משתמש:Pnina.betito/בני מיעוטים בפוליטיקה הישראלית

המיעוטים הקיימים בישראל

בישראל 3 קבוצות מיעוטים עיקריות: ערבים, בדואים ודרוזים. אוכלוסיית המיעוטים מהווה כ-20% מאוכלוסיית מדינת ישראל. אוכלוסיית המיעוטים מתגוררת בכפרים, בשבטי בדואים, בערים(כמו : אום אל פאחם, טייבה,נצרת, רהט) ובערים מעורבות (ירושלים,יפו, חיפה, עכו, רמלה ולוד). הדת בה מחזיקים רוב בני המיעוטים בישראל היא הדת המוסלמית. תפרוסת אוכלוסיית המיעוטים עוצבה לאחר הקמתה של מדינת ישראל. רובם התרכזו בגליל ובנגב ומיעוטם לאורך "הקו הירוק" - ב"משולש הקטן" (רצועה צרה במזרחו של מישור החוף, על גבול "הקו הירוק"), בירושלים ובנגב הצפוני. הדפוס הגיאוגרפי של התרכזות אוכלוסיית מיעוטים בפריפריה מתקשרת לגורמים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. האוכלוסייה הערבית נטתה להישאר באזורים הגיאוגרפים בהם ישבה לפני מלחמת 1948.

המיעוט הבדואי

האוכלוסיה הבדואית בישראל מונה כיום כ-100,000 נפש, ומקום ריכוזה העיקרי הוא בנגב הצפוני. עד לאמצע שנות ה- 70 נדדו הבדואים עם עדריהם, אך כיום למעלה מ-95% מהבדואים מתגוררים ביישובי קבע. צמצום שטחי ההתפרסות ותהליכי קיבוע של האוכלוסייה הבדואית הם תהליכים פרי ביצועם של שלטונות ישראל ממניעים פוליטיים-ביטחוניים. בשטחים ששימשו כשטחי הנדידה של הבדואים בעבר, קמו יישובי קבע, בסיסי צה"ל ושטחי אש ואימונים. תהליך הקיבוע לווה באשראי והדרכה חקלאית מצד שלטונות ישראל. המעבר למגורים ביישובי קבע מאפשר רמת שירותים וחיים גבוהה יותר ושינויים בהרגלי הצריכה (חשמל, אינטרנט, טלוויזיה וכו'). תהליך הקיבוע הביא אף לשינוי בתחומי התעסוקה: ממרעה ועיבוד חלקות קטנות לתעסוקה בחקלאות, במסחר, בבניה, בתעשייה ובשירותים (כולל רופאים, עורכי דין, מנהלי חשבונות ועוד). בנוסף, חלו שינויים בולטים בתחום החברתי-תרבותי - הקירבה למגזר היהודי היוותה גורם לחיקוי דפוסי ההתנהגות של האוכלוסייה היהודית. על אף השאיפה למודרניזציה בחברה הבדואית, השינויים המתהווים חוללו קשיים רבים בקרבה; התרופפות המבנה שבטי-חמולתי, שינוי במעמד האישה, מגורים של שבטים וחמולות (משפחה מורחבת) בסמיכות ביישובי הקבע, בניגוד לעבר, אז התגוררו בשטחי מחיה נפרדים, הצורך בשינוי הבסיס הכלכלי והמעבר ליישובי קבע בכללותו – כל אלה לא תאמו את דפוסיה החברתיים-תרבותיים של האוכלוסייה. המשאבים שהוקצו אינם מספיקים, השירותים והתשתיות אינם ברמה מספקת ואחוזי האבטלה בעיירות הבדואיות הם מן הגבוהים בישראל. חלק קטן מהבדואים משרתים בצה"ל, בעיקר כגששים.

המיעוט הערבי

מרבית ערביי ישראל מתגוררים בהרים - יהודה, שומרון, גליל, כרמל ובמורדותיהם (ואדי ערה ועמקי הגליל התחתון). היישוב הערבי לא תוכנן מראש, הבתים בנויים בצפיפות בגלעין היישוב, בכדי ליצור יישוב מרוכז ומוגן. הכפר הערבי המסורתי מונה מאות משפחות ויכול להגיע לכדי 20000 תושבים ויותר. בתי הכפר נבנו בהר ולאורך המדרונות משיקולי בטחון וחיסכון אדמות חקלאיות טובות בעמקים. הכפר התרחב על בסיס המשפחה המורחבת (חמולה), ועל-מנת לשמור על פרטיותה של כל משפחה נבנים הבתים סביב חצר פנימית, בה מתנהלים חיי המשפחה. ההשתייכות לחמולות הביאה לחלוקה גיאוגרפית של הכפר בין החמולות. בעבר עסקו רוב תושבי הכפרים הערביים בחקלאות מסורתית – מקנה, מטעי זיתים ותבואה. כיום העיבוד מתקדם יותר (מיכון, חממות, טפטפות, הדברה). בשנים האחרונות, עם העלייה ברמת החיים, חל גידול ניכר במספר תושבי הכפרים הערביים שתעסוקתם אינה חקלאית ומחוץ לכפר, כמו גם עלייה ניכרת ברמת ההשכלה הגבוהה, גם בקרב הנשים. החלו להבנות שכונות חדשות, מרווחות ובעלות כבישים מחוץ לאזור המגורים המסורתי. הבנייה ברובה אינה חוקית. לאחרונה, עם ירידתה של התעסוקה החקלאית ניבנים בתים בתוך השטחים החקלאיים של המשפחה. ביישובים עצמם מתפתחים שירותים שונים: מסחר, בנקים ושירותים אישיים. חלק גדול מהאוכלוסיה הערבית מתפרנס מתעסוקה במגזר היהודי. הדבר גורם לשבירת המבנה החמולתי ופיצולה למשפחות גרעיניות, ללא הגירה אל העיר (בניגוד למקובל במדינות מתפתחות). אך עם הפיתוח הרב שחל בתנאי המחייה של האוכלוסיה הערבית ישנם כפרים בהם חסרה עדיין תשתית בסיסית של תאורה, מים, ביוב, מדרכות וכבישים.

