משתמש:Noaleii/טיוטה

מינה ברוידא לימים קובָצֶ'וויץ', נולדה ב- 1920 בקובנה שבליטא (Mina Broida‏ ב;1920-2013), הייתה יהודיה שבמהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה לצבא הפרטיזנים של טיטו.

ביוגרפיה

מינה ברוידה, בת למשפחה יהודית אמידה ומסורתית. האב, שלמה-חיים ברוידה והאם, רבקה לבית סולסקי, נולדו למשפחות גדולות ומכובדות. מינה גדלה במשפחה שורשית ששמרה על קדושת השבתות והחגים ואהדה את הציונות. מינה התחנכה מילדותה במערכת של חינוך עברי מלא והייתה בוגרת מחזור יח' של הגימנסיה העברית הראשונה של קובנה. בהמשך שלחו ההורים האמידים את מינה ללמוד באוניברסיטת פריז. באווירת עיר האורות השתלבה מינה בחוגי הסטודנטים של השמאל, ובמיוחד השפיע עליה אחד מקרובי משפחתה שפגשה בעיר, צעיר אידיאליסטי בשם נואה, ששב מהקרבות בספרד, שם נלחם במסגרת אחת הבריגדות הבינלאומיות. בהשפעתו התקרבה מינה לחוגים הקומוניסטיים והכירה סטודנטים רבים מיוגוסלביה. ברוידה הייתה צעירה יהודייה יפת מראה שהגיעה מליטא לחבל הרצגובינה בעקבות אהבתה לצעיר מונטנגרי יליד המקום סטודנט ממוצא מונטגרי, ספסויה ספאיץ', שבא לסורבון כדי להשלים עבודת דוקטורט במשפטים. האהבה פרחה והם החליטו להתחתן ולא הועילו תחנוני האם שהגיעה במיוחד לפריז כדי להחזיר את מינה לליטה. הזוג הצעיר לא ויתר, והצעיר המשכיל, יליד חבל הרצגובינה, ניסה להרגיע את האם המודאגת והיה אף מוכן להתגייר למען אהבתו הזוג התחתן בחתונה אזרחית בעיר נובי סד.ביולי 1942 הוצאו הגברים להורג וביניהם בעלה של מינה. במאי 1945 החלה לעבוד בתרגום במשרד החוץ היוגסלבי חדש, אותה התקופה פגשה מינה את "וויה קובצוויץ" לימים בעלה השני ואב שני ילדיה, שנפטר בשנת 1997 וביקר פעמים אחדות בישראל. מינה קוּבָגֶ'וויץ' ברוידה חיה בבלגרד עם בנה גוראן ונפטרה שם בשנת 2013 בגיל 95. היא ביקרה בישראל פעמים רבות וכולם התפעלו למשמע העברית שבפיה. בתה, פלנינקה, ציירת מוכשרת, עלתה לישראל בשנת 1986.

