משתמש:Rotemshoham/ירידת הצדיק
נושא "ירידת הצדיק", הוא נושא מרכזי בתוך נושא רחב יותר הנקרא "עבירה לשמה". הגמרא במסכת נזיר אומרת: "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה", ומכאן ניתן להסיק שישנה לגיטימציה לעשיית מעשים אסורים לצורך חיובי.
רעיון זה הינו מרתק לכשעצמו מעצם האפשרות שאדם יעשה מעשה אסור שתכליתו וכוונתו חיובית, ועם זאת גם בעייתי משתי בחינות:
מבחינה מעשית- הדבר עלול להוביל לאנרכיה. אחת ממטרות התורה העיקריות היא שמירת הסדר החברתי, וכאשר ישנה אפשרות של חריגה מהסדר "לשם שמיים", אנו עלולים להיתקל בגנבים, רוצחים, ואנסים, והכל חס ושלום "לשם שמים". מבחינה מחשבתית- המצוות הן הגילוי האלוקי, ואינם רק בבחינת גזירת מלך, אלא שוודאי שלכל מעשה בין אם מצווה או עבירה, יש השפעה רוחנית על האדם והעולם, וכל עבירה פוגמת ומזיקה, וצריך להבין איך ייתכן מעשה (כגון "ירידת הצדיק") שמצד עצמו הוא שלילי, אבל כוונתו ותכליתו היא חיובית. הגדרה
דמות הצדיק הינה דמות מרכזית ודומיננטית ביותר בתורת החסידות שייעודה העיקרי הוא בהנהגת ההמון. זהו חוט המקשר, שיש בכוחו להדריך כל אדם על פי רוחו, לעוררו, לחזק את נפשו, ולהביאו לקיום התורה בשלמות. מתוקף תפקיד זה, הירידה מרום מעלתו ומדרגתו הינה שלב הכרחי בשליחותו הנועדה לסייע לפשוטי העם לתקן עצמם ולהעלותם.
"ירידת הצדיק" בזוהר
ספר הזהר - פירוש הסולם - ט (תרומה - תשא)
מ) "אוף הכי ההוא זכאה" וכו': אף כך אותו צדיק צריך לרדוף אחר הרשע ולקנותו בשכר מלא, כדי שיעביר ממנו אותה זוהמה, ולהכניע את הסטרא אחרא, ויחשב לו כאילו הוא ברא אותו. וזהו שבח, שיתעלה בו כבוד הקב"ה, יותר משבח אחר וההתעלות הזאת היא הגדולה ביותר. מהו הטעם. וזאת משום שעזר להכניע את הסטרא אחרא, ולהעלות כבוד הקב"ה. וזאת כתוב על אהרון שרבים השיב מעוון. ולכן כתוב בריתי הייתה איתו. מא) "תא חזי, כל מאן דאחיד בידא דחייבא" וכו': בוא וראה, כי כל האוחז בידו של הרשע ומשתדל בו שיעזוב את דרך הרע, הוא מתעלה בג' עליות, מה שלא עלה כל אדם אחר. גורם להכניע את הסטרא אחרא, וגורם שיתעלה הקב"ה בכבודו, וגורם לקיים כל העולם בקיומו למעלה ולמטה. ועל אדם זה כתוב, בריתי הייתה איתו החיים והשלום. וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעולם הזה, וזוכה לעולם הבא. וכל מלאכי הדין אינם יכולים לשלוט עליו ולדון אותו הן בעולם הזה והן בעולם הבא. ובעולם הבא נכנס בי"ב שערים שברקיע, ואין מי שימחה בידו, ונכנס לשבעים עולמות גנוזים שאין נכנס לשם שום אדם אחר מלבד אדם המזכה את הרשעים, ואילו ידעו בני האדם כמה תועלת וזכות זוכים עבור השבת הרשע בתשובה וזיכויו, היו רודפים אחריהם כמי שרודף אחר החיים. ועל כך כתוב גיבור בארץ וכ'ו. (זוהר ח"ב, קכ"ח ע"ב.) "זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא", ששמעתי בשם הרב המגיד מבאר, שלא לבד דברי המוסר שיאמר בפיו להמוני עם הוא עיקר התועלת, כי אם שיקשר את עצמו עמו להעלותו. (תולדות יעקוב יוסף, קדושים, יא) ונראה דשמעתי בשם הרב המגיד מנחם מנדיל מה שנזכר בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', פירושו: כי כאשר יומר דברי מוסר ותוכחה לבני עירו, יראה לקשר את עצמו תחילה בהשם יתברך, ואחרי כן יראה לדבק ולקשר עצמו עמהם מצד האחדות וההתכללות, כי שורש אחד להם לראשי הדור עם בני דורו, וכשעושה כך אז השם עימו ויתעלה עימהם לדבק אותם להשם יתברך, ועל כך נאמר אוחז בידם להעלותם, ועל ידי אמירת דברי תוכחה ומוסר לעם בני ישראל מיד עושה פעולה בכך ומידבק בהשם יתברך. וכן שמעתי זה הדרך ממורי בעיניין התפילה להעלותם גם כן: ואומר אני הגם שזוהי דרך טובה מאוד, וניראה לי שזה פירוש ראיתי בני עלייה והם מועטים (סוכה מה ע"ב), ר"ל שמועטים הם בני האדם שיש להם יכולת להעלות הרשעים ולהשיבם על ידי תפילה ודברי מוסר. ויש עדיין עוד תנאי נוסף לבני עלייה מועטים אלו שעל כל פנים בשעת מעשה כשיאמרו להם דברי תוכחה לשבר ליבם או מתפללים עימהם בכדי להכניס בהם הרהורי תשובה, יכללו עצמם וידבקו בהשם יתברך, ויכוונו מעשה זה לשם שמים ולא לשם הנאת עצמם ועל כן לא יחשד לשום דבר ניבזה, ובכך נעשה ייחוד עליון מן הויה וא-ד-ו-נ-י המשפיעים זה על זה. (תוי"י משפטים, ו) זוהר ח"ג, רכ ע"ב: "בשאול אשר אתה הולך שמה, וכי כל בני עלמא אזלי לשאול וכ'ו: האם כל בני האדם אחרי מיתתם יורדים לשאול, אין, כן אפילו צדיקים גם כן יורדים לשאול, היינו גיהנום אבל סלקין מיד, אבל עולים מיד, חוץ מאלו הרשעים אשר אף פעם לא ערערו בתשובה יורדים ואינם עולים, ואפילו צדיקים גמורים יורדים לשם, אמאי נחתין, מדוע הצדיקים יורדים לגיהנום, משום שלוקחים משם כמה רשעים ומעלים אותם, את אותם רשעים שעלה בהם ערעור תשובה בעולם הזה ולא עלה בידם לעשות תשובה גמורה ולתקן מעשיהם. ושמעתי בשם הרב המגיד מבאר על פסוק עוברי בעמק הבכא וכ'ו (תהילים פד, ז), שכמו שעיניין ירידת הצדיק בפתחי גיהנום הוא להעלות על ידו נשמות הרשעים שערערו בתשובה בעולם הזה, כך העיניין בעולם הזה, בכל יום ויום או באיזה זמנים שיורד הצדיק ממדרגתו כדי שיחבר עצמו עם אותם הפחותים במעלה שלא עלו כלל או שעלו וירדו ממדרגתן, ועכשיו כאשר יורד הצדיק גם כן ממדרגתו ויחבר עצמו עימהם, אזי כשיחזור ויעלה למדרגתו הרשע יתעלה עימו. אך זאת רק מי שירצה להתחבר עם הצדיק ומי שאינו רוצה ודאי שלא יתעלה עימו. (תוי"י, בהר, טו). זוהר בראשית פא ע"ב: ויהי כאשר הקריב לבוא מצריימה וכו': והחכם אשר עיניו בראשו, קודם שירד מצרימה, והיא ירידה מהמדרגה שהיה בא תחילה, צריך לקשר עצמו תחילה בדבקות השם יתברך. שגם אם ירד מטה כדי להעלות בני אדם אשר הם במדריגה תחתונה, יקשר עצמו קודם בדבקות וחשק וחפץ בהשם יתברך ולא תפרד ממנו הדביקות גם אם ירד לשם וכך יזכה לחזור ולעלות. וכמו שהיורד לבור קושר עצמו תחילה בחבל, כדי שיאחז בו אחרי כן כדי לעלות ממנו, כך שורש ישראל הם יעקוב חבל נחלתו (דברים לב, ט) לאחוז בהשם יתברך בחבל זה ולעלות בו, וזה שנאמר כאשר הקריב לבוא מצריימה, ר"ל לברר הטוב מן הרע, לכך הקריב עצמו לקב"ה ועל כן לא יעלה מורא על ראשו, כי גם שירד מצריימה יהיה דבוק ביראתו יתברך, שהוא ראשית חוכמה יראת השם.