המיעוט הדרוזי

במהלך רישום האוכלוסין, לאחר קום המדינה, נפקדו 14,500 דרוזים, שהיוו 9% מאוכלוסיית המיעוטים. הם שוכנים בעיקר בגליל המערבי ובהר הכרמל ומונים היום קרוב ל- 85 אלף נפש - כ- 9.5% מבני המיעוטים, 1.8% מכלל תושבי ישראל. החברה הדרוזית יושבת עדיין רובה ככולה בכפרים, בהם חלו תהליכי הרחבה, שיפור בפיתוח תשתיות ושירותים (כבישים, מים, חשמל, ביוב, תחבורה ציבורית, בריאות וחינוך). על אף העלייה בהשכלה הגבוהה וברמת החיים בקרב הדרוזים, הגידול הדמוגראפי עדיין גבוה. חלק ניכר מהגברים בעדה משרתים בכוחות הביטחון (צה"ל (גדוד "חרב", בעיקר),מג"ב או משטרת ישראל). שינוי במבנה התעסוקה: ירידה באחוז העוסקים בחקלאות - בשנות ה-50 כ-90% מהדרוזים עסקו בחקלאות ומרעה. בשנות ה-90 פחות מ-10% עוסקים עדיין בענפים מסורתיים אלה. הסיבות לכך:(א)גיוסם של הדרוזים לצה"ל ושילובם במערכת הבטחון מיד לאחר שירותם הצבאי - בכפרים מסויימים מגיע שיעורם ל 60 – 70 אחוזים (בעיקר בכפרים ההרריים והמרוחקים מהעיר, החסרים תשתית כלכלית לקליטת החיילים המשוחררים). חלק מהדרוזים, לאחר שנחשף במהלך שירותו הצבאי לחברה החיצונית, ממשיך ללימודים מתקדמים ומקצועות חדשים ומשתלב בשירותים הציבוריים ובתעשייה.(ב) צמצום בשטחים החקלאיים הניתנים לעיבוד. מרבית האדמות בכפרים הם הרריות סלעיות וטרשיות, כאשר מרבית השטח הניתן לעיבוד נוצל במשך הדורות והרחבתו קשה מאד. אמנם התפתחה חקלאות מודרנית במספר קטן של כפרים אך מספר המועסקים בהם הוא קטן. (ג) תהליך המודרניזציה שחדר לכפרים הדרוזים, והעלייה ברמת ההשכלה הכללית והאקדמאית גרמו לחיפוש מקורות הכנסה חלופיים אצל הדור הצעיר ומעבר לענפי התעסוקה המודרניים.

ייצוג בני מיעוטים בפוליטיקה הישראלית

בדואים בפוליטיקה הישראלית

ערבים בפוליטיקה הישראלית

במרוצת השנים מאז קום מדינת ישראל עברו ערביי ישראל תהליך פוליטיזציה, במסגרתו נעשו מודעים למעמדם הנחות, בקיאים יותר במערכת הפוליטית ופעילים במאבק לשינוייה. בלב המחלוקת היהודית-ערבית מצויות ארבע תביעות עיקריות לשינוי:1 .צביונה היהודי-ציוני של המדינה. 2. זכויות הפרט. 3. מעמד של מיעוט לאומי. 4. שינוי מדיניות. במבט ראשון נראה כי הערבים משולבים היטב בפוליטיקה הישראלית. עם זאת בחינה מדוקדקת עלילה לחשוף 3 חולשות של הפוליטיקה הערבית: 1. המדינה איננה מעניקה הכרה רשמית לארגונים הערבים העצמאיים, ומשרדים ממשלתיים וציבוריים מסרבים לבוא עימם במגע ישיר. 2. הערבים מצפים מן השלטונות וראו בגופיהם כגופים מיצגים. חשים היהודים כי הערבים צוברים כוח. 3. מציגים תביעות בלתי סבירות ולאומניות, ומערערים ללא הצדקה את האיזון העדין ביחסי יהודים-ערבים.

משקלם של ערביי ישראל במוקדי קבלת ההחלטות החשובים במדינה מועט. לערביי ישראל כמעט ואין ייצוג בדרגים הגבוהים של השירות הממשלתי, בוועדה המרכזת של ההסתדרות הכללית ובגופים הנבחרים של המפלגות הגדולות. למרות שקיימים תעשיינים ובעלי הון במגזר הערבי, אין הם חברים באיגודים מקצועיים של בעלי מלאכה וסוחרים. אין ערבים במנהל הבכיר של חברות העובדים ובחברות הממשלתיות. כלומר, ערביי ישראל, למרות השתתפותם בבחירות והשפעתם על תוצאות הבחירות, נמצאים עדיין בסטטוס של "מיעוט בתוך מיעוט בתוך רוב".

