משתמש:Maya949/נוביה
נוביה (באנגלית: Nubia) הוא אזור עתיק בצפון אפריקה, גבולותיה היו עמק נהר הנילוס ממזרח ועד לחופי הים האדום, דרומה, לאזור סודן ומערבה עד אזור מדבר סהרה בלוב.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור השם נוביה ככל הנראה נובע מהמילה המצרית "נוב" שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה. בתנ"ך, אזור זה נקרא כוש. (מקור 5) בשנת 2575 לפנה"ס, פרעה סנפרו ביצע פלישה לתוך נוביה וביסס שם עמדות מצריות באזור בשם בוהן, מערבית לנהר הנילוס זאת על מנת לכרות מינרלים מסלעים שהיו באזור. במהלך השושלת השישית, המושלים המצרים של אסוואן החלו בסחר ארוך טווח לעיתים בשילוב של פשיטות צבאיות. עד שבשלב מסוים מובילים בקהילה הנוביאנית התאחדו, דבר שסיכן את החפירות המצריות. בתוך כך, אוכלוסיה חדשה התיישבה בוואוואט, בעוד שהקבוצה הידועה עד היום בשם קרמה כבשה את כוש. במהלך תקופת הביניים הזו נוביאנים רבים התפרנסו כשכירי חרב במצרים.
כאשר ססוסטריה הראשון בשושלת השתיים עשרה המצרית פלש לנוביה בשנת 1915 לפנה"ס, הוא קרא לאזור הדרומי, כוש. ממלכת כוש בסופו של דבר ניפצה את שלשלאות השלטון המצרי במהלך השושלת השלוש עשרה. עד 1650 לפנה"ס הם הגיעו בכיבושיהם עד לצפון אסוואן. הפלישה כללה שלל רב שנלקח בחזרה לבירתה קרמה. בין השנים 1514-1493 לפנה"ס הפרעה אמנחותפ הראשון כבש את קרמה והחריב את ממלכת כוש. בנוביה, החל קולוניאליזם מצרי והמשנה למלך של כוש היה אחראי מטעם מצריים. המשאב העיקרי ממנו המצרים הפיקו תועלת היה זהב אך כוש סיפקה גם כמויות נכבדות של מתכות יקרות. לאחר שמלך מצרים באותה תקופה, הריהור, תפס שליטה במצרים העליונה, נוביה התפצלה ממצרים למרות מלחמה קשה שהתחילו הת'ביאנים.
בשנת 800 לפנה"ס, החלה ממלכה חדשה באזור כוש. תחת מנהיגה, תושביה החלו לעבוד ולשרת את מצרים ותרבותה. המנהיג, פיאנקהי, פלש למצרים התחתונה בשנת 730 לפני הספירה. בשל העובדה שבשלב זה האוכלוסייה התפללה לאמון (לו סוגדים המצרים), הם נחשבו למצרים מדרג נמוך יותר, נחותים. מנהיגם, שבאקה, כבש את כל מצרים בשנת 715 לפנה"ס ועצר את השושלות המצריות ששלטו בתקופה ההיא. הוא העביר את עיר הבירה לממפיס וייסד את השושלת העשרים וחמש שנקראה "כושית" ברשימות המלך. בשנת 701 לספירה, שבקה תמך במרד העברי של חזקיה כנגד האשורים. המלך האשורי פלש לארץ ישראל והביס את היחידה הכושית-מצרית אך נכשל בכיבוש ירושלים. לאחר המלחמה שרר שלום בין מצרים לאשור עד שהתחלף המלך האשורי, שהתחיל במהלכים אגרסיביים בארץ ישראל. לאחר המלחמה נרשמו ניסיונות פלישה למצרים ומאבקי כוחות הולכים ונשנים, מאביקים אלה, נרגעו רק לאחר מינויו של הנסיך האשורי כמושל מצרים ובשנת 656 לפנה"ס השיגה מצרים עצמאות מאשור. בשל מריבות רבות, משלחת מצרית נשלחה לבירת כוש, נפטה, בשנת 592 לפנה"ס. הבירה הועברה אז לעיר מרואה בה הממלכה המשיכה להתקיים עוד 900 שנים.
