משתמש:Meir Yaniger/טיוטה

קנון הקנון הוא נוסחת רישום של מרקם פוליפוני בו קו מלודי אחד מחוכה במרווח ובזמן ע"י קול/קולות אחרים באופן חמור (מדויק). בחיקוי המרווחי מדובר בהתמרה במישור התדר או הטון, של המלודיה הראשונה. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא שירת קנון באוניסונו או באוקטבה בחברת גברים ונשים/ ילדים שהפרשי הקולות ביניהם נוצר באופן טבעי. בקנונים מסויימים חומרת החיקוי יכול להתגמש כדי לשמור על יציבות טונאלית, כמו בפוגה למשל, שם הקנון פחות חמור כי נעשים לעיתים "תיקונים" (Ficta)- הגבהות או הנמכות של צלילים לצורך תוצאות קונטראפונקטיות נכונות. אך קיימים גם חיקויים ללא פיקטות אצל סטרווינסקי לדוגמא, שם התוצאה תהיה פוליטונליות.

ניתן לעיין ב'וריאציות גולדברג' של י. ס. באך, שם הוא כותב וריאציות על האריה, שבכל וריאציה הוא מגדיל את המרווח בין הקולות הנכנסים).

החיקוי בזמן נוצר ממרחק, או הפרש הזמן בין שני הקולות. "לא למחוק רק לחקות ואז לחכות" ("ספריית הלב" של בנימין שבילי).

יחס המחקה למחוקה/ סוגי הקנון

הקנון יכול לשמש כטכניקה חיקויית שממנה מתמשכת היצירה ומתפתחת לכיוונים מלודיים וטונליים נוספים, אך היא גם יכולה להיות סגורה באופן בו היא חוזרת על עצמה שוב ושוב (כמו ה- Round וה- Caccia). הקול השני יכול לחקות ב'היפוך מראה' (- החיקוי נוצר באופן בו כיווני הגובה של הצלילים מתהפכים. אם בקול המוביל הצליל עולה, בקול המחכה, הצליל ירד. וכן הלאה), או ב'היפוך סרטן' (- הקול השני מחקה את הקול הראשון, אבל מהסוף להתחלה).הוא גם יכול לעבור מתיחה (Augmintation) או כיווץ (Diminuation, או במונחים מוזיקליים- Stretto). ניתן למצוא בספרות המוזיקלית גם מה שמכונה 'קנון כפול'. כלומר, שני קנונים נפרדים המתנהלים באותו הזמן. ישנם קנונים בהם קול אחד רודף אחרי קול שני ופתאום בגלל החוק נראה שהקולות מתהפכים- הקול הראשון רודף אחרי הקול השני. הדבר יוצר מורכבות אמביבלנטית מבחינת המבצע, שהרי לא ברור לא אם הוא הרודף או הנרדף. במלילם אחרות ומתחום אחר לגמרי, זו חוויה ממשית של תורת היחסות של איינשטיין.

החוק והפירצה

מקור השם נגזר מהמילה היוונית κανὠν שפירושה "חוק". כמו כללי המשחק, דרך הפעולה. הקנון מופיע בספרות כקובץ יצירות מוסכם כמייצג תחום או מחבר מסויים. או בכתבי-הקודש הנוצריים בארמניה המחייבים כדוגמת מזמורי ה- Sharagan המהווים את מהות המערכת המוזיקלית בליטורגיקה הארמנית. גם שמו של כלי הנגינה הערבי, הקאנון, מגיע מאותו השורש- قانون במובן של חוק. הוא גם הכלי שקובע את ה'חוק' שעל פיו מתנהלת המלודיה בתזמורת הערבית. החוק קובע את מקומו של כל דבר כדי ליצור סדר ואסטטיקה, אך מעצם מציאותו ניתן למצוא את הפרצות (ופעמים רבות המתח זה בין היצמדות ולחוקים לבין הרצון לפרוץ אותם היא זו שהופכת יצירה ליצירת אמנות במלא הדרה). כמה דוגמאות להמחשה: ביצירה "הציפור השחורה" של אוליביה מסיאן, יש קנון במרחק של ששעשרית הפעימה. האם זה יחשב כקנון, או שמא זה מרחק קטן מידי? בתזמורת שליאפולד סטקווסקי הקים הוא התעקש האף אחד מהנגנים לא ינגן באופן מדוייק לגמרי עם חבירו. האם זה יחשב קנון? הקנון מבוצע לפעמים כיצירה עצמאית ולעיתים כחלק מתוך יצירה רחבה יותר. עובדה זו, מטשטשת את ההבחנה בין הקנון לבין קונטראפונק חיקויי ובכך מוטל על על המאזין להחליט אם מדובר באחד או בשני. לדוגמא: בסונטה לכינור ולפסנתר אופ' 108 מאת ברהמס מופיע קנון בשתי אוקטבות בין שתי ידי הפסנתרן במרחק של שמינית, כאשר הכינור מנגן מלודיה מעל הקנון. בתיבות השלישית והרביעית יש צליל בודד בקול השני ש"מפר" את החוק ומנגן צליל שונה מהקול הראשון- רה b ודו #. זה יכול להתפרש כהד עם שינוי צלילים בודדים לטובת מה שקורה בכינור, אבל זה גם יכול להתפרש הפוך- דווקא בזכות הצלילים החורגים ניתן להגדיר את זה כעדות לתנועה פוליפונית, כקנון ולא כהד פשוט.