דרוזים בפוליטיקה הישראלית

עם שוך קרבות 1948 בלטו מיד בזירה הפוליטית מנהיגים דרוזים, שהתייצבו מול הכנופיות כבר ב"תקופת המדינה שבדרך"; שיח' לביב אבו רוכן, שיח' צאלח ח'ניפס, שיח' ג'בר מעדי ואישים אחרים, שיתפסו תוך זמן קצר עמדות השפעה רמות במימסד הדתי העליון או בכנסת ישראל. ‏‏

בכנסת הראשונה, שנבחרה ב- 25 בינואר 1949 לא כיהנו כלל דרוזים. היא התפזרה תוך שנתיים ועתה החל מאבק פוליטי מסועף, בו השתזרו הדרוזים בתנופה.

בכנסת השנייה, "ברשימה הדמוקרטית" לערביי ישראל הוצב השיח' הדרוזי ג'בר מעדי מירכא במקום שלישי אחרי סיף א-דין זועבי המוסלמי ומסעד קסיס, נוצרי, יווני-קתולי. היתה זו הרשימה המרכזית, שפעלה בישובי המיעוטים. שיח' ג'בר מעדי נבחר במסגרתה לכנסת ועמו שיח' צאלח ח'ניפס, דרוזי משפרעם, שנבחר שני ברשימת "הקידמה והעבודה". ‏‏ שתי הרשימות ניזונו ממפא"י, מפלגת השלטון. נאמנותם של המנהיגים הדרוזיים למדינה היוותה נכס פוליטי, אולם בו עצמו לא די. הכרח היה להשיג תמיכה ממשית ואין ספק שמנהיגים דרוזים אלה הוכיחו השפעתם, אם כי כבר בשלב זה לא נעדרו מתחרים.

הדרוזים אינם מהווים יחידה פוליטית בפני עצמה, אלא משתזרים בקרב בני המיעוטים. מתכונת זו נשמרה בעינה תקופה ארוכה. העדה קטנה מדי, ואינה מהווה מיקשה אחת. לכן לא נוצר סיכוי לרשימה דרוזית עצמאית שאף תעבור את אחוז החסימה.

במרוצת השנים הלכה וגברה מגמה בעדה הדרוזית להצביע במישרין למפלגות ציוניות. תופעה זו היא פרי טבעי של ההשתלבות המעמיקה בחיי המדינה. ‏‏

בבחירות לכנסת השלישית, שנערכו ב-1955, שוב הוצב שיח' ג'בר מעדי במקום השלישי ברשימה הדמוקרטית של ערביי ישראל הקשורה למפא"י. הפעם לא נבחר, אך הצליח לתפוס בה מושב איתן בשנותיה האחרונות, שכן ב- 1 בפברואר 1956 התפטר ח"כ סיף א-דין זועבי, בהתאם להסכם מוקדם בין מועמדי הרשימה, כדי לפנות כסאו לג'בר מעדי, שכיהן בכנסת השלישית עד פיזורה. ‏‏

בשנת 1959 נבחר ראש מועצת עספיא, לביב אבו רוכן, לכנסת הרביעית. שוב עלה מועמד, שהוכיח בעיתות משבר נאמנותו למדינה. דומה שהכפרים הדרוזים בכרמל הגדילו משקלם הסגולי. במערכת בחירות זו ניתק שיח' צאלח ח'ניפס משפרעם את קשריו ההדוקים עם מפא"י. הוא הקים רשימה עצמאית יחד עם מסעד קסיס, אך היא נכשלה. היא לא עברה את אחוז החסימה, אם כי ללא ספק שאבה קולות דרוזים ממפא"י והרשימות הנילוות לה.

שיח' ג'בר מעדי גילם שנים רבות דמות ה"איש החזק" בעדה הדרוזית. כוכבו דרך ועלה. הוא נבחר גם לכנסת החמישית, בה הצביע ב- 1963 נגד ביטול הממשל הצבאי, כשההכרעה נפלה על חודו של קול.(96)

במערכת הבחירות לכנסת בשנת 1961 נערכו נסיונות בקרב אישים דרוזים ליצור מסגרת עצמאית. נכבדים מקרב העדה בקשו להקים רשימת מועמדים דרוזים, אך מפא"י התנגדה והרעיון נגנז. שיח' צאלח ח'ניפס ניתק ממפא"י ולפי שנכשל בבחירות הקודמות, בהתמודדו ברשימה עצמאית טווה עתה קשר עם המפד"ל.

במערכת זו ניכרה בקרב הדרוזים התרוצצות רבתי, כשגורמים שונים, רבי עוצמה, מושכים לכוונים מנוגדים. עם זאת לא היה ספק בכוחה המכריע של מפא"י בקרב העדה. אבא חושי, ראש עירית חיפה, פתח את מסע הבחירות של המפלגה במגזר הערבי בנאום בנצרת, בו הבטיח קבלת בני המיעוטים כחברים מלאים במפא"י, אם תשונה שיטת הבחירות. קשריו האמיצים עם הנכבדים הדרוזים טבעו חותמם גם הפעם, בגייסו באמצעותם מצביעים דרוזים רבים, הן מכפרי הכרמל והן מן הגליל.

