משתמש:Sapir2044/Photovoice
Photovoice (בתרגום חופשי: תמונה וקול)Photovoice
פוטו-וויס היא טכניקה במסגרת מתודולוגיה איכותנית של מחקר פעולה משתף, מבוסס קהילה, הידוע גם בשם Picturevoice. בבסיסה של הטכניקה עומדים יסודות פמיניסטיים, פדגוגיה ביקורתית ומחקר ויזואלי- אמנות. במסגרת שיטת פוטו-וויס קהילות או יחידים מצלמים את חיי היום יום שלהם ומשתמשים בתיעוד ככלי חינוכי לשיקוף המציאות וכן להצגת צורכיהם הקהילתיים. פעולת התיעוד גורמת להעלאת מודעות בפני מעצבי מדיניות, מייצרת דיאלוג משותף וכן מעודדת אקטיביזם ותחושה של שליטה על עיצוב המציאות [1].
· הסבר כללי על הטכניקה
· רקע
· פרקטיקת פוטו-וויסּ
· פרקטיקת פוטו-וויס לפי נשות מחוז יונאן
· יישום מודרני
· מושגי מפתח התמונה
· גרסאות שונות
· תאוריה פמיניסטית
· חינוך לפתרון בעיות
· תרומתו של פוטו-וויס לחינוך מעצים
· צילום דוקומנטרי
· יתרונות השיטה
· ביקורות על השיטה
הסבר כללי על הטכניקה:
טכניקת פוטו-וויס היא אחת מאסטרטגיות של מחקר פעולה משתף (PAR) strategies, אסטרטגיות שכיחות מאוד במחקרים בתחומי בריאות הציבור וחינוך. טכניקת הפוטו-וויס נפוצה גם בתחומים של פיתוח קהילתי, פיתוח בינלאומי, כיוון שהיא מהווה תהליך גמיש, המשלב צילום עם פעילות חברתית[2].
המשתתפים במחקרים מסוג זה כוללים חברי קהילות שונות מגילאים ומעמדות מגוונים. לרוב המשתתפים חוו או עודם חווים אפליה לרעה בגלל שפה, מין, גזע, מעמד, מוגבלות וכו'. באמצעות הצילום, המשתתפים מביאים תובנות חדשות ופרספקטיבות המעלות את המודעות לנושאים והיבטים שונים בחייהם. דרכם ניתן לאתר צרכים קהילתיים של קבוצות מוחלשות ואף ליצור חזון קהילתי משותף ולהפיצו אל קובעי המדיניות [2].
מטרות תהליך פוטו-וויס:
1. לאפשר לאנשים לצלם ולכתוב את אשר על ליבם ובכך לשקף את נקודות החוזק והחששות של קהילותיהם.
2. לקדם דיאלוג ביקורתי ולאפשר מקור ידע בנושאים אישיים וקהילתיים, באמצעות דיון קבוצתי בתצלומי המשתתפים.
להגיע אל קובעי המדיניות ולעלות את דרישות הקהילה על סדר היום [3].
רקע
טכניקת פוטו-וויס פותחה בשנת 1992 על ידי קרוליין ג' וואנג מאוניברסיטת מישיגן, ומרי אן בוריס, קצינה בתוכנית לבריאות האישה בקרן פורד שבסיסה בבייג'ינג, סין.
טכניקת הפוטו-וויס התבססה לראשונה במחוז יונאן בסין, בו נוסדה תכנית עבור דאגה לרווחתן ובריאותן המינית של נשים חקלאיות ממעמד נמוך. זאת, מתוך הבנה כי מצבן הבריאותי הוא תוצר ישיר של מעמדן החברתי-כלכלי. ארגוני נשים רבים התאגדו לכדי קואליציה המקיפה תחומי חיים מגוונים: כלכלי, תרבותי ורפואי, והשתמשו בטכניקת פוטו-וויס ככלי להערכת הצרכים הקהילתיים של אותה הקבוצה וכן כאמצעי להעביר אל מעצבי המדיניות, תורמים וגורמים נוספים. בנוסף, פוטו-וויס שימש במקרה זה גם ככלי חינוכי להעלאת מודעות בקרב יחידים וקבוצות בנוגע למצבן הבריאותי של נשים ממחוזות כפריים.
לפיכך, טכניקת הפוטו-וויס נבנתה על בסיס ההנחה כי תמונות ומילים משותפות יכולות לבטא את הצרכים והדרישות, בעיות ורצונות של קהילות ופרטים. טכניקת פוטו-וויס במחוז יונאן עודדה את מעורבותן של נשות המחוז באופן פרו- אקטיבי ומעצים [1] .
