משתמש:Rimondvir/פסק דין א.ל.י.ס נגד רוטר.נט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פסק דין א.ל.י.ס נגד רוטר.נט הוא פסק דין של בית המשפט המחוזי משנת 2011.[1] בית המשפט דן בשאלת אחריות בעלי פורומים לאיתור קישורים מפרים, שפורסמו בפורומים שבשליטתם. בפסק דין זה נקבעו כללי אצבע לקביעת אחריות כתלות בטיב הפורום.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור ריבוי הפרות זכויות היוצרים במרחב האינטרנט, הקושי בתביעה ישירה של מבצע ההפרה הישיר והרצון להגן על זכויות הקניין הרוחני, מתקיים דיון רחב בשאלת הטלת אחריות על "גורמי בינים". "גורמי בינים" – כגון בעלי הפורומים, הם פעמים רבות גורם נגיש יותר לתביעה ויכולתם בהקטנת היקף הפגיעה בזכויות יוצרים היא ממשית. עם זאת, הטלת אחריות על גורמים אלה אינה פשוטה והיא כרוכה בפגיעה בהם ובציבור בגולשים.

בפסק דין זה, הטלת אחריות תפגע בזכותם של בעלי הפורמים לספק שירות מסוים ללא אילוץ לספק גם שירותי סינון. כמו כן יאלצו לשאת בעליות הכרוכות בשירותי איתור וסינון. לצד הפגיעה בהם יש חשש מאפקט מצנן ופגיעה בחופש הביטוי של הגולשים. בגלל חשיבות הנושא מדינות רבות דאגו להסדירו ברמה החקיקתית, אך ישראל לא אחת מהן. ב־2008 ולאחר מכן ב־2011 הוצעה הצעת חוק העוסקת בנושא אך היא ירדה מהפרק.[2]

עובדות המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התובעת בפסק הדין עוסקת בהגנה על הפרת זכויות יוצרים בסרטים. הנתבע הוא אתר "רוטר.נט"- אתר פופולרי המספק בין השאר מגוון רחב של פורומים לגולשים, בתשלום או פתוחים לשימוש הציבור הרחב. התובעת טוענת שבמסגרת האתר באופן כללי ובשנים מהפורומים בתשלום בפרט, מועלים תדיר קישורים המפנים לתכנים מפרי זכויות יוצרים על ידי הגולשים. המחלוקת בין הצדדים היא סביב השאלה מי יהיה אחראי לאיתור הקישורים הנ"ל, כלומר על מי יוטלו עליות הסינון והניטור.

ההליך המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות העותרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס טענות העותרת ההנחה שהעלאת הקישורים הנ"ל, מרחיבה מאוד את היקף השימוש באתרים המפרים. לכן, הטלת אחריות על בעל הפורום להסיר אותם, תצמצם מאוד את היקף הפגיעה בזכויות יוצרים. ראשית, טוענת העותרת שהנתבעים מתעלמים מפעילות ההפרות שמתבצעת, לפחות בחלק מן הפורמים שבאתר. שנית, שמנגנון "הודעה והסרה" [חיוב להסיר רק כאשר נמסרת הודעה על קישור מפר], אינו יעיל לאור היקף ההפרות ואף לא יושם בעבר על ידי הנתבעים. שלישית, הנתבעים יכולים טכנולוגית לדאוג לסינון התכנים ועלות הסינון אינה כה גבוהה. לסיום, הנתבעים מתעשרים שלא כדין על חשבון יוצרי הסרטים, כי הפורומים המועדים להפרה שהוזכרו מותנים בתשלום ועיקר הכנסות האתר הם מדמי תשלום אלה.

טענות הנתבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנתבעים טוענים שאינם יכולים להגיע לשליטה ממשית בתכנים וסינונם כיון שהכלים הטכנולוגיים הקיימים אינם יעילים, יוצרים אי ודאות ונדרשת התערבות אנושית. בנוסף, שמנגנון "הודעה והסרה" הוא ראוי, מקוים על ידיהם ואף אתרים רבים אחרים מתנהלים בצורה דומה. כמו כן, הפסיקה בעבר לא הטילה אחריות על "גורמי ביניים" באיתור הקישורים הנ"ל. ממכלול טענות אלה עולה שהתנהלות האתר היא כדין ולכן אינו מתעשר שלא כדין על חשבון בעלי זכויות היוצרים.

דיון משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט דן בשתי אפשרויות להטלת אחריות על בעלי הפורומים: אחריות ישירה ואחריות בגין הפרה תורמת. כאשר הדיון באפשרות השנייה מתבסס על פסק הדין האוניברסיטה העברית נגד שוקן.[3] פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בסמוך להתנהלות פסק דין זה ועוסק באחריות בגין הפרה תורמת. כל אחד המצדדים ראה בפסק דין האוניברסיטה כתומך בטענותיו. התובעת הדגישה את ההכרה באחריות בהפרה תורמת והנתבעים את הגבלת ההכרה באחריות זו לחריגים שאינם מתקיימים לטענתם בפסק דין זה.