"ירידת הצדיק בחסידות":
"ירידת הצדיק" או המנהיג הדתי ממדריגתו הגבוהה נעשית לשם "העלאת החוטאים". בדיקת דבריהם של חוג תלמידיו של הבעש"ט המובאים בספריהם מעלה השקפה בסיסית על מהות המנהיג הדתי ותפקידו בקרב המוני העם. תורתם על 'ירידת הצדיק' צומחת מתוך משבר תודעתי של התוכחה הציבורית המכוונת לטיהור נפשות המוני העם מזוהמת החאט. כשאמצעיה של תפיסה זאת אינם מספיקים דיו להשגת התכלית המבוקשת היינו השפעת התוכחה על נפשות ישראל וניסיון לעוררם לתשובה, מתפתחות תיאוריות אחרות חדשות לתיקון החוטאים המכוונות דווקא לאותה נקודת כשלון לכאורה בה קיים חשש בקרב המנהיג הדתי או הצדיק לתוצאה הממשית של דברי תוכחתו שמא לא יעלו דבר: זוהי הוראה והכוונה לאותו צדיק שלא יתייאש אלא יהיה מודע לכך שדבריו אינם ישפיעו לריק אלא יפעלו וישפיעו בלבבות השומעים באיטיות רק לאחר זמן מה, ובכדי להשיג את מבוקשו עליו להעזר במספר דברים עיקריים: ראשית עליו לדבק ולקשר עצמו בהשם יתברך ורק אחר כך יאחוז בידם ויעלם, לדבקם בהשם יתברך מצד האחדות וההתכללות ואז כשיעשה כך השם יהיה עימו. ישנם גם השקפות מאוחרות יותר המבוססות על 'ירידת נשמת הצדיק' לאחר מותו לשערי גיהנום תרם היכנסה לגן עדן לשם העלאת נשמות רשעים המתייסרים בגיהנום. שמוש ברעיון זה המופיע במקורו בזוהר מושאל מבחינה פסיכולוגית תודעתית גם לחיי היום יום. כאן בנוסף ישנה פרשנות המעלה את הסיבה שבגללה יורד הצדיק לשערי גיהנום והיא משום הרהורי עבירה שעלו בו בימי חייו. התנאי ההכרחי להצלחת המעשה מיוחס אך ורק לאותם רשעים שהרהרו בתשובה עקב תוכחות הצדיק וכיבדו אותו ובכך מתאפשרת אחיזת הצדיק בידם והעלאתם משם. פעולת הצדיק המוסר את נפשו להצלת החוטא כרוכה בסכנה והיא נמשלת לאותה פעולה בה אדם מפיל עצמו לבור כדי להציל תינוק שנפל שם או לאדם הבא להציל אדם אחר אשר נפל לנהר. מתוך שכך עליו לנקוט באמצעי זהירות תרם ירידתו על ידי אחיזתו בדבקות בהשם יתברך. משמעות ירידת הצדיק הינה התכללות והזדההות מחשבתית בעקיפין עם אנשי החטא, על בסיס הרעיון של אחדות האומה: "כי כל ישראל הם חבל אחד ", והתקשרות נפש בנפש. הצדיק צריך לאחוז בחוטא ולא להיפך. אם יניח לחוטא להאחז בו הרי שיסתכן בנפשו. לפיכך צריך שלא יהיה דביקות הצדיק במחשבת הרשע אלא רק "בדקות כמו שערה" שמא ימשכהו הרשע ולא יוכל לעלות בחזרה, וזוהי בעצם הסכנה הטמונה בירידת הצדיק מטה, שמא ישאר שם לעולם, ובכך יקפח את מהותו האמיתית מצד השתייכותו לתודעה רוחנית גבוהה יותר של שורש נשמתו. חשוב לציין, כי אין העלייה נובעת מן הירידה ואינה צומחת ממנה כי אם מהפסקת ההרפתקאה של הירידה וחזרה לתודעת מחשבה נורמאלית. נמצא כי המוני העם עלולים להכשיל את הצדיק, וכן להיפך, גם הצדיק עלול לגרום