להכין פרופיל תמונתי של כל נעדר ונעדר על מנת למצוא את הנעדרים מהפסטיבל - מי ניצל, מי נרצח, מי נפצע ומי נחטף.

פאר נעזר בחיפוש ברשתות החברתיות השונות על מנת להכין את הפרופיל התמונתי וכך נחשף למאות סרטונים של מבלי הפסטיבל שהעלו לרשת כמו גם לסרטונים של מחבלי החמאס ממצלמות הגו פרו שלהם ומסרטונים נוספים שצילמו והעלו לערוץ הטלגרם שלהם.

הסרט משחזר, בצורה כרונולוגית, דקה אחר דקה, את ההתרחשויות במתחם הפסטיבל נובה, שהתקיים בסמוך לקיבוץ רעים, על גבול עזה.

הוא עושה זאת באמצעות 212 קטעי וידאו, קטעי קול והודעות וואטסאפ שצולמו, הוקלטו ונשלחו בזמן אמת, החל מיום שישי בערב של ה-6 באוקטובר ועד למחרת, יום שבת, ה-7 באוקטובר.

הסרט מתאר את ההתרגשות שלפני ההגעה לפסטיבל, את האושר המוחלט שבמהלך הפסטיבל ואת הפסקתו המפתיעה כתוצאה ממתקפת טילים שהחלה מעזה בשעה 6:29 וחדירת אלפי מחבלי חמאס שהגיעו למתחם המסיבה ורצחו בדם קר למעלה מ-360 משתתפים בפסטיבל וחטפו 40 מבלים מהמסיבה לעזה. הסרט מסתיים עם הגעת כוח צהל ומשטרה למתחם המסיבה בשעה 14 בצהריים.

הפקה

במסגרת התנדבותו ובהיותו יוצר דוקומנטרי, החליט פאר שמיד בתום ההתנדבות הוא עושה סרט על אירועי המסיבה. הוא גייס לפרויקט את המפיקה גלית שרביט ואת עורך הוידאו נדב דירקטור ובתום 5 משמרות עריכה בלבד יצרו סרט ראשוני של 35 דקות שנערך כולו ממאות סרטוני וידאו שהוריד פאר מהרשתות החברתיות ומערוצי טלגרם של חמאס. עם הסרט הזה פנה לחברת ההפקה קסטינה שמיד רצו להפיק אותו והאחרונים גם שלחו את הגרסה הראשונית לחברת YES שגם השיבו בצורה מהירה תשובה חיובית והפכו להיות הגוף המשדר והשותפים להפקה.

כולם יחד הבינו שהסרט חייב לצאת לאוויר העולם בצורה המהירה ביותר, כדי שכל העולם יבין מה קרה בפסטיבל נובה בבוקרו של ה-7 באוקטובר, ובמקביל לעריכת הסרט בחדרי העריכה, שאליו גם הצטרף עורך וידאו נוסף בשם לב גולצר, הוקם חמ"ל של אנשים רבים שהחתים מאות בליינים שניצלו מהמסיבה ותיעדו את הטבח על אישור שימוש בחומרים שלהם עבור הסרט ואישור של המצולמים גם כן. תוך פחות מחודשיים מתחילת העבודה עליו, יצא הסרט לאוויר העולם.

סגנון קולנועי

הסרט האשטג נובה הוא קולנוע דוקומנטרי פורץ דרך, הוא משתמש אך ורק בסרטונים שצולמו באמצעות הטלפון הסלולרי, הודעות קוליות והודעות וואטסאפ והוא אינו משתמש כלל בקריינות או בראיונות עם ניצולים או פרשנים לגבי המתרחש.

ביקורות

מיד כשיצא הסרט הוא זכה לשבחים רבים. סמדר שילוני מ-YNET כתבה כי "הסרט משמש כתב תביעה שאי-אפשר להתווכח איתו, שמשנה את הצופה באופן שאי-אפשר להתכחש לו, שמטלטל אותו באופן שהסברים וטענות אידיאולוגיות לא יוכלו לעשות לעולם. בעולם שבו דעת הקהל חשובה לא פחות מצדקת דרכנו, הסרט הזה הוא החוליה הראשונה בשרשרת עדויות שאמנם לא תחזיר את מי שאבד, אבל אולי תסייע להציל את החיים הבאים".