אפשרות ראשונה: אחריות ישירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ניתן להטיל אחריות ישירה בהפרת זכויות יוצרים בגין קיום קישור לאתר מפר בפורום, ללא שאלת ידיעה או אשם. קביעה זו מבוססת על בחינת הסעיפים 47, 11 ו-15 לחוק זכויות יוצרים.[4] ניתוח הסעיפים מעלה שיצירת קישור אינה מהווה "העמדה לרשות הציבור", כיון שעצם יצירתו אינה מהווה "עשיית פעולה ביצירה" והיצירה כבר עומדת לרשות הציבור באתר המפר.

אפשרות שנייה: הטלת אחריות בגין הפרה תורמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת, כלומר בגין מתן אפשרות והיתר לפעילות מפרה, כפופה למנגנון "הודעה והסרה". המקור לאחריות זו הוא סעיף 12 לפקודת הנזיקין,[5] החל על דיני זכויות יוצרים מכוח עקרונות פרשניים וסעיף 52 לחוק הפרת זכויות יוצרים. האחריות תוטל במקרים בהם "גורם הביניים" ידע על ההפרה בפועל ובזמן שיכול למנוע את התרחשותה או כאשר יש לו חלק משמעותי וממשי בביצוע ההפרה. קביעה זו כפופה לשני חריגים: חריג העידוד- בעל הפורום מעודד באופן אקטיבי העלאת קישורים מפרים, וחריג הפורום הפסול- רוב האתר משמש להצבת הקישורים לעיל.

חרי/ג הפורום הפסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

חריג זה מתבסס על ההכרה בכך שפורום שרובו עוסק בפעילות מפרה, אף שאינה יזומה בעלי מנהלי הפורום, מאבד את זכות הקיום הלגיטימיות שלו ועליו להיסגר. בית המשפט קבע ש"פורום פסול" הוא פורום סגור בו לפחות עשרה קישורים מפרים וההודעות הכוללות קישורים מפרים הן יותר מרבע מההודעות בו או פורום פתוח בו ההודעות הנ"ל מהוות לפחות מחצית מהתוכן המהותי בו. קביעה כי פורום מהווה "פורום פסול" יוצרת חזקת ידיעה, כלומר שבעל הפורום מודע לקיום הפרות ותורם להן בצורה מהותית. אז יעבור נטל ההוכחה לבעל הפורום להראות שלהמשך קיום הפורום ערך משמעותי והוא לא ידע על היקף הפעילות המפרה.

הכרעה בפסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט קבע שלא הוכחה מודעות לפעילות מפרה או אי הסרת תכנים בהתאם למנגנון "הודעה והסרה". שהטלת אחריות בגין ניטור שקולה לדרישת ידיעה קונסטרוקטיבית כאשר נקבע שנדרשת ידיעה בפועל וכן שהחריגים לא התקיימו: תקנון האתר אוסר על פעילות מפרה ולא הוכחה פעילות מעודדת הפרה מצד בעלי האתר, כמו כן כללי האמצע אינם מתקיימים באתר "רוטר.נט" לכן אינו מהווה "פורום פסול".

בנוסף קבע בית המשפט שהעברת נטל עלויות הסינון אינו מוצדק לפי מבחן היעילות: עלויות פיקוח בעלי הזכויות אינה גבוהה מעלויות הסינון לבעלי הפורומים כאשר בכלל העלויות לבעלי הפורומים נלקחו בחשבון הפגיעה בחופש הביטוי והאפקט המצנן. גם לפי מבחן הצדק החלוקתי לא מוצדקת הסטת העלויות, שמשמעותה הטלת אחריות על בעלי פורומים בגין שימוש לרעה שנעשה על ידי אחרים בשירותים שהם מספקים.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין קובע כי ככלל לא תוטל אחריות על בעלי פורומים בגין קיום קישורים מפרים בפורום שבבעלותם. עם זאת, הם מחויבים למנגנון "הודעה והסרה" שנדון לעיל. כלל זה מתקיים בכפוף לשני חריגים: חריג העידוד וחריג ה"פורום הפסול".

שיקולי מדיניות להטלת אחריות על "גורמי ביניים" בגין הפרה תורמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. נגישות המידע וקהל הגולשים הרחב באינטרנט תורמים לריבוי הפרות זכויות יוצרים.

ב. חשיבות ההגנה על זכויות יוצרים בעידוד המשך יצירה.

ג. חשיבות ההגנה על זרימת מידע וחופש הביטוי של הגולשים וחשש מאפקט מצנן.

ד. עלויות פיקוח, סינון וניטור הכרוכות בהטלת אחריות על "גורמי הביניים".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל אלקלעי, "אחריותו האזרחית של ספק", המשפט, כרך ו (תשס"א) 151.
  • ניבה אלקין-קורן, "המתווכים החדשים "בכיכר השוק" הווירטואלית", משפט וממשל ו 25 (תשס"ג) 381.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תא (מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר.נט בע"מ.
  2. ^ הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח- 2008.
  3. ^ בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ.
  4. ^ חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.
  5. ^ חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.