ההיפרדות ממצרים גרמה לתרבות הנוביאנית להתרחב והיא הושפעה רבות מתרבויות אפריקה אך בשנת 23 לפנה"ס הצבא הרומאי החריב את נפטה. עד המאה שלישית לספירה נהרסה התרבות המרואטית (מלשון העיר מרואה) בדרום נוביה. התרבות המרואטית המשיכה תחת השם נובטי, שהחליפה את הממלכה הצפונית של נפטה. בערך בשנת 540 לספירה, תושבי נובטי הומרו לדת הנצרות, הממלכות הנוביות הנוצריות, ששרדו זמן רב, הגיעו לשיא כוחן ושיגשוגן במהלך המאה ה-9 והמאה ה-10, אך פלישות מוסלמיות, כיבושה של מצרים על ידי המוסלמים בשנת 640, וניתוקה של נוביה הנוצרית מאתיופיה הנוצרית, על ידי פולשים מבית אומיה במהלך המאה ה-8, איימו על הממלכות הנוצריות. נובאטיה ומקוריה התאחדו לממלכת דונקולה לפני שנת 700.
בשל התאסלמותה של מצרים, התרחשו פלישות איסלמיות ב-642 ושוב ב- 652 אך נהדפו. על אף שהעיר דונקולה הושמה במצור, והקתדרלה בדונקולה נהרסה, נראה כי לא היה בכוחם של הערבים לכבוש את הממלכות הנוביות כשם שכבשו את שכניהן בצפון. הערבים נטשו עד מהרה את תוכניותיהם לאסלם את נוביה בכוח הזרוע. אך בשל היותה מוקפת במדינות מוסלמיות, הכמרים הפסיקו להגיע לנוביה, והכנסייה הנובית הפכה למבודדת מיתר העולם הנוצרי. השפעת הערבים והאסלאם גדלה, ההגירה הערבית לאזורי הספר נמשכה בהתמדה, והערכים נטמעו בתושבי הארץ והטמיעו בה את תרבותם. (מקור 1)
שפות נוביאניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפות נוביאניות הן קבוצה של שפות שמדוברות בסודן ודרום מצריים, בעיקר לאורך גדות נהר הנילוס (שם שנובין וקנזי מדוברות) אבל גם בהרי נובה שבדרום סודן (הגבעה הנוביאנית) ובדרפור (שם בירקד ומידוב מדוברות). שפות אלו נחשבות עכשיו כחלק ממשפחת השפות הנילו-סהרניות. השם "נובה" (או אחת מהגרסאות שלו) מעיד על מצרים העתיקה, השפה של התקופה הפרעונית בהיסטוריית מצריים, איפה שהשורש נב (nb) הפציע. נובאי הוזכר כשם של קבוצה אתנית על ידי הגיאוגרף והאסטרונום ארטוסטנס מסירנה במאה ה-3 לפנה"ס כדי לציין את תושבי עמק הנילוס שדרומית לאסוואן, מה שהיום הוא דרום מצריים וצפון סודן. האיזור הזה ממשיך לתמוך באנשים שמדברים נוביאנית של הנילוס[1].
קיימים מסמכים הכתובים בנוביאנית עתיקה, שפה שהינה האב הקדמון של נוביאנית מודרנית מרכזית. המסמכים משתרעים על התקופה החל מסוף המאה ה-8 ועד תחילת המאה ה-14. אלו בדרך כלל תרגומים של כתבים נוצרים במקור ביוונית והם נכתבים, כמו בנוביאנית מודרנית, בהתאמה לאלפבית הקופטי. לצד התיעודים המוקדמים ביותר של כל שפה אפריקנית, יש רשימת מילים באיטלקית-נוביאנית שנאספה במצריים בערך ב1635 על ידי ארסנגלו קאראדורי שהיה נזיר פרנציסקני. הרשימה מבוססת על הקנזי הנוביאנית של הנילוס ודיאלקטים נוביאנים. יחד עם מידוב ובירקד, השפות הנוביאניות של הנילוס ככל הנראה מייצגות מקרים עתיקים של פיזור לשוני[1].