מלחמת העולם השנייה

סיימה את המלחמה בדרגת קפטן בצבא הפרטיזנים של טיטו.ימים ספורים אחרי כניעתה של יוגוסלביה בסוף אפריל 1941, חזר ספסויה לכפר. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית במחתרת וכעת התגייס לארגן את תנועת ההתנגדות בכפר וסביבתו ולאסוף את הנשק שהשאיר הצבא היוגוסלבי המובס. לא עבר זמן רב והוא נעצר, אבל מכיוון שלמינה היה דרכון ליטאי, אותה לא הטרידו בשלב זה, והיא הצליחה לשחררו בעזרת תחבולות שונות. השניים נמלטו ברגל דרך ההרים אל החוף הדלמטי בשליטת האיטלקים. בתגובה למעשי הרצח ההמוניים נגד האוכלוסייה הלא קרואטית ע"י האוסטשים, התארגנה האוכלוסייה הסרבית של הרצגובינה ביחידות גרילה, וכבר בראשית יוני 1941 פרצה בה התקוממות. יחידות גרילה תקפו קסרקטינים אחדים ותחנות משטרה קרואטיות ביישובים אחדים בחבל. במונטנגרו הסמוכה פרצה התקוממות עממית כללית ב-13 ביולי 1941, שכוונה הכובשים האיטלקים ועושי דבריהם המקומיים. בשונה מן המרד הספונטני של הכפריים הסרבים בהרצגובינה, המרד העממי במונטנגרו היה מאורגן ובעל הנהגה מרכזית, שהורכבה מצמרת המפלגה הקומוניסטית של החבל ובראשה עמד מילובן ג'ילס שנשלח מטעם טיטו למונטנגרו לארגן את תנועת ההתנגדות. מינה ובעלה השתתפו בהתארגנות והצטרפו לפרטיזנים ששחררו 17 כפרים באזור שבו התגוררו. בעלה קיבל תפקיד באחת היחידות, ומינה השתלבה בפעילות המחתרתית. היא עזרה להעביר נשק ותחמושת להרים, למדה את שפת המקום, הדריכה את הנשים הכפריות בטיפול בחולים ובפצועים ואף בהכנות צמחי מרפא טבעיים מהצמחים שגדלו בסביבה. . היא למדה להדפיס על מכונות כתיבה ישנה שנמצאה במקום והפיצה כרוזים וההנחיות של תנועת ההתנגדות. בשלב מסוים תקפו הפרטיזנים את עיירת החוף העתיקה קוטור השוכנת במפרץ מרהיב של הים האדריטאי, ומינה השתתפה בהתקפה והייתה אחראית לאספקת תחמושת לפרטיזנים הלוחמים ואולם כעבור חודשיים השתנו פני הדברים. לאחר שהובא כוח איטלקי רענן הצליחו האיטלקים לבלום את ההתקוממות, יחידות הפרטיזנים התפוררו ושרידיהן נסוגו אל ההרים. בנסיבות קשות ביותר נסוגו מיגה ובעלה עם שרידי הפרטיזנים המורעבים והרועדים מקור. "עד היום אינני יכולה לתפוס כיצד צעדתי רעבה וקפואה, בגשם ובשלג באוֹפְנָקים [סנדלים של כפריים - ר"טן קרועים לרגלי", כתבה מינה בזיכרונותיה. קבוצה של כ־250 פרטיזנים, ובהם גם מינה ובעלה, התרכזו ביער גדול, לא הרחק מן העיר טרביניה שנכבשה שוב בידי האיטלקים. כוונתם הייתה לעבור לבוסניה כדי להצטרף לכוח הפרטיזנים המרכזי של טיטו, אלא שהאזור שרץ אויבים והם נכשלו. בהתאם להנחיות שקיבלו התפצלה קבוצת הפרטיזנים לחוליות קטנות כדי לשוב למקום מגוריהם ולהמשיך בפעילות מחתרתית שם. בדרכם לנו מינה, שהייתה האישה היחידה בחבורה, בעלה וחבריהם באחד הלילות בבית פרטי שעמד בדרך. בעל הבית, שקיבלם בסבר פנים יפות, הסגיר אותם מאוחר יותר ליחידת צֶ'טניקים שפעלה בסביבה, ואלה הקיפו את הבית ותפסו את כולם. הצֶ'טניקים עינו אותם, כולל את מינה, בסברם שהיא מוסלמית. הם השליכו אותם לאחד החדרים בבית הספר המקומי ובבוקר הביאו אותם לשדה פתוח ואילצו לחפור קבר, כשמסביב עומדים הכפריים לצפות במחזה. "מלמלתי לעצמי 'שמע ישראל, ה' אלוהנו ה' אחד'", סיפרה מינה בזיכרונותיה. "חשבתי שאהובי בליטא לעולם לא ידעו כיצד והיכן נעלמתי. אז עוד לא ידעתי מה עלה בגורלם". ובדיוק כאשר השלימו את חפירת הקבר, התרחש נס. פתאום נעצרה מכונית ושני קצינים איטלקים יצאו ממנה. הם שאלו לפשר ההתרחשויות, ומינה ובעלה השיבו להם בצרפתית שהצ'טניקים עומדים להוציאם להורג. מיד הורו הקצינים האיטלקים לצ'טניקים להחזיר את האסירים לבית הסוהר ואילו את מינה ואת בעלה נטלו עמם לבית הסוהר האיטלקי בטרביניה. "כנראה עוררנו אצלם עניין. ד"ר למשפטים מאזור נידח זה ואשתו הצעירה שהיא ילידת ליטא", כתבה מינה בספרה. הם הועברו מבית הסוהר בטרביניה בליווי שוטרים איטלקים לבית הסוהר האיטלקי בדוברובניק ומינה הופרדה מבעלה ונכלאה בבית מעצר מיוחד לנשים. אולם הנס היה חלקי וזמני בלבד. כעבור שבועות אחדים, ב־26 ביולי 1942 הוצאו הגברים להורג, ובכללם ספסויה, שהיה מכונה מוסקו. הם היו נשואים כשנה וחצי בלבד.