במערכת הבחירות לכנסת הששית ב- 1965 הסתמנה ראשית מפנה, עם עליית כוחה של רק"ח ותחילת חדירת גח"ל למגזר הדרוזי. שיח' קפטאן חלבי מדאלית אל כרמל חצה את "הקווים" ועבר למפלגת הימין, אולי כמחאה על שלא נבחר לקאדי. מעתה מתחיל "מונופול" מפלגת העבודה להתכווץ.

מגמה זו התחזקה שלוש שנים לאחר מכן, בבחירות לכנסת השביעית, בהן זכתה המפלגה הקומוניסטית ב- 10% מקולות הדרוזים.

במערכה זו גברו הקולות הקוראים למפלגת העבודה לקבל דרוזים לשורותיה כחברים שווי זכויות, תוך הדגשת קורבנות הדמים של בני העדה במערכות ישראל, אך כמאל מנצור, המועמד הדרוזי המסור, שולב רק במקום ה- 92 ברשימת העבודה.(97)

בעדה הדרוזית גברה המרירות, תוך תחושה עמוקה, שלא ניתן גמול מתאים להשתלבותם המלאה במאמצי הבטחון של ישראל. בדור הצעיר נשמעה ברורה קריאת תיגר על המימסד, שבאה לידי ביטוי בהצבעת מחאה חריפה. אף בבחירות להסתדרות זרמו קולות דרוזים רבים לרק"ח.(98)

בבחירות לכנסת השמינית ב- 1973 נמשכה מגמה זו. למעלה מ- 2000 דרוזים הצביעו לרק"ח. התמיכה גדלה במערכות הבאות, תוך שהיא משקפת תסיסה מחריפה בישובים הדרוזיים.

תופעה זו ניזונה גם מן הזרמים הגועשים במגזר הערבי בכללו. אין ספק אף בהשפעות הישירות של מרכזים ערביים על ישובים דרוזיים המצויים בתחומם, כפר יאסיף, שנצבע "אדום", הטיל צילו על ירכא, גו'ליס, אבו סנאן וג'ת. מראמה שוגרו חיצים לבית ג'אן, סאג'ור, עין אלאסד ומגאר. הכפרים כסרא, כפר סמיע, יאנוח וחרפיש נקלעו לאווירה שהוקרנה אליהם מתרשיחא.

המערך נאבק לעצור את תהליך הנגיסה בכותו במגזר הדרוזי. בשנת 1970 החליטה מפלגת העבודה לקבל לשורותיה דרוזים ששירתו בצה"ל, אולם מעתה הפכה התחרות קשה ביותר. כל המפלגות הסתערו על הדרוזים, הנפתחים אף הם לקראתן, כפועל יוצא של תהליכים מרכזיים: א. ההשתלבות במדינה, תוך התנתקות מתלות במפלגה אחת. ב. התרופפות מסגרות חברתיות מסורתיות ועליית משקלו של הפרט, תוך התגברות קולו של הדור הצעיר. ג. הופעת אישים חדשים על פני המפה הפוליטית.

מערכת הבחירות במאי 1977 שימשה בבואה נאמנה לחותם שלושת תהליכים אלה, כשהיא עצמה מובילה למהפך פוליטי בישראל. הכנסת התשיעית שונה היתה לחלוטין מקודמותיה והעדה הדרוזית יצאה נשכרת.

כוחו של המערך נגרע במגזר הדרוזי. מרכז הכובד נעתק ממנו. הייצוג הדרוזי גדל בממדים עצומים, בלא כל יחס לשיעור המצביעים מקרב בני העדה, אך המערך הפסיד את "האבהות". לא מחלציו יוצאים מעתה חברי הכנסת הדרוזיים.

מערכת הבחירות לכנסת התשיעית ציינה עידן חדש, לא רק במבנה השלטוני של המדינה בכללותה, אלא גם בנתיבי המערך הפוליטי במגזר הדרוזי. הקמתה של ד"ש יצרה יש מאין הזדמנות מיוחדת ל"יזמים פוליטיים" מקרב העדה לאחוז "בשני הקצוות", ליהנות משני העולמות.

התנועה הגיחה בסערה אל הנוף הפוליטי הצמא לשידוד מערכות וכבר בדרך קביעת רשימתה הטילה חידוש מהפכני בשיטת "כולם בוחרים את כולם", הווה אומר: בחירות אישיות, כמעט נוסח הפוליס היוונית.

למועמדים השונים, שחתרו להבחר, לא היתה שהות להתארגן כהלכה. הם חיפשו משענת מהירה, רחבה, מוצקה, או בלשון אחרת, קהל בוחרים מלוכד דיו, שיש לנימנים עליו מכנה משותף מספיק להבטיח הצבעה אחידה ואף קשירת "עסקאות", אם כי הן היו אסורות לכאורה עפ"י התקנון.

המועמדים הדרוזים יכלו ל"ספק את הסחורה". הם לא התקשו לרשום בבת אחת מאות ואף אלפי דרוזים לתנועה החדשה כחברים מן המניין.