המעגל והספירלה

במאה ה- 14 התחילו מלחינים לכתוב קנונים שמהרגע שהתחילו, הם מבוצעים בחזרות אין סופיות. סיומם נקבע בהחלטת המבצעים במקום שיש קדנצה. התופעה הפכה למסורת והתפשטה למקומות רבים. כינויים רבים לה, כמו Rondellus, Rota, Randel, Rondeau ועוד. היה קנון כזה שאפילו נכתב על 'חמשה עגולה'. לכולם מכנה משותף של תנועה מעגלית. תנועה שמתחילה אך לעולם לא נגמרת, כמו 'אורובורוס'- הדרקון שבולע את זנבו. גם בקנון Prenez sur moi vostre מאת אוקכם מצויירת אשה מחזיקה תוף ומוקפת בדרקון כסמל לסזיפיות. למעגליות של הקנון יש גם פן פילוסופי. שוברט כתב קנון לשלושה קולות ע"פ שיר של שילר שמדבר על הפילוסופיה היפנית ביחס ל'זמן'. בתנ"ך במבנה הדקדוק בבנין קל, העבר נאמר כההיפך מהעתיד- "ויהי". בקנון בהיפוך סרטן אנחנו זוכרים את העתיד ומשפיעים על העבר, "ציר הזמן נמצא במעגל ולאו דווקא על קו ישר" (אומברטו אקו).

עוד סוג של קנון מעגלי הוא קנון שנשמע יותר כמו ספירלה. הוא מתחיל בסולם אחד, אבל בכל פעם שהוא חוזר הוא מגיע לסולם גבוה יותר. י. ס. באך כשהקדיש את ה'מנחה המוזיקלית' שלו כתב ש'כשם שהקנון הזה רק עולע ועולה, כך גם כבודו של המלך עולה ועולה'. על הכריכה של הספר האנגלי 'Harmonia Sacara' מודפסים הרבה 'הסכמות' שמדובר בספר רציני וטוב, וכחלק מזה מודפס קנון שבכל פעם שהוא מסתיים, הוא עולה בטון- גם כעדות על רצינותו וכבודו של הספר. הספירלה סימלה אצילות, מעמד גבוה.

מדרף בין קולות

הקנון הוא מן מרדף של קול אחד אחרי קול אחר. שירי ציד לשני קולות במאה ה-14 בצרפת כונו Chase. בדומה להם, האיטלקים קראו לזה Caccia. בשער ספר שירים וקנונים של רבנסקרופט מופיע הביטוי 'Qui canere potest canat'- כלומר תפוס את מה שאתה יכול (ועם המונח קנון). הנפוץ ביותר לכינוייו של הקנון, הוא 'פוגה' שאף התפתח להיות ז'אנר בפני עצמו והגיע לשיאו אצל י. ס. באך. בפוגה ישנו מרווח קבוע של קווינטה בין הכניסה של שני הקולות. במונחים מוזיקליים זה נקרא יחסי Dux- Comes ("מוביל" ו"עוקב" בלטינית).