לנפילה וחטא בהמוני העם, שעל ידי ירידתו הדקה באמצעות המחשבה בלבד ( כי צדיקים אינם חוטאים במעשים ) עלול לגרום לידי כך שהמוני העם ישקעו בעבירות חמורות בפועל. ישנם אם כך קשרי סבתיות הדדיים בין צדיקים להמוני העם, השפעת גומלין של הפיכת הסיבה למסובב והמסובב לסיבה הקשורים זה בזו בקשרי החטאה וכשלון. מוטיב נוסף המבוסס על פירוש הכתוב "עברי בעמק הבכא" (תהילים פ"ד, ז) הוא כי התכלית הנוספת אשר לשמה עוברים הצדיקים בגיהנום היא לשם העלאת ניצוצות הקדושה. רעיון דומה מופיע "בשער הכוונות" המבטא הקבלה בין ירידת נשמת הצדיק לגיהנום לשם העלאת נשמות הרשעים לבין נפילת אפיים לשם העלאת ניצוצות הקדושה, אך כאן מצויין כי רק צדיקים גמורים, היינו כאלה שלא חטאו בהרהורי עבירה, מסוגלים לכך. ניתן להבחין כי קיימת כאן מידה כנגד מידה: הפחד הגדול שהצדיק מהרהר בליבו כאשר עומד בפתחי גיהנום שמא ישאר שם מכפר בעצם על הרהור העבירה בו חטא הצדיק בחייו, וכשם שהיה בכוחו של הצדיק להתגבר על הרע ולכבוש יצרו ותאוותיו בעולם הזה, כן יש בכוחו להעלות הרשעים ולהשיבם לסורם הן בעולם הזה והן בעולם הבא. הצדיקים אשר נכשלו בחייהם בהרהור עבירה, כלומר במחשבתם בלבד ולא השלימו המעשה בפועל, מוכרחים להעלות את אותם רשעים שהרהרו בתשובה בחייהם אך לא עלה בידם להשלים המעשה. חשוב להוסיף כי ישנם צדיקים שמרצונם הטוב המה נכנסים בגיהנום בכדי להשתתף בצרתם של רשעים ועל כך אמר מושה: "איני יודע לאן נפשי הולכת" , ובכך התכוון שאפשר כי תלך נפשו מאליה להשתתף בצערם ובצרתם של רשעים. כן, מסופר על מושה כי מידי ערב שבת יורד יחד עם מספר צדיקים גדולים ומעלה נשמות החיים והמתים מעימקי הקליפות. נמצא כי רק כאשר יורד הצדיק ממדרגתו יכול להתחבר עם מדריגה פחותה יותר ולהעלותה. כמו כן מוסיף הכתוב עיניין נוסף: כאשר "לבש שמואל הנביא חלוקם של ישראל " וכו', זהו על דרך משל השר ששינה לבושו כדי להשיב את בן המלך לאביו, היינו כשנוטה לצד הגאווה, בכך אותו צדיק לובש בגדים סרוחים כדי להשיבו לאביו ובכך מתחסד עימו ועל כן יקרא חסיד. עוד נאמר על שמואל כי היה ראוי שתשרה עליו השכינה אלא שאין הדור היה ראוי לכך והדבר מבואר בפסוק: "אם הכוהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד' ג'). ונשאלת השאלה מה אשם בכך שמואל ומה קשר יש לו לכך? שביארנו כבר קודם שחטאי הדור גורמים קצת הרהורי עבירה לראש הדור, וכמו שכך גם ההיפך הוא הנכון שמגיעים שמידת צדיקותו הגבוהה יש בכוחה לגרום לאנשי דורו לשוב במעשיהם, מאחר שהם אחדות אחת. כמו כן כאשר אמר הכתוב "ויצא מחוץ למחנה" ( דברים כ"ג, יא ) מתכוון שירד הצדיק ממדרגתו כדי שיוכל להתחבר עם החוטא ולהשיבו, ו"לא יבוא" מיד אל תוך המחנה, אלא "והיה לפנות ערב ירחץ במים", בכדי לבאר ולהעביר הקליפות החיצוניות מעצמו ומאותו האיש, שהמים משולים למידת החסד שהיא תורה ותוכחת מוסר. "ובבוא השמש" שהיא הזכות והבהירות והשכר שבמעשה היפך החושך "יבוא אל תוך המחנה". מוסיף על כך הכתוב: "ויעל אברהם ממצרים" (בראשית יג', א ). מתכוון שלאחר שירד אברהם אבינו מצרימה וכן גם ישראל, אינם נשארו שם אלא עלו חזרה מאחר ודבקו בקב"ה ולפיכך זכו למידת החסד. כמו כן נאמר בזוהר הקדוש על אברהם אבינו: "אמרו לי אחותי את " וכן בספר משלי "אמור לחוכמה אחותי את" (משלי ז, ד). והכוונה בכך שצריך קודם הירידה מצרים לכוחות החיצוניים ולקליפות, לתקוע יתד לדבק ולקשר בקב"ה בחוכמה העליונה בכדי שיוכל לחזור ולעלות, משל לאדם היורד לבור בלי סולם וצריך לקשר עצמו על ידי חבל ביתד תקוע על שפת הבור, ולכך אפשרי שרומז הכתוב: יעקוב חבל נחלתו". (דברים לב, ט ), ששורש ישראל הם יעקוב חבל נחלתו ואוחזים בחבל זה הקשור בהשם יתברך.
"ירידת הצדיק" בפילוסופיה היוונית העתיקה מוטיב "ירידת הצדיק" מופיע גם בפילוסופיה היוונית בכתביו של אפלטון בתור משל המערה: ישנה מערה ובתוך המערה ישנה חומה. אנשים יושבים בתוך המערה כאשר פניהם אל קיר המערה. הם כבולים בשוקיהם ובצוואריהם, והם יושבים במרחק מהקיר. מאחורי הקיר ישנה אש ואנשים ההולכים בין הקיר ובין האש וכל אחד מהם אוחז בידו פסל של כל מיני דברים ( עץ, פיל וכו' ). (האנשים היושבים במערה אינם רואים את האנשים או את הפסלים אשר בידם מכיוון שהחומה גבוהה). לעיתים משהו צועק "הנה פיל" הנה עץ" וכו'. והוא נחשב לחכם הקבוצה מכיוון שמצליח לזההות את הצלליות, אך הם אינם מודעים לכך שאלו רק צלליות ולא הדבר האמיתי. ואז מגיע לשם אדם ומתיר את הכבלים והשלשלאות מאחד האנשים היושבים במערה, ומנסה לקחת את אותו אדם ממקומו בכדי להראות לו את האמת הנמצאת מחוץ למערה. האיש אינו רוצה, הוא מתנגד לכך ואף עלול להרוג את אותו אדם המנסה להוציאו משם בכדי להראות את האמת. למרות כל הסכנה הכרוכה בכך עליו להוציאו משם. לבסוף הוא מצליח ואז אותו אדם רואה את הדברים האמיתיים שמחוץ למערה, ואז מבין כי מה שראה קודם לכן הם רק בבואות של הפסלים של הדברים האמיתיים, ואפילו הפסלים לא היו הדבר האמיתי אלא רק פסל. אותו אדם שיצא מהמערה, כל שברצונו עכשיו הוא להישאר ולהתבונן בכל היופי הזה שמתגלה לנגד עיניו. מבחינתו אין אדם המאושר ממנו, אך הוא מבין שעליו לשוב אל המערה ולהעניק מאושר זה לאדם אחר הכבול במערה. משל זה בא להדגיש את תפקידו של הפילוסוף במדינה המקביל לתפקידו של הצדיק בחסידות. הפילוסוף מתבונן ביופיו של האל באידיאות, במושכלות, אך מתוקף תפקידו עליו לרדת ולעזור לאנשים אחרים להגיע לאמת ולטפס במעלה הסולם על אף הסכנות וההתנגדות הכרוכים בכך. סכום ישנם