בהיותי דובר ד"ש, זוכר אני היטב את הפעילים הדרוזים, כשהם מופיעים במשרדי התנועה בדרום תל-אביב ומביאים עמם ערימות טפסי הצטרפות של אוהדיהם, יחד עם דמי הרישום. מועמדים יהודים לא יכלו להתחרות בהם בקצב, בתנופה ובהיקף. ברור היה שהם מביאים "גייסות" ושאלה יתמכו בהם בהצבעה חד-משמעית. כך משכו אליהם גורמי מפתח, ששיחרו לפתחם כדי לזכות בתמיכה רחבה על דרך "עיסקה", לאמור: "תן לי אתה את קולותיך ואני אשתמש בהשפעתי כדי לסייע לך. את הקולות "שלי" אנווט אליך".

התפתחה תחרות, קשה היה להסתירה, בין המועמדים על ה"קולות הדרוזים", שנתפסו כמבטיחי הצבעה גושית, להבדיל מן הצורך לאסוף תמיכת בודדים. אין תימה ששני הצעירים הדרוזים החרוצים, שפיק אסעד מבית ג'אן וזידאן עאטשי מעספיא, הגיעו להשגים מרשימים ביותר בבחירות הפנימיות, בכובשם את ראש העשיריה השניה. הם אכן נבחרו לכנסת התשיעית, כשבצידם מעברו השני של המתרס, אמל נאצר א-דין, האב השכול, חבר כנסת דרוזי בשורות הליכוד. מעמדו נקנה לו על בסיס אישיותו, ללא חישובי קולות.

שיח' ג'בר מעדי נותר בחוץ, אך שמורה היתה לו ההבטחה לחילופין בהסכם עם חבר הכנסת הבדוי, שיח' חמאד אבו רביעה. משנרצח נכנס הוא תחתיו, עת שלושת בניו שהורשעו ברצח מרצים עונשים בכלא. המאבק העז על המושב בכנסת יצר מתיחות עצומה בין דרוזים לבדויים.(99)

בנסיבות אלה כיהנו ארבעה חברי כנסת דרוזים בכנסת התשיעית, שונים זה מזה, אך כולם בעלי תודעה עדתית מפותחת. הם ייצגו כ- 45,000 דרוזים, שהיוו 1.2% מכלל תושבי המדינה, דהיינו כמעט פי שלושה מחלקם היחסי, שעה ש- 84,000 נוצרים לא זכו לכל ייצוג, בעוד את המוסלמים, 446,500 נפש, המהווים מרבית בני המיעוטים, ייצגו שלושה חברי כנסת בלבד. לשון אחרת; הדרוזים בהיותם 8% מכלל בני המיעוטים זכו לארבעה חברי כנסת, לעומת המוסלמים, שהיוו 77.5% מבני המיעוטים.

אין ספק שזו היתה תופעה חד פעמית, פרי הנסיבות שנצטרפו אז יחדיו, אולם היא מצביעה על כוחה המיוחד של העדה הדרוזית "להשתלב" מהר בצירופים פוליטיים מזדמנים. יש בה גם כדי ללמד על נכונות הקליטה של המערך הפוליטי הישראלי גורמים דרוזים, הן בגלל השירות הצבאי, הן בשל כושר גיוס הקולות מקרב בני העדה, לעומת חולשת הנוצרים במישור זה של "איסוף קולות".

הבחירות לכנסת ה- 10, בשנת 1981, כבר נערכו בתנאים אחרים. ד"ש שנתפלגה, שקעה. הגוף המרכזי שלה נעלם מן הנוף הפוליטי. נותרה תנועת שינוי, בה החזיק זידאן עאטשי מעמד. הוא הצליח להבחר, כשהוא מוכיח כושר הישרדות, נוכח לחצים עצומים. אמל נאצר א-דין שמר גם הוא על מושבו "המשוריין" לו במסגרת הליכוד. לעומתו שוב לא חזר שיח' ג'בר מעדי לכנסת, כשהעדרו ממנה משקף ירידת הגורמים הפוליטים המסורתיים, שהוא ייצגם נאמנה שנים רבות, ובעת ובעונה אחת יש בו כדי להצביע על התדלדלות המערך בקרב הדרוזים.

למעשה שוב אין ייצוג לדרוזים בתור שכאלה. תמה פרשיית "הרשימה הנלווית", בה הופיע שיח' מעדי כנציג הדרוזים. אמל נאצר א-דין נכלל ברשימת הליכוד, בעיקר בשל אישיותו. זידאן עאטשי לא ראה את בחירתו על רקע עדתי, למרות פעילותו המסועפת בישובים הדרוזים, כדי לשאוב תמיכה בשינוי.

מתכונת זו נשמרת גם בכנסת ה- 11, כשבמהלך שנות השמונים התחולל תהליך התרופפות גורם הריכוזיות בעדה הדרוזית. המנהיג הדתי הישיש, שיח' אמין טריף, הוסיף לשמור על סמכותו, חרף גילו המופלג, אולם מלבדו אין עוד אישיות חובקת כל, הזוכה לתמיכה רבתי מכל הקצוות. לא צמחה מנהיגות פוליטית דרוזית, בעוד תהליך ההשתלבות בחיי המדינה וניגודים פנימיים בעדה יוצרים פיזור כוחות.

שיאו של התהליך בא לידי ביטוי בכנסת ה- 12, בה לראשונה, לאחר כמעט ארבעים שנה, אין העדה הדרוזית מיוצגת כלל בבית הנבחרים הישראלי.

זידאן עאטשי לא הצליח עוד לשרוד בתנועת שינוי, בה גבר עקרון הבחירות האישיות הפנימיות על כל מגמת שריון עדתית. הלחצים בליכוד, על רקע בחירות חופשיות סוערות, דחקו גם את אמל נאצר א-דין.