שלבים בביצוע תהליך פוטו-וויס
1. גיוס קבוצת משתתפים לתהליך הפוטו-וויס:
שבעה עד עשרה אנשים מהווים את גודל הקבוצה האידיאלי, כדי לאפשר דיון מעמיק. משתתפים שגויסו עשויים לשקף קריטריונים ספציפיים של דגימה, כגון גיל, מין, הכנסה, מוצא אתני ומצב בריאותי. גישה נוספת היא להזמין משתתפים המעוניינים להתנדב. לדוגמה, בבית מחסה באן ארבור, מישיגן, ארה״ב, פורסמו עלונים שקראו להצטרפות לתהליך פוטו-וויס [3].
2. הצגת מתודולוגיית Photovoice למשתתפים :
מטרת המפגש הראשוני היא חשיפת הקבוצה לתהליך, הצגת הפרקטיקה של צילום התמונות וכן הפגשת הקבוצה עם סיכונים פוטנציאליים ובעיות אפשריות שעלולות לעלות במהלך התהליך, תוך שמירה על הערכה, כבוד, או אחווה כלפי חברי קהילה נוספים.
הסדנה הראשונה מתחילה עם מבוא המסביר את שיטת פוטו-וויס ומדגיש את המטרה - הענקת קול לקהילה והשפעה על קובעי המדיניות ומנהיגי הקהילה. כמו כן, הסדנה דנה באחריות ובסמכות המוענקת לצלם המפעיל את המצלמה, מציעה דרכים למזער את הסיכונים האפשריים ומציגה אתיקה של צילום לחברי הקהילה. חשוב לציין כי מובילי השיח צריכים להנחות את הדיון באופן יעיל, תוך רגישות למצב המשתתפים. שאלות מנחות עשויות להיות:
· מהי הדרך המקובלת לגשת למישהו ולצלם אותו?
· האם צריך לצלם אנשים ללא ידיעתם?
· למי היית רוצה לתת תצלומים, ומה יכולות להיות ההשלכות לכך?
· מתי אתה לא רוצה להצטלם?
3. קבלת הסכמה מדעת
פרויקטים מסוימים של פוטו-וויס עלולים להוות סיכון מינימלי למשתתפים, אך פרויקטים אחרים עלולים להיות כרוכים בסיכון גבוה יותר בשל העובדה שהם חושפים את עולמם הפנימי של המשתתפים, אלו לפעמים עלולים להביע ביקורת על גופים בעלי עצמה וכוח שיראו את הביקורת בעין שלילית. בנוסף, על מנחי השיטה לשקול כיצד ניתן להגן על המשתתפים - על ידי גישה לשלטון ובקשת חסותו, כיצד לטפל בסוגיות בריאותיות ומגוון גורמים נוספים. על המנחים להסביר את ההסכמה מדעת בכתב, אשר צריכה לכלול הצהרה על פעילויות הפרויקט ומשמעותו, סיכונים פוטנציאליים ספציפיים והטבות, ותיאור של אופי ההתנדבות וההשתתפות בתהליך. כמו כן, ההסכמה צריכה לכלול את העובדה כי המשתתפים יכולים לסגת מהפרויקט בכל עת, מכל סיבה שהיא, ואת ההתחייבות שלא ניתן יהיה לפרסם תצלומים של אחרים ללא הסכמה מפורשת בכתב של הצלם והאנשים המצולמים.
4. הצגת נושא ראשוני לצילום תמונות
במהלך הפגישות הראשונות ניתן לבצע סיעור מוחות בקרב המשתתפים ולהעלות נושאים בהם הם יכולים להתמקד, במטרה לשפר תחום יחסית רחב בחייהם. כאשר מגיעים להסכמה בדבר הנושא הרחב, יש לפרק את הנושא ולחשוב על תתי הנושאים אותם יצלמו בפרקי זמן שונים בתהליך.
5. הענקת מצלמות למשתתפים והסבר על השימוש בהן
ניתן להשתמש בסוגים שונים של מצלמות, כמו מצלמות פוקוס אוטומטי, מצלמות חד פעמיות, מצלמות המותקנות בטלפונים סלולריים וכו'. בחירת המצלמה יכולה להיות מונחית על ידי העדפות המנחים והמשתתפים וכן משיקולים מעשיים. בנוסף, על המנחים לתת עצות טכניות לצילום, כדי לאפשר למשתתפים להביע את עצמם ביתר קלות. דוגמאות לכך הן ייעוץ למשתתפים לשמור את אצבעותיהם מחוץ לעין המצלמה ולהימנע מלהניח את הנושא או את מרכז העניין במרכז כל תצלום.