בימי הביניים, נוביאנית עתיקה הייתה השפה העיקרית של סודן והחלק הדרומי של מצרים. היא האב הקדמון של השפה הנוביאנית שעדיין מדוברת באזור, והשפה האפריקאית הילידית היחידה שאפשר לעקוב אחרי התפתחותה במשך יותר ממילניום. הקורפוס של השפה הנוביאנית העתיקה, מכיל פחות ממאה עמודים של טקסט מודפס ברציפות, ומשתרע מהמאה השמינית ועד המאה החמש עשרה של תקופתנו, אם כי רוב החומר הוא מהמאה העשירית ועד המאה השתיים עשרה. כמחצית מן הטקסטים הם תוכן דתי, הכוללים תרגום של הברית החדשה היוונית, תרגום השבעים וכתבים נוצריים אחרים; שאר הטקסטים הם תיעודיים, המורכבים מחוזים ציבוריים, מכתבים פרטיים וחומר דומה. כשפה המשתייכת למשפחת השפות הנילו-סהרניות, נוביאנית עתיקה כתובה בצורה שונה של האלפבית יוניקאל ((unical היווני, עם תווים נוספים שנלקחו מהקופטי והמרואיטי. המאפיינים הכלליים של השפה נובעים מהנוסחה הבאה (אחרי הוקינס): SOV / POST / GEN + N / N + ADJ.[2]
בזמן ההרס הערבי של הממלכות הנוביאניות בין המאה ה-13 למאה ה-16, קבוצות נוביאניות מסוימות פוזרו לקורדופאן, דרום-מרכז סודן, ולקחו עימם את השפה והשם שלהם. השם נובי (או גרסאות שלו) שימש כדי לייחד עמים אחרים של האיזור הזה. הגרסה של השם נובה הוא קודם כל מונח גיאוגרפי שמתייחס למתיישבים של האיזור שידוע היום כהרי נובה. היסטורית, השם הוא לא מדויק לאור מגוון השפות והתרבויות שמייצגים המתיישבים הללו בהרי נובה. קבוצות הללו אינן הומוגניות בשום אופן[1].
Rilly הבחין בין השפות הנוביאניות שונות, אשר דוברו על ידי 900,000 דוברים. ההבחנה היא בין 6 שפות שונות שדוברו בזמנים שונים ובאיזורים גיאוגרפיים שונים. השפה הנוביאנית המדוברת ביותר באיזורים של מצריים, סודן והפזורה הנוביאנית היא נובין. השפות קנזי ודונגולאווי הן שתי שפות שבעבר היו נחשבות שפה אחת אך הן עדיין מאוד קרובות אחת לשנייה. ההערכה היא שהפיצול בניהן התרחש סביב המאה ה-14. שפה נוספת היא מידוב אשר מדוברת בעיקר באיזור הצפוני של דרפור, שנמצאת במערב סודן. לעומת זאת בחלקו הצפוני של איזור שמכונה ניאלה שנמצא בדרום דרפור (דרום-מערב סודן), דיברו את השפה בירגיד עד 1970. בכפרים שונים באיזור הצפוני של ההרים הנוביאנים דיברו נוביאנית של קורדופאן שזו קבוצת דיאלקטים קרובים. שפה נוספת הינה האראזה והיא ידועה רק בכמה אלפי מילים שדוברו על ידי זקני הכפר בשנת 1923.[3]
הכתב המרואיטי הוא כתב אלפביתי שמקורו בהירוגליפים מצריים, והוא משמש לכתיבת השפה המרואית של ממלכת מרואה בסודן. הכתב התפתח בתקופה הנפטאנית (כ-700-300 לפנה"ס), ומופיע לראשונה במאה השנייה לפני הספירה. ככל הנראה, במשך זמן מה, השתמשו בכתב המרואיטי כדי לכתוב את השפה הנוביאנית של הממלכות הנוביאניות. השימוש בו תואר על ידי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (כ -50 לפנה"ס). אם האלפבית המרואיטי המשיך להיות בשימוש בממלכות הנוביאניות שצלחו את ממלכת מרו, הוא הוחלף באלפבית הקופטי עם הכנסת הנצרות לנוביה במאה השישית לספירה. הצורה הנוביאנית של האלפבית הקופטי שמרה על שלוש אותיות מרואיטיות.