המערך ניסה לשמור על "מושב משוריין" לעדה הדרוזית, אולם גם בו גברו השואפים אל הצמרת על שיקולים מפוכחים וצאלח טריף הוצב במקום הארבעים, "על הגבול". ואכן הוא לא נבחר, אם כי הוא ממתין על הסף, שהרי למערך 39 מושבים ולא מן הנמנע, שהוא ימצא עצמו על ספסלי הכנסת, מאוחר יותר, אולי על סף סיום כהונתה.

מן הראוי לציין, כי המערך ראה לנכון ליתן קדימות למועמד הדרוזי על פני המועמדת הנוצריה, נלי כרכבי משפרעם, ששובצה במקום ה- 45, למרות העדיפות המספרית של בני העדות הנוצריות.(100)

אלא שנראה שנושא הייצוג העדתי הולך ומאבד ממשקלו. המפלגות אינן מצליחות לשמור על מושבים "משוריינים", על רקע הדמוקרטיה הפנימית המעמיקה שורשיה. גם העדה עצמה, שוב אינה מסוגלת ל"תגמל" כראוי על שיבוץ מועמד מבניה במקום "ריאלי", בעיקר כשקשה למצוא מנהיג שבאישיותו זוכה למעמד המבטיח תמיכה רחבה, בשל עצם הצבתו, מה גם ששיטת הבחירות איננה מעודדת דרך זו, מהיותה בלתי אישית.

יש אף הגורסים כי אין תכלית למפלגה לשריין מקום בטוח למועמד, מתוך צפייה שהוא יביא קולות בני עדתו.(101) בנושא זה נראה שאין לקבוע מסמרות פלדה. אין ספק שאישיותו של המועמד מהווה גורם חשוב, אם גם לא בלעדי. תוצאות הבחירות לכנסת ה- 12 מוכיחים כי לעיתים נודע משקל משמעותי בתודעת הבוחרים הדרוזים להצבת מועמד מבני עדתם או להשמטתו, אולם אין לגזור מהן מסקנה מכלילה.

הבחירות לכנסת ה- 12 התאפיינו בחידושים מסוימים לעומת המערכה הקודמת, אך בלא תנודות קיצוניות. התזוזות הצביעו על המשך מגמת עליית חד"ש והליכוד והתפזרות קולות בכל הקשת הפוליטית. המערך עלה בניגוד למגמה הכללית בישובי המיעוטים. ר"צ זינקה מאפס אחוזים לעשרה. המפלגות הדתיות ירדו, המערך והליכוד הפכו עתה שווי כוחות במגזר הדרוזי. הליכוד שפעם ראשונה לאחר שנים לא שילב את אמל נאצר א-רין ברשימתו, עלה במגזר הדרוזי בכללו, אם כי ירד בכפרי הכרמל, בניגוד למגמה הכללית, מ- 19% ב- 1984 ל- 15% ב- 1988.

לעומת זאת עלה הליכוד בכפרי הגליל מ- 11% ל- 20.4%. האם יש בנתונים אלה כדי להצביע על תגובת מחאה של הדרוזים בכרמל על שהפסידו ייצוגם ?. גם שיעור השתתפות הדרוזים בכרמל ירד מ- 78% ל- 75%, לעומת 79.6% בקרב הדרוזים במרכז הגליל.

מסקנות מעניינות ניתן לדלות מניתוח ההצבעה לשינוי, מפלגתו של זידאן עאטשי. היא זכתה בבחירות הקודמות לכנסת ה- 11 ב- 34% מקולות הדרוזים בכרמל, אך 18% בלבד בישובי הדרוזים בגליל. במערכת הבחירות האחרונה ירדה התמיכה בה בשני האיזורים גם יחד, אם כי בשיעורים שונים, בהבדל ניכר. בכרמל ל- 28% ובגליל מ- 18% ל- 6% בלבד.

נראה בעליל, שירדה קרנו של זידאן עאטשי, מאידך ברור שעצם מועמדותו השפיעה על תמיכה ניכרת במפלגתו. מכאן שמן הראוי להזהר בביטול חשיבות שילוב מועמד דרוזי מייצג ואפשר מאד שהליכוד הפסיד קולות רבים למדי בכרמל בשל השמטת אמל נאצר א-דין מרשימתו. מסקנה נוספת: יש הבדל בהצבעה בין שני ריכוזי הדרוזים.

חברי הכנסת הדרוזים הוכיחו תמיד נאמנות למצביעיהם, תוך שמירה על קשר רצוף עמם לאורך כהונתם. שיח' צאלח ח'ניפס הקים בשפרעם בשנים הראשונות לאחר קום המדינה לשכה מיוחדת והקפיד על מגע תכוף עם אוהדיו. הוא הקדיש יום בשבוע לקבלת פונים, בד"כ הספיק להפגש עם כחמישים איש. בקשות רבות כוונו אליו באמצעות מזכירו. הוא אף הרבה לסייר בכפרים.