הקנון כמשחק

במאה ה- 15, הקנון הופיע על חמשה אחת בלבד, כמן חידה שצריך לפתור ולגלות כיצד היא צריכה להתבצע. "מרשם שבדרך מעורפלת מצהיר על כוונת המלחין" כהגדרת יוהנס טינקטוריס שהחשיב את הקנון כמשהו אינטלקטואלי (והוא לא דיבר על איזושהי טקסטורה מוזיקלית ספציפית. כלומר, "קח את ה"מרשם", את המלודיה ותתחיל לשחק איתו ולגלות מה אפשר להוציא ממנו). קנוני החידה האלה היוו שעשוע אינטלקטואלי (שלפעמים היו מורכבים מאוד ולקח המון זמן לפצח אותם). ברהמם ויואכים התכתבו במשך שנים (כ'אנשים אינטלקטואלים' כדבריו של ברהמס) בפיצוח "קנוני חידה". הקנון חידה שימש לא רק כמשחק אינטלקטואלי, אלא גם כמקור הנאה רדוד. באנגליה לדוגמא, היו מועדונים שכונו "Glee an Catch Clubs"- שם יכלו גם אנשים בעלי מעמד, "לפרוק עול" ממעמדם ולהתנהג ברדידות. שם שרו קנונים ושיחקו סוג של תופסת כחלק מקלות הדעת. באיטליה קראו לזה "Caccia" כלומר צייד. בקנון יש משהו מורכב ומחמיר, מצד שני יש בו משהו מאוד פשוט וקליל (וכיף). יש בו משהו מורכב, אבל לא מורכב מספיק, כך שאנשים פשוטים יכולים להינות ממנו בשירתם ובאותו הזמן להרגיש שהם שרים משהו מורכב יותר משיר פשוט. כמה מהקנונים שלנו: "צאנה צאנה", "מי ימלל", "אחינו יעקב".

גם את משחקי הGo והשחמט העתיקים ראו הסינים כמשהוא ממומצא ע"י אנשים שאינם בני תמותה ושגלומים במשחקים סודות היקום, אך מצד שני המשחקים הוחשבו כמשחקים שנועדו להעביר את הזמן ולהשתעשע בהם. המוזיקה והשחמט תורגלו במקביל וישנו מספר מכובד של אנשים שהתעסקו בשני התחומים האלה (עיין במאמר "Music and Chess").

הקנון בעולם הרוח

המטרה של מוזיקאי הרנסנס הייתה להביא דוגמאות מהמוזיקה ששומעים בגן העדן- הרמוניית הספירות, לאזניים של בני האדם (שכעונש של אדם הראשון, הם כבר אינם יכולים לשמוע אותה). הרמוניה זו מלאה בחוקים ומאוד נוקשה, אבל בגלל זה היא גם מושלמת. ניתן לתרגם את המילה היוונית κανὠν גם במובן של "אסטטי", או "מדוד", כמו הפסל "הקנון" של פוליקליטוס שמסמל משהו אסטטי ופורפורציונלי באופן מושלם. ישנם הרבה מאוד קנונים רנסנסים מקהלתיים (כביטוי למשהו שמימי, רגוע, טרנסצדנטלי, מושלם ומלא בחוקים), וגם קנוניים לא שיגרתיים, כמו קנונים ב24 קולות (ז'וסקן), או ב36 קולות (אוקכם), כמשהו סופר-טבעי ומעלינו- שירה של מלאכים מגן העדן. את האידיאל הרנסנסי הזה אנחנו שומעים גם בתקופות מאוחרות יותר, כמו בשירי קודש אופ' 30 מאת ברהמס (שגם הוא משתמש בטכניקות הלחנה וירטואוזיות כמו קנון כפול ובמרווח לא שיגרתי של נונה), או בסימפוניית ק"קדיש" מאת ברנשטיין שם הוא כותב קנון בחמישה קולות למקהלת ילדים (כביטוי למלאכים), באופן מור ביותר- המרווח הוא פרימה, והקנון מסתיים כאשר כל אחד מהקולות מסיים את תפקידו (ולא במקום אחד כדי שיהיה סיום אחיד, כנהוג). אנחנו שומעים יצירת אמנות אמיתית כאשר היא דווקא מוגבלת בחוקים ונוצר מתח בין המחוייבות אליהם לבין הרצון לפרוץ אותם.

לקריאה נוספת

קולות חדשים בקנונים ישנים- מיכאל מלצר. Counterpoint- Kent Kennan. The Harvard Brief Dictionary of Music "קנון מהופך"- פאולו מאורנסיג (-הקנון כמטאפורה על החיים).