הבדלים ביולוגים בין נוביאנים למצרים buzon ,2006))[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת הדרכים להבין את זהות האוכלוסיה הארכאולוגית היא על ידי הערכה של הקשרים הגנטיים שלה. באופן כללי קשרים גנטיים מוערכים על ידי ניתוח של מורפולוגיית הגולגולת והשיניים. למרות שגורמים סביבתיים כמו דיאטה ותזונה יכולים להשפיע על מאפיינים אלו, קבוצות עם מורפולוגיה גולגולתית דומה נוטות להיות יותר קרובות אחת לשניה מאשר קבוצות שמראות הבדלים גדולים יותר.
מצרים היתה מוערכת עם כ3 מליון אנשים ונוביה עם כ200-250 אלף בתקופת המלכות החדשה (Butzer 1976). ישנן עדויות שמספר משמעותי של מהגרים הגיע לנוביה בזמן במלוכה האמצעית/ תיכונה והחדשה, אך מעט כנראה מעט נוביאנים התיישבו במצרים (O'Connor 1995). סביר כי מספר גדול של מצרים שנכנסו לאוכלוסיה נוביאנית קטנה השפיעו הרבה יותר על הגנטיקה שלהם מאשר הנוביאנים על המצרים.
למצרים לעומת נוביאנים יש פנים ארוכות יותר וצרות יותר. לנוביאנים יש בדרך כלל אף רחב וקצר יותר לעומת מצרים. המצרים נוטים להיות יותר נבדלים עם מורפולוגיה הומוגנית שמאפשרת להם להיות מסווגים בקלות כמצרים בעוד הנוביאנים הם יותר הטרוגניים ויותר קשה לסווג אותם לנוביאנים או למצרים.
בנסיון להסביר את ההבדלים בין המצרים לנוביאנים, ניתן לשלול מסר אפשרויות: מוטציות הן נדירות וכנראה לא יכולות לתרום לשונות כה גדולה באוכלוסיה. סחף גנטי הוא תופעה של חברה מצומצמת ומבודדת ולא יכולה להסביר את ההבדלים הללו. ברירה טבעית וזרימת גנים (מעבר של אללים מהמאגר הגנטי של אוכלוסייה אחת לאחרת) עשויים להסביר לפחות כמה מההבדלים בן המצרים לנוביאנים. בנוסף התזונה של המצרים והנוביאנים בתקופה זו היתה דומה ולכן לא ניתן להגיד כי זה הוא המקור להבדל.
זרימת גנים
כששתי אוכלוסיות מתערבבות גנטית, הן נוטות להפוך לדומות יותר. עדויות גנטיות מצביעות על זרימת גנים משמעותית בין האוכוסיות של הנובים והמצרים. מחקרים על כרומוזום Y (שעובר מאב לבנו ללא שינויים למעט מוטציות) ומחקרם על DNA מיטוכונדריאלי כולם מצביעים על הגירה מצפון לדרום ומדרום לצפון לאורך הנילוס לאורך מאות שנים.
מחקרי DNA מיטוכונדריאלי מצביעים על זרימת גנים מצפון לדרום שהיא מוקדמת יותר מהזרימת גנים בכיוון ההפוך. במחקר על כרומוזום Y מצביע על זרימת גנים מהמצרים לנוביאנים בתקופת המלוכה האמצעית והחדשה, וגנים נוביאנים זרמו מצרים בזמן שליטת הנפטאנים בשושלת ה29 ובזמנים מאוחרים יותר (Krings et. al. 1999).