גם שיח' ג'בר מעדי, חבר הכנסת הדרוזי, "העמיד" ביותר, גילה פעילות רבתי ללא הרף בקרב בוחריו, לא רק בעת כהונתו אלא גם בתקופות "בצורת", בהן לא נבחר. הוא התבלט בחריצותו, באוזנו הקשבת, וביכולתו להפעיל מערכת קשרים עניפה, בהתמדה, תוך דבקות במטרה. הוא למד היטב את דרכי המערכת. למי רצוי לפנות ואיך "ללחוץ", כדי להשיג את היעד. ניתן היה לראותו תכופות חבוש כאפיה, "מסבחה" בידו וחיוך על שפתיו פוסע בבטחון במסדרונות משרדי הממשלה השונים, ב"קומה החמישית" של הועד הפועל ברחוב ארלוזורוב וגם סמוך ללשכות ראשי הפקולטאות באוניברסיטאות השונות.

הוא היה ללא ספק הנציג הדרוזי המובהק עד עלייתם של כוחות פוליטיים מקרב הדור הצעיר, שהנהיגו סגנון חדש, מונחים ע"י תפיסה אחרת, לא עוד "הואסטה" מנוף עיקרי. הנאמנות עוברת אז מן החמולה אל הרעיון, אל הדרך הפוליטית. ניכר המאמץ לסגל דמות איש בית הנבחרים נוסח המערב, תוך הדגשת התכנים הפוליטיים. השאיפה לשוויון חזרה והופיעה שוב ושוב בהופעותיהם, הן בכנסת עצמה, הן מחוצה לה. הם למדו את מסדרונות הבית והשתלבו היטב בהערכויות המורכבות לקראת דיונים מכריעים בנושאים הרי עולם. ח"כ זידאן עאטשי סימל את הסממנים החדשים. צעיר, משכיל, נמרץ, לא נמנה על המפלגות הגדולות, בהיותו שייך לד"ש ואח"כ לשינוי, הציג עמדות תנועתו. לא הצטמצם בבעיות המיעוטים אלא גילה בקיאות בקשת נושאים רחבה, שהעסיקה את הכנסת.

עם זאת היה ברור שהוא מייצג את הדרוזים, אם כי בתוך העדה לא זכה לתמיכה כוללת. בן הכרמל התקשה להשיג גבוי מלא מן הישובים הדרוזים בגליל.

גורמים פוליטיים מסורתיים, ובכללם נכבדים ואישי דת, לא ראו בו את נציגם המובהק. בניגוד לחברי כנסת דרוזים אחרים, שהגיעו אל בית הנבחרים פעם אחת בודדת הוא חזר ונבחר, כשהוא מגבש כוח, צובר נסיון ומצליח תקופה ארוכה יחסית לצוף על פני הגלים הפוליטיים הסוערים. לא רק הבוחרים הדרוזים חורצים עתידו אלא מהעדר שיטת בחירות אישיות, היה תלוי בתהפוכות בתוך מפלגתו. זידאן עאטשי אימץ שיטות מגע אישי, נוסח אמריקה, במסעי הבחירות שלו, בעיקר לכנסת ה- 11 וה- 12.

אין ספק שהכוח הפוליטי של העדה הדרוזית איננו עומד ביחס ישר לגודלה המספרי, עיתים הוא חורג-מזנק בממדים משמעותיים, עיתים מצטמצם היקף ביטויו הישיר. נראה שהסיבה טמונה במיקומם המיוחד של הדרוזים במפה הישראלית הכללית, כשהם מיטלטלים בין הקטבים, משרתים בכוחות הבטחון, משתלבים במערכות ישראל ועל כן צפויים להתערות עד תום בחיי המדינה, ללא סייג, אך בעת ובעונה אחת הרי הם מיעוט, שדמותו עוד לא נחרצה. עזים הזרמים המושכים אותו אל האומה הערבית. עוד לא נתמצה השוויון לו זכאים הדרוזים.

מגמת שמירת הייחוד הדרוזי בנסיבות כאלה ניצבת במבחן מורכב. שאיפת השתלבות כוללת במערך הפוליטי הישראלי גורמת לפרקים להפחתת המשקל הסגולי של הייצוג הדרוזי בתור שכזה ודרוזים נוטים להתפזר בין המפלגות הציוניות השונות, לאו דווקא מכוח השיקול העדתי. הגורם האישי טובע חותמו יותר ויותר. תהליך זה נובע בהכרח מעליית משקל הפרט בחברה מתמערבת, אך לפי שעדיין לא פגה עוצמתה של מסורת, ניכרות השלכותיה של תקופת מעבר מתמשכת. זהו פרק שבו נעה המטוטלת לכאן ולכאן, ללא הכרעה. תכופות מתרחשות על רקע זה תופעות מנוגדות בעת ובעונה אחת. מכאן פיצול ההצבעה לכנסת לעומת הרשויות המקומיות. במערכה הארצית כמו גוברת מגמת ההתמערבות, הן בסגנון המועמדים הן במהות המסר שמשגרים הבוחרים.

לכן ניתן לראות את זידאן עאטשי סובב בחוצות הכפרים ולוחץ ידי עוברים ושבים, ובמישור העמדות הפוליטיות מתנקזת הצבעת מחאה לעבר מפלגות בקצה הקשת, בעיקר לחד"ש, מעט מאד לרשימה המתקדמת לשלום, או ל"מפלגה הערבית הדמוקרטית" של עבד אלוהאב דראושה. מאידך באותו ישוב דרוזי, בו נרשמה "נטיה אידיאולוגית" למפלגה קומוניסטית, לא יצליחו מועמדיה כלל בבחירות למועצה המקומית.

יתר על כן; הבחירות לרשויות המקומיות נתפסות כחשובות יותר, משמעותיות יותר והן כרוכות בתנועה ערה פי כמה, בהשוואה למערכת הבחירות לכנסת. בבחירות אלה חשים המצביעים, שהם חורצים תוצאה המשפיעה על מעמדה של החמולה שהם נימנים עליה. אפילו כבר רחקו מתפיסות עבר עדיין לא ניתקו מטבור הזיקה המשפחתית. הלכידות החמולתית חוזרת ומזדקרת בבחירות לרשויות המקומיות הדרוזיות שוב ושוב.

המפלגות הארציות נדחקות מפני רשימות חמולתיות מקומיות, הנושאות שמות חדשים לבקרים, שאינם מגלים מי"מאחוריהם" כגון:"המצפון הנקי", "הנאמנות","הקידמה" או"הצדק והיושר", רשימות ש"רצו" במערכת הבחירות למועצת בית ג'אן, או: "התהילה", "הידידות" ו"הפיתוח", שרצו בגו'ליס ב- 28 בפברואר 1989, שעה שרק מפלגת העבודה הישראלית התמודדה בשמה שלה. עיתים תופיע מפלגה ארצית מוכרת, אולם צביונה משתנה בבחירות לרשויות, היא הופכת חמולתית, בהיות הצלחתה או כשלונה מציינים הישג או מפלה של חמולה או ברית חמולות.

בד"כ מתכווצת חד"ש בבחירות לרשויות המקומיות הדרוזיות, למשל; מ- 345 קולות, שניתנו לה בירכא בבחירות לכנסת ה- 12 עד 286 בלבד בבחירות למועצה המקומית בישוב זה. תכופות איננה מופיעה בשמה הידוע והיא, אף היא, מחפשת "חסות חמולתית".

רשימת ר"צ זכתה ב- 10% מן הקולות בבחירות לכנסת ה- 12 בישובי הדרוזים בגליל, אך נעלמה כמעט כליל מן הבחירות לרשויות המקומיות. מאידך הופיעה פתע בירכא, ש"ס התאחדות ספרדים שומרי תורה, וגרפה, 315 קולות, שהיוו 8.8% מכלל הקולות הכשרים. הם היקנו לה מושב אחד במועצה המקומית מתוך 11, כמוה כחד"ש, שגם לה מושב אחד בלבד.

בכפר זה שומרת משפחת מעדי על ייצוגה. שעה ששיח' ג'בר מעדי שוב אינו מתמודד בבחירות לכנסת נבחר בנו דאהש כחבר מועצה ברשימת "אמת", שנתקראה: "התקווה – מפלגת העבודה".

תופעות דומות התרחשו בישובים דרוזים אחרים, אך כל אחד מהם כמו מהווה מעגל סגור לעצמו.

שאלה מעניינת היא התפתחות אישית של מנהיגים טבעיים בקרב העדה הדרוזית, שיצליחו לבצר להם כוח פוליטי, מעבר למסגרת החמולה או הכפר. מתי יעלה מנהיג שיהא מוכר, אהוד ובעל סמכות במישור הפוליטי כמו שיח' אמין טריף, ראשה הרוחני של העדה. אין ספק שהוא עצמו איננו מצטמצם אך ורק בגדר תפקידו ולדבריו השלכות פוליטיות מובהקות. חרף גילו המופלג הוא המנהיג, אולם אין לו יורש צפוי כעת.

צעירים דרוזים מוכשרים העפילו לעמדות השפעה, במישור כלל ארצי, כל אחד בתחומו, בולט ביניהם רפיק חלבי, סופר ועתונאי בעל שיעור קומה. הוא הפך אחד הכתבים המעולים בטלביזיה הישראלית וכשהוא צובר מוניטין, בתוקף מעמדו על המרקע היומיומי, לא היסס לשאת נאומי קטרוג חריפים כנגד מדיניות ישראל. דבריו חוללו שוב ושוב סערות אשר שיקפו את העמדה שכבש במפה הפוליטית, בלא שיצמח כמנהיג במשמעותו המקובלת של מושג זה.

מול נסיונות השעייתו נערך כנס חירום של העדה הדרוזית ב- 8.12.90 בכפר ירכא. בסיומו פורסמה הודעה כי רפיק חלבי "מסמל בעיני הדור הצעיר את המצליחן הדרוזי והוא גאוותה של כל העדה. השעייתו תפגע ביחסים בין הדרוזים למדינה".

אף שיח' אמין טריף שיגר מברק לרה"מ, לשר החינוך ולרשות השידור בו התריע כנגד כוונת ההשעייה(102).

אכן מערכת היחסים המורכבת של העדה הדרוזית עם המדינה השתקפה במאבק נגד השעיית רפיק חלבי, בד בבד עם הלוייתו ההמונית של הסוהר כמאל פארס מבית ג'אן שנרצח בכלא ג'נין, עת אחיו חורץ על קברו: "מותו של אחי לא יפגע בנאמנות בני העדה למדינה. המשפחה והעדה קשרו את גורלם בעם ישראל ובמסגרת השירות אף אחד לא יכול להבטיח שבנינו יחזרו הביתה בשלום".(103)

הערות שוליים

ראו גם

http://he.wikipedia.org/wiki/ערביי_ישראל

קישורים חיצוניים

"אחים לנשק" - אתר מנהל האוכלוסיות של צה"ל