שני אופני ירידה. ירידה מאונס וירידה מרצון, בחינת שוגג ובחינת מזיד. הירידה מאונס מוסברת על ידי עקרון הערבות ההדדית של ישראל זה בזה, אחדותם והשפעתם ההדדית איש על ראהו דוגמת שמואל הנביא שמחמת שדורו אינו היה ראוי בשל חטאיו לא זכה שתשרה עליו השכינה על אף שמצד עצמו היה ראוי. לירידת הצדיק מאונס מחמת בני דורו, ישנה משמעות של שליחות חברתית עילאית כי על ידי הרהור תשובה יבואו אנשי הדור לשוב במעשה מאחר והם אחדות אחת. חידושם של מורי החסידות הוא בתפיסת הרהור העבירה של אותו צדיק המתעורר בליבו מחמת חטאיהם של בני דורו החוטאים במעשה וזאת בכדי שירד אותו צדיק מאונס (בחינת שוגג) שתכליתו דתית חברתית שרק על ידי כך יתאפשר לו להתחבר עימהם ולהעלותם. שונה לחלוטין היא הירידה מרצון בחינת מזיד. ודוגמה זאת היא ירידתו של אברהם מצרימה. זוהי ירידה מכוונת כדי לעמוד בניסיון ולצאת ממנו בחוזק אמונתו ודבקותו בהשם יתברך. ומכאן ניתן להסיק כי הירידה מרצון אפשרית ואף רצויה והכרחית לצורך השעה. וזוהי עבירה לשמה שאף גדולה יותר ממצווה שלא לשמה, ועליו להיזהר על ידי יתד תקועה וכוונת הכתוב באותה יתד שאינו יהנה מאותה עבירה אלא יהיה מתבייש בה ומצטער בליבו רק שצריך לעשותה שעל ידי כך יבוא מזה תכלית טובה. חשוב לציין גם כן כי ישנם שתי בחינות התלויות בכוחו של הצדיק: ישנה בחינת נוח, שמחמת כוחו הקטן בדביקות בהשם יתברך היה חייב להתבודד ולא להתערב עם הבריות, ולעומת זאת ישנה בחינת אברהם שהיה כוחו גדול בדביקותו בהשם יתברך ולכן היה מסוגל ללכת בין הבריות ולהתערב בהם כדי להפכם. ועל כן על צדיק בחינת אברהם נאמר כי יש לו כוח לילך מחוץ המחנה רק שצריך זריזות יתירה בכך בכדי שלא ישאר שם ועל כן מורא הכתוב "ויתד תהיה לך על אוזניך " (שם, יד ), נוסף על כלי הנשק שלך. רבים מגדולי החסידות בהם ר' יעקוב יוסף מתנגדים ומגנים את רעיון הירידה מרצון היינו בכוונה ובמחשבה כדי להתחבר עם המוני העם ולהעלותם. לטענתם, רעיון זה הושפע מהרעיון השבתאי בדבר הכרחיות נפילתו של המשיח אל הקליפות ומשמעותה החיובית של נפילה זו. סוגיית "ירידת הצדיק" נידונה רבות בכתבים החסידיים. אין מדובר בהעברת ההתרחשות מעולם הנשמות שבעולם הבא שלאחר המוות הנמצא ברעיון המקורי בזוהר, לעולם הזה, אלא בהרחבתו של רעיון זה ובפיתוחו. חשיבותו העיקרית של מפנה זה היא במשמעותו החברתית הממשית: "ירידת הצדיק" בעולם הזה היא מלכתחילה מפאת תפקידו של הצדיק כמנהיג העם על כל הסיכונים והסבכים הכרוכים בכך. חשוב לזכור כי פעולה זו אשר טומנת בחובה היבטים פסיכולוגים תודעתיים ומיסטיים כאחד, מיוחסת ליחידי סגולה בלבד כגון אברהם אבינו אשר יש בכוחם לפעול כך, ויחד עם זאת עליהם להצטייד באמצעי זהירות כדי לוודא את שובם חזרה מעלה.