6. להקציב למשתמשים מספיק זמן לצלם
יש לוודא כי למשתתפים יש זמן מספק לצלם את תחום הצילום הנבחר. ניתן למשל להחליט מראש כי הפגישה הבאה תיערך לאחר שבוע ובה יינתן זמן לפרש את תצלומיהם ולדון בנושא. מסגרת הזמנים היא משמעותית לצורך יצירת תהליך מחייב ובעל השפעה על המשתתפים ועל קובעי המדיניות.
7. נפגשים כדי לדון בתצלומים
במפגש לאחר מכן נערכים שלושה שלבים בדיון קבוצתי.
ראשית, בחירות התצלומים- כל משתתף מתבקש לבחור תמונה אחת או שתיים, שהוא מרגיש כי היא המשמעותית ביותר עבורו.
שנית, הבנת ההקשר או הסיפור- המשתתפים יכולים למסגר את התמונה בתוך סיפור או הקשר ולדבר באופן ביקורתי על תמונותיהם. שאלות מנחות אפשריות יהיו: מה אתה רואה כאן? מה באמת קורה כאן? איך זה קשור לחיינו? מדוע המצב הזה קיים? מה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה?
בשלב השלישי המשתתפים מעלים נושאים או תיאוריות שנובעות מתצלומיהם.
יש למלא אחר השלבים האלה בסיום פרק הזמן שהוקצב לצילום כל תת נושא.
8. תכנון פורמט השפעה על קובעי מדיניות או מנהיגים קהילתיים
ניתן לתכנן יחד עם המשתתפים בתהליך מה יהיה הפורמט בו ישתמשו כדי לחשוף קובעי מדיניות ומנהיגי קהילה לתהליך ולתוצריו. פורמטים שונים עשויים להיות: הצגת שקופיות, תערוכת צילומים, סיפורים והמלצות של המשתתפים בתהליך. לדוגמה, בפרויקט של נשים וגברים החיים במקלט נערכה הצגת שקופיות שהתקיימה בתיאטרון הגדול בעיר, שם שוחחו המשתתפים עם קהל קובעי מדיניות, עיתונאים, חוקרים ותלמידים, לאחר ששיתפו את התמונות והסיפורים שלהם [3].
פרקטיקת פוטוויס לפי נשות מחוז יונאן
נשות מחוז יונאן היו הראשונות להוביל תהליך פוטו-וויס, והן שהניחו את היסודות הפרקטיים לתהליך פוטו-וויס. ניתן לראות נקודות דמיון רבות בין התהליך שעברו נשות מחוז יונאן לתהליך שמועבר כיום:
1. בחירת תמה מרכזית לצילום- לצורך התהליך, התבקשו המשתתפות לבחור או לאשר תמה מרכזית רחבה יחסית. נשות מחוז יונאן הציעו את הנושא: ״רוחן של נשים כפריות״.
2. צילום התמונות- נשות המחוז צילמו את חיי היום יום שלהן במצלמה צבעונית, בפילם, אחת לחודש, במשך שנה שלמה.
3. ניתוח משתף: רפלקציה ביקורתית ודיאלוג- הנשים נפגשו אחת לחודש לדיון וניתוח משתף, בתהליך תלת שלבי.
השלב הראשון: בחירת התצלומים המשקפים בצורה המדויקת ביותר את בעיותיהן של הנשים. כך הגדירו הנשים את הכיוון העקרוני של הדיון.
השלב השני: כתיבת הטקסטים והסיפורים מאחורי התמונה. הנשים סיפרו את הסיפור מאחורי התצלומים שלהן והגדירו בעצמן את משמעות התמונות שצילמו. מסגור התצלומים נעשה בצורה מוכוונת על ידי השאלות הבאות: מה את רואה בתמונה? מה קורה בתמונה? כיצד התצלום מתקשר לחייך? כיצד הקושי/ החוזקה המצולמים מתקיימים במציאות? מה אנחנו יכולים לעשות בנוגע לזה?