שני ליטמן, מ"הארץ" ציינה כי "פאר מעמיד אלה מול אלה את הסרטונים של מחבלי חמאס שפלשו לישראל וצילמו את עצמם באקסטזה מטורפת במסע הרצח שלהם, ואת בלייני המסיבה שהגיעו באנרגיות גבוהות ושמחות לאירוע שציפו לו זמן רב והיה אמור להיות סוף שבוע של התמסרות למוזיקה ולתנועה. המחבלים והבליינים נראים באותם גילים פחות או יותר, עם אותה אנרגיית נעורים, אך כל צד מפנה אותה לכיוון אחר לגמרי. כשהרקטות מתחילות לשרוק מעל השדה הפתוח בסביבות שש וחצי בבוקר, בדיוק כשחלק מהנוכחים מעידים בקול רם ש"נפתח לי", כלומר השפעת הסמים התחילה להיות מורגשת, יש מי ששואלת פתאום "מי המשוגע שעושה מסיבה בעזה?" השאלה הזו נכונה לא רק לגבי המסיבה. אבל המסיבה היא המקום שבו התגלה בצורה המובהקת ביותר הפער המדהים בין תפיסת המציאות של ישראל, שבלייניה חושבים שזה לגמרי הגיוני לארגן מסיבות "שלום" במעמד צד אחד על גבול עזה העוינת, לבין המציאות הממשית. המסיבה היא מוקד אחד של אירועי 7 באוקטובר שמקפל בתוכו את הטרגדיה כולה — התמימות, העיוורון, חוסר האונים והמוגנות כשהמתקפה החלה, והחיים בסרט. כולנו היינו המשוגעים שחשבו שאפשר לעשות מסיבה בעזה. ועל כל זה, אפשר סוף סוף לטבוע בים של דמעות ובכי של ייאוש ואובדן"

ניר וולף מ"ישראל היום" ציין כי מדובר "במסמך עוצר נשימה, עצוב והיסטורי שהושלם במהירות שיא, וזה לא ניכר עליו. הוא משתמש במאות סרטונים שצילמו משתתפי המסיבה והמחבלים, מרכיב עליהם סיפור טרגי ושואב את הצופה למעמקי האימה כפי שהתרחשה בשטח, דקה אחר דקה. אם אפשר - לתרגם מייד לאנגלית, לארוז בעטיפת מתנה ולשלוח לכל פסטיבלי הקולנוע בחו"ל".

רועי אבן מאתר "מאקו" כתב כי "בלי גופה אחת, בלי שום דימום קשה לצפייה, "NOVA#" הוא סרט זוועות אפקטיבי. הגרפיות לא מתבטאת בתמונות, אלא במה שעובר על הנפש. הנפש, שהייתה פצועה מלכתחילה, מתקשה לעבור בשלום את הצפייה בסרט - וזאת למרות שאין בו אף תיעוד משמעותי שלא הופיע כבר במהדורות או בטלגרם. להפך, הכוח הגדול של הדוקו הוא דווקא בהיכרות שנוצרה לאורך חודשיים בין הקהל לאירוע: הנה מייה שם רוקדת עוד לפני שהכל השתבש, הנה כיסא הגלגלים הנטוש של רות פרץ, הנה מישהו עובר ליד שדרת השירותים הכימיים המקוללת. רמזים מטרימים שרק בדיעבד הפכו לכאלה. "נוסעים לעזה", כותבת יום קודם אחת הצעירות שהגיעה למסיבה. "יש לנו צבא חזק", מודיע אחד אחר כשהאזעקות מכבות אותה. 20 דקות אחר כך בסרט, כששדרת השירותים ההיא הופכת למטווח, מישהו נוסף כבר זועק בבעתה "איך אין פה צבא?". ואולי הרגע הכי קשה ב"NOVA#" הוא זה שמגיע דווקא בשלב מוקדם שלו, בדקה 7:00. אחרי שורת סרטונים מאושרים מהלילה ההוא, זכות התיעוד עוברת מהמבלים למחבלים. הם בדרך אליהם, והם בכלל לא יודעים. תסכול נוסף צף מול העובדה שרבים מהצעירים היו, איך נאמר, דלוקים. הם נלחצים מירי הרקטות רק באופן חלקי, אחדים מהם אפילו שאננים. סרט דוקו מורכב יותר אולי היה מביא כאן איזה מומחה שיתווך את המצב האכזרי, אבל זה באמת לא הכרחי. ההסתמכות של פאר על תיעודים מהשטח בלבד איננה עדות לעצלנות ולא לחסכנות - אלא למציאותיות. עם חומרים כאלה, לא צריך להוסיף כלום".