במשך 18 חודשים הועברה מינה מכלא איטלקי אחד למשנהו ולמחנות שונים באזור, עד לכניעתה של איטליה בספטמבר 1943. היא שוחררה עם האסירים האחרים והחלה לעזור לפרטיזנים שירדו מן ההרים לאסוף את שלל הנשק הרב ואת התחמושת שהאיטלקים השאירו מאחור. לאחר שהגרמנים השתלטו מחדש על החוף האדריאטי נסוגו הפרטיזנים אל ההרים, ומינה הסתתרה בדוברובניק הכבושה. בחורף 1943 חודש הקשר עם הפרטיזנים ומינה הצטרפה אל יחידת פרטיזנים קטנה של קונובסקי (Konovalski odred) שפעלה בהרי הרצגובינה. הודות לשפות הרבות ששלטה בהן היה תפקידה להאזין לרדיו מוסקווה ולכתוב ידיעונים, ששוכפלו והופצו בין הפרטיזנים וגם בסתר בקרב האוכלוסייה המקומית. מינה נשארה ביחידת הפרטיזנים עד מאי 1944 ולאחר מכן הועברה לאזור המשוחרר של הרצגובינה, אל מטה הדיוויזיה הפרטיזנית ה־29 של הרצגובינה, שם הייתה מזכירת בית הדין הצבאי של הדיוויזיה. עם הדיוויזיה הזאת השתתפה מינה בקרבות על שחרור הרצגובינה, מונטנגרו, שחרור הערים מוסטר וסרייבו בבוסניה, חלקים של קרואטיה וחצי האי איסטריה ואף שחרור העיר ליובליאנה (Ljubljana) בסלובניה. בסוף המלחמה הייתה מינה במטה הדיוויזיה בבלֶד (Bled), ליד האגם הקסום של סלובניה, ובמאי 1945 הועברה לבלגרד והשתחררה בדרגת קפיטן. היא החלה לעבוד בתרגום במשרד החוץ היוגוסלווי החדש, ובאותו זמן למדה על גורל קרוביה בליטא שמהם נותרו רק צילומים ישנים. אחרי המלחמה במאי 1945 החלה לעבוד בתרגום במשרד החוץ היוגסלבי החדש., באותה התקופה פגשה מינה את וויה קובצוויץ', לימים -בעלה השני ואב שני ילדיה, שנפטר בשנת 1997 וביקר פעמים אחדות בישראל.

באותה תקופה פגשה מינה את וויה קוּבָצֶ'וויץ', מי שעתיד להיות בעלה השני ואביהם של שני ילדיה. האיש, שנפטר ב־1997 וביקר פעמים אחדות בישראל, הוא סיפור בפני עצמו בהיותו בן למשפחה של גיבורי מלחמת הפרטיזנים. הוא נולד במונטנגרו ומילא תפקידים בכירים ביותר בתנועת הפרטיזנים של טיטו. בראשית 1943 היה ראש האגף הפוליטי של בריגדת המחץ השנייה של דלמטיה וב־1944 מונה לקומיסר פוליטי של הדיוויזיה ה־29 של הרצגובינה. בסוף אותה השנה מונה לקומיסר פוליטי של המטה הראשי של צבא השחרור בסרביה, ומאוחר יותר לקומיסר פוליטי של הארמיה החמישית של הצבא היוגוסלווי בסקופיה שבמקדוניה. לבסוף הגיע לדרגה הגבוהה ביותר, דרגת גנרל. על מעשיו בתקופת המלחמה זכה לתואר "גיבור לאומי של עמי יוגוסלוויה". גם שני אחיו שנפלו במלחמה זכו לתואר זה. כל משפחתו, לרבות שבעת אחיו, השתתפה בדרך כלשהי בתנועת הפרטיזנים של טיטו.