השלב השלישי: לשלב זה שלושה ממדים בתהליך הדיאלוג על התמונות- הגדרת בעיות, תמות ותאוריות העולות מהתמונות. הנשים הכפריות שמו דגש על הגדרת הבעיות, כיוון שמטרת הפרויקט הייתה קריאה ליצירת קווים מנחים לשיפור מצבן הבריאותי של הנשים במחוז.
שלושת השלבים הללו מבוססים על קידום של חשיבה ביקורתית וכן, מבוססים על ההבנה כי מחקר פעולה משתף עשוי ליצור מספר משמעויות שונות לתמונה אחת [2].
בתומו של תהליך זה, נשות מחוז יונאן היו מעורבות בבחירת התמונות ובבניית מצגת, אותה הציגו בפני מעצבי המדיניות במחוז ובמדינה, בעזרת יועצים מארגוני נשים בינלאומיים. הנשים הכפריות העלו בפניהם צורך למעונות יום, יזמו תכניות להכשרת מיילדות עבור נשים מבוגרות מן הכפר, ויצרו מערך של מלגות שיתמכו בתלמידות צעירות וימגרו את התפיסה לפיה לימודים לנשים אינם הכרחיים.
מאז הפרויקט במחוז יונאן נעשה שימוש בשיטה זו בסביבות ועם אוכלוסיות שונות, למשל: על ידי פליטים בסן דייגו המבקשים לאתר מתורגמנים שיסייעו להם בקבלת סיוע רפואי, על ידי חסרי בית באן ארבור, מישיגן, על ידי ד"ר קלאודיה מיטשל, התומכת בקהילת מורים ועובדי מערכת הבריאות בדרום אפריקה וכן על ידי ד"ר לורה ס' לורנץ, מבית הספר הלר למדיניות חברתית וניהול באוניברסיטת ברנדייס, בעבודתה עם ניצולי פגיעות מוח.
יישום מודרני
בעשורים האחרונים מלמדים מרצים בבתי ספר לעבודה סוציאלית את טכניקת פוטו-וויס כחלק ממחקרים משתפים לצד מתודולוגיות כמו איור או מיפוי. בנוסף לכך, נעשה שימוש במודל פוטו-וויס כהזדמנות לשתף את קובעי המדיניות בהתמודדותם של ילדים ובני נוער עם מורכבויות יומיומיות. נמצא כי שיתוף זה מחזק את תחושת הביטחון והמסוגלות בקרב צעירים. כלומר, פוטו-וויס משמש ככלי לפיתוח עצמי, העלאת מודעות, מחקר, הערכת צרכים, מעקב אחר תהליכים חברתיים ועוד. השימוש בפוטו-וויס מאפשר להרחיב את נקודות המבט של החוקרים והמשתתפים במגוון נושאים [4].
יישום הפוטו-וויס בעבודה הסוציאלית בהקשר הישראלי נעשה בשלושה מסלולים עיקריים. הראשון, במסגרת חינוך לעבודה סוציאלית בין לאומית )International social work education). במסגרת האשכול הבין-לאומי, נעשה שימוש במתודולוגיה כדי לתעד את חוויית הלמידה היום-יומית של סטודנטים במהלך השהות בארצות יעד, לדוגמה הודו ואתיופיה, וכדי לעבד אותה במסגרת הסמינר היומי דרך הפריזמה של רפלקסיביות ביקורתית [4]. כמו כן נעשה יישום של פוטוויס בקרב ילדים במצבי סיכון השוהים בבית מחסה בעיר נאגפור.
השני, במסגרת חינוך לעבודה סוציאלית ()Social work education נעשה שימוש במתודולוגיה ככלי מיפוי והתערבות במסגרת הקורס עבודה קהילתית [5] [6].
בקורס עבודה קהילתית מבוססת זכויות בהנחיית ד"ר מני מלכה, נעשה שימוש בפוטו-וויס ככלי להעצמה ושינוי חברתי בקרב אוכלוסיות מוחלשות וביחס לבעיות חברתיות ונושאים רגישים. לדוגמא בקרב ילדי מכורים[7] [8] ובמסגרת פרויקט חדשני שבמהותו מציע פדגוגיה אלטרנטיבית של מיניות[9] המשותף לבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ולארגון דלת פתוחה. הבולט מבין המפתחים של גישה זו בעבודה סוציאלית בהקשר הישראלי הוא ד"ר מני מלכה מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר[10] [11] [12].
מושגי מפתח בתמונה
ישנם חמישה מושגי מפתח המאחדים את הדרכים בהן קבוצות שונות מיישמות פרקטיקת פוטו-וויס.
1. תמונות יכולות ללמד
התמונה החזותית מאפשרת פתח ללמידה, שיכול להשפיע באופן משמעותי על בריאות האדם ורווחתו. הצלם הקהילתי החלוצי ספנס (Spence) ציין כי: "מסרים העולים מתמונות הם מפורשים ועם זאת נסתרים – התמונות עוזרות לעצב את הבנתינו כלפי מה נחשב אמיתי ונורמלי". התמונות תורמות לאופן שבו אנו רואים את עצמנו, כיצד אנו מגדירים את העולם ומתייחסים אליו, ומה שאנו תופסים כמשמעותי או שונה. צילום אינו טומן בחובו רק את הברור מאליו, אלא נשען על האופן שבו מפרשים את התמונה הנדונה. הדימויים בתמונה יכולים להשפיע על הגדרת המצב שלנו לגבי התנאים החברתיים, התרבותיים והכלכליים המשפיעים על תחומים רבים ומרכזיים בחיינו [3].
2. תמונות יכולות להשפיע על מדיניות
תהליך פוטוויס איננו מעצב מדיניות באופן ישיר ומכוון אלא מבקש להעלות סוגיות מסוימות למשתתפים בפרויקט דרך צילום, פירוש התמונות והענקת דימויים ומשמעויות לתמונות. מחקר הבחן את תפקידי סדר היום של תקשורת ההמונים העלה את ההבנה כי התקשורת מסייעת לקבוע את סדר היום הציבורי. לכן מבקש פרויקט פוטוויס לצלם תמונות כדרך להשפיע על מיקוד סדר היום הציבורי ולעצב את השקפת העולם של מעצבי המדיניות או על החברה הרחבה [3].
3. על אנשים בקהילה להשתתף ביצירה ובהגדרת הדימויים המעצבים מדיניות ציבורית בריאה
מדיניות מכוונת ליצירת סביבה בטוחה, אך אינה מבוססת בהכרח על מה שהקהילה צריכה או רוצה. פוטו-וויס היא טכניקה שמתבססת על משתתפים המצלמים את המציאות היום יומית בה הם חיים, כך שתצלומיהם מסייעים לעצב מדיניות ציבורית בריאה. אולם, התהליך דורש גם מאנשים להגדיר ולפרש את התמונות. פוטו-וויס כרוך בכך שאנשים דנים בתמונות שצילמו ועל ידי כך, נותנים להן משמעות, או מפרשים את הדימויים שמופיעים בהן. כך, המשתתפים יכולים לספר את הסיפורים שלהם ושל קהילותיהם, וקובעי המדיניות מבינים טוב יותר את ההקשר שהקהילה מעניקה לחייה [3].
4. התהליך מחייב את מנחי השיטה להגיע אל קובעי המדיניות ומנהיגי הקהילה
הפוטנציאל לשימוש בפוטו-וויס ככלי להשפעה על מדיניות מתרחש באמצעות הנגשת זווית הראייה של המשתתפים לקובעי מדיניות ולאנשים נוספים שניתן לגייס לקידום השינוי או השיפור הנדרש. אנשים אלו עשויים לכלול מנהיגים, חוקרים, עיתונאים וקובעי מדיניות, המהווים משתתפים משמעותיים בדיאלוג עם אנשי הקהילה [3].
5. פוטו-וויס מדגיש פעולה אישית וקהילתית
מומחים במדעי החברה ובמקצועות הבריאות השתמשו בשיטת הפוטו-וויס לבדה, או בשילוב עם סקרים, קבוצות מיקוד ושיטות אחרות. מאפיין חשוב של גישת פוטו-וויס הוא הדגש על פעולה אישית וקהילתית. שיטת הפוטוויס משלבת גישה אזרחית לצילום תיעודי, ייצור ידע ופעולה חברתית. ניתן להשתמש בפוטו-וויס ככלי לתעד ולהשיג את מטרות הקהילה והיחידים. הטכניקה מעוגנת בהבנה שמדיניות שנגזרת מאינטגרציה של ידע מקומי, מיומנויות ומשאבים, מאפשרת לקהילה להתפתח ולשפר את מצבה בעצמה [3].
גרסאות שונות ופיתוחים של הטכניקה
ישנם שמות שונים לטכניקת פוטו-וויס: "צילום השתתפותי" או "נובלה- צילום", כאשר כולם מעוגנים תחת מטריית המתודולוגיות האמנותיות, המערבות את הציבור בתהליך האמנותי. כמו-כן, טכניקות כגון photo-elicitation וסיפור דיגיטלי (digital storytelling), המאפשרות למשתתפים במחקר ליצור עזרים חזותיים שמציגים את נקודת המבט האישית שלהם כחלק מתהליך המחקר [13].דוגמה לכך ניתן למצוא בפרויקט Life Lives שפורסם בשנת 2015, ומתעד את חייהם של דיירי הדיור הציבורי בניו יורק. שתי צורות אחרות ששואבות השראה מפוטו-וויס הינן paintvoice (בתרגום חופשי: ציור וקול) שצמחה מעבודותיו של מייקל יונס וגם comicvoice (בתרגום חופשי: קומיקס וקול), אשר פותחה לראשונה על ידי ג'ון בארייד בפרויקט בו נעשה שימוש בספרי קומיקס, על מנת לעודד ילדים לפתח נרטיב אישי ובמידה מסוימת גם על ידי פרויקט ספר הקומיקס של מייקל ביץ', שפעל בבתי ספר אמריקנים כפעילות לאחר שעות הלימודים [14].
פיתוח ומחקר בינלאומי
גם במחקרים בינלאומיים המערבים משתתפים ממדינות מתפתחות נעשה שימוש בטכניקת פוטו-וויס. הטכניקה מאפשרת למשתתפים להגדיר כיצד היו רוצים להיראות בפני הקהילה הבינלאומית. פוטו-וויס שומרת על השליטה בנרטיב ובמיסגור בידיהם של משתתפים מקבוצות מוחלשות ומגנה על היכולת שלהם לשקף את מציאות חייהם מנקודת מבטם. כמו-כן, הטכניקה מחזקת תחושה של אחריות על ייצוגם. אם כך, שימוש בטכניקת פוטו-וויס במדינות מתפתחות מאפשר יצירת תמונת מצב נטולת סטריאוטיפים עבור ארגוני חברה אזרחית חיצוניים ושחקנים נוספים, התומכים במדינות הללו בדרכים שונות.
בנוסף, טכניקת פוטו-וויס מאפשרת לקהילה הבינלאומית לעקוב אחר ההשפעה של תוכניות פיתוח בינלאומיות המנוהלות באזורים שונים. צילום מאפשר לספר על מציאות מורכבת, לתאר תהליך התקדמות ולהצביע על השפעותיו ועל חסרונותיו. הצילום מלווה את המחקר ומאפשר לו להיות רחב ומעמיק יותר, במטרה לשפר הן את המחקר והן את הפעולות שנעשות בשטח ונועדו להיטיב עם אוכלוסיות מוחלשות.
פוטו-וויס בישראל
בישראל טכניקת פוטו-וויס לא מיושמת רק בשדה האקדמי אלא גם במגזר השלישי, בחברה לתועלת הציבור ללא מטרות רווח בשם: PHOTO IS:RAEL, אשר הוקמה בשנת 2012. החברה מקדמת עשייה חברתית ויצירת דיאלוג בין האמנות לקהילות שונות ברחבי הארץ. הפעילים בארגון הם פילנתרופים, צלמים, אמנים ופעילים חברתיים, שתורמים לקהילה בהתנדבות, על מנת לקדם חזון של חברה טובה יותר דרך שפת הצילום.
החברה מציעה הכשרת מנחים באופן התנדבותי לעבודה עם טכניקת פוטו-וויס בקבוצות שונות בחברה. בדומה לטכניקה המחקרית- אקדמית, גם בעבודה קהילתית המשתתפים מתנסים בצילום מעשי, המבטא את חייהם וחוויותיהם ומציגים תערוכה שמשמיעה את קולם. העיקרון המנחה את פעילות הארגון בארץ היא נגישות רחבה לצילום, ללא תלות בגיל, רקע מקצועי או אישי. לרוב מתבצעת הפעילות באמצעות צילום בטלפונים סלולריים, כאשר המשתתפים מקבלים כלים ומתנסים בצילום מעשי כפרטים וכקהילה.
תוצרי התהליך משמשים להמשך הפעילות בתוך הקהילה וקידום השיח מחוצה לה ובמקרים רבים מוצגים בפסטיבל הצילום הבינלאומי, לצד עבודות של צלמים מובילים מישראל ומהעולם. הארגון פועל עם קבוצות שונות, דוגמת נוער בסיכון, נוער על הרצף האוטיסטי, ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים, מיעוטים, פגועי נפש בוגרים, קשישים, נשים מכורות נקיות ועוד קבוצות רבות.
טכניקת פוטו-וויס מאפשרת למשתמשים בה לנוע מעמדה פסיבית לעמדה אקטיבית, לחוות העצמה במסגרת פעילות חברתית ייחודית, להביע את קולם האישי והקולקטיבי ולשקף את חייהם מעמדה פעילה. באמצעות שפת הצילום, ישנם משתתפים שעשויים לחזק את הקשר עם הסובבים אותם וחלקם אף לתקשר באמצעותה עם סביבתם בפעם הראשונה בחייהם. הפעילות מחזקת את הדימוי העצמי של כל אחד מחברי הקבוצות, את העושר הפנימי שלהם ואת קשריהם המשפחתיים. כתוצאה מתהליך העבודה המתמשך והצגת העבודות, אלפי בני משפחה, צוותים תומכים של הקהילות והציבור הרחב נחשפים לסיפורים האישיים של הקהילות הפעילות. החשיפה לתערוכות מאפשרת לקהל הרחב לראות את הקהילות הללו באופן שונה, מועצם, להתבונן ביכולות ובמאפיינים רבים נוספים, לרוב כאלה שלא היו ידועים או ברורים טרם התערוכה [15].
תאוריה פמיניסטית
טכניקת פוטו-וויס פותחה לראשונה על ידי וואנג ובריס כדי לאפשר לנשים הכפריות במחוז יונאן בסין לצלם את המציאות היומיומית שלהן. ביסוד הטכניקה עומדים שלושה מקורות עיקריים המאפיינים מתודולוגיה פמיניסטית:
(1) הספרות התיאורטית על חינוך לתודעה ביקורתית ותיאוריה פמיניסטית.
(2) המאמצים של צלמי הקהילה והמנחים לאתגר את ההנחות לגבי ייצוג ותיעוד.
(3) יישום התהליך בתכנית בריאות והתפתחות נשים של יונאן, הנתמכת על ידי קרן פורד.
טכניקת פוטו-וויס נשענת על עקרונות מרכזיים ממחקר הפמיניסטי ושואבת ממנו את מקורותיה:
המקור הראשון: הערכה של החוויה הסובייקטיבית של נשים כחוקרות, תומכות ומשתתפות. מקור זה מתבסס על ההבנה של התיאוריה הפמיניסטית והפרקטיקה, לפיה תכניות ומדיניות צריכות להיקבע על ידי נשים, בדרכים שמכבדות את האינטליגנציה והידע של הנשים ומעוגנות בניסיון וחוויות חייהן. פוטו-וויס היא שיטה המאפשרת לנשים, גברים וילדים לשלוט על תהליך הצילום על מנת להביע ולשקף את חיי היומיום שלהן.
המקור השני: הכרה בחשיבותה של חוויית הנשים. זהויות יום-יומיות של נשים הן חשובות ומשמעותיות. מחקרים פמיניסטיים דנים בפיצול בין האישה הדמיונית, המיוצגת בפומבי, לבין הדרך בה נשים מכירות את עצמן באופן יומיומי ופרטי. שיטת פוטו-וויס מעלה שאלות כגון: כיצד נוכל, כנשים, לספר סיפורים המחקים את הפער בין האופן שבו אנו נראות לבין מה שאנו מרגישות? כיצד אנו מציגות את מי שאנחנו באמת במונחים של תמונות? ומדוע יש לזה משמעות עבורנו? חשוב להבין כי דרך פוטו-וויס, מיוצרים ומתקבעים ייצוגים שונים של דמויות בחברה: נשים, ילדים, מחוסרי בית. ייצוגים שונים מסייעים לנחשפים להבין את עצמם בתהליך של בירור זהות עצמית ולשקף את עצמם מתוכו באופן כנה [16].
פוטו-וויס מיושם, בין היתר, בסוגיות של מגדר ובריאות, במסגרת דיונים בשאלות הנוגעות לקשר בין ייצוג גופן של נשים, חיים ובריאות. השיטה מהווה אלטרנטיבה מחקרית שבה על ידי הקשבה ולמידה מן התיאור של נשים את חייהן, ניתן להעצימן ולאפשר להן בעצמן לשנות את גורלן.
המקור השלישי: מחויבות פוליטית. פוטו-וויס מבטא באופן מפורש את התמקדותם של המנחים והמשתתפים בשיפור חייהן ובריאותן של הקהילות, שבהן הם מהווים חלק[3].
מחקר פמיניסטי תופס נשים כאחראיות לחייהן, וכסמכויות לייצור וביסוס ידע אודות נשים אחרות, לפי הבנתן ופרשנותן את הנשיות. מחקר זה לרוב מעצים נשים דרך יצירת הידע עצמו שכן, לרוב הבניית הידע מתבצעת על ידי קבוצות חברתיות בעלות כוח שהן לעיתים המנצלות או המדכאות. הבניית ידע מכילה הנעשית על ידי קבוצות מוחלשות, כדוגמת נשות מחוז יונאן, היא פמיניסטית במהותה.
כמו-כן, מחקר פמיניסטי חוקר את מציאות חייהן של נשים ומתנהל על ידי נשים באופן שמעצים ומכבד את האינטליגנציה, הידע והניסיון של הקבוצה הנשית הנחקרת. הבחירה לבצע העצמה נשית דרך השימוש בטכניקת פוטו-וויס ככלי חינוכי מבטא היבטים של תאוריה פמיניסטית, אשר מטילה ספקות בהבנה שלנו את מבני הכוח החברתיים באמצעות סוגיות של ייצוג וקול.
בגישות העצמה קהילתיות שונות ניתן להבחין בין שלושה תהליכים:
Power over Power to, Power with and Power to- (בתרגום חופשי: כוח ל...) - כוח המאפשר מימוש רצונות.
Power with- (בתרגום חופשי: כוח עם) - היכולת לחבור ולעבוד עם אחרים למען מטרה משותפת.
Power over- (בתרגום חופשי: כוח על) - היכולת להשפיע ולכוון אנשים או את המציאות הפיזית והמוחשית.
פוטו-וויס מבקש לייצר את התנאים בהם נשים יוכלו לפתח את שלוש הגישות הללו, על מנת להביא שינוי חיובי לעצמן ולסביבתן. כך, יכולה קבוצת נשים לייצר ידע משותף אודות מוסדות דומיננטיים בחייהן ולפעול מתוכו[1].
חינוך לפתרון בעיות
השימוש בצילום מעניק הצצה ויזואלית למציאות חברתית ופוליטית שחווים אנשים בחיי היום יום שלהם. הדיונים סביב הצילום מעודדים את המשתתפים לבצע ניתוח ביקורתי וקולקטיבי של אותה המציאות. הפדגוגיה של פוטו-וויס מבוססת על מציאת פתרון מותאם להקשר, כאשר הידע שנוצר בדיונים הקהילתיים הוא ידע פרקטי ומכוון פתרון. משום כך, גישת פוטו-וויס מבקשת להחליף גישות פיתוח קהילתי שמחזקות תלות או קורבנות בגישות של פתרון בעיות עומק דרך הפצת הנרטיבים הקהילתיים וקיום דיאלוג פתוח ומעצים עם קובעי המדיניות כדרך להבנת הקהילה וצרכיה [11].
תרומתו של פוטו-וויס לחינוך מעצים
במסגרת תהליך פוטו-וויס, הערכת הצרכים של קהילה מסוימת נהיית מדויקת יותר ומתוך כך מאפשרת לאנשי הקהילה לתעד, לדון ולארגן את האינטרסים הקולקטיבים שלהם מתוך מטרה משותפת- לשפר את תנאי חייהם בקהילה באופן מעצים. העצמה זו מכילה ארבעה קריטריונים של נגישות: נגישות לידע, נגישות לקבלת החלטות, נגישות לרשת קשרים ונגישות למשאבים. בתהליך הפוטו-וויס הראשון, שנעשה בקרב נשות מחוז יונאן, הדגש היה על נגישות לקבלת החלטות קולקטיבית על ידי קבוצת הנשים וכן, על בניית רשת קשרים ביניהן ועם אחרים, על מנת להשפיע על מדיניות או על הקצאת המשאבים [17][2].
ההבדל בין פוטו-וויס לצילום דוקומנטרי
צילום דוקומנטרי מתעד אלימות, עוני ודוחק ומציג את המצב החברתי והנפשי של מושא הצילום והחברה בה הוא או היא חיים. קיימות ביקורות רבות על הצילום הדוקומנטרי, הנוגעות לחוסר הצדק החברתי המבדיל בין מושא הצילום לצלם ומשפיע על ההסתכלות על מושא הצילום כאובייקט אקזוטי, מרוחק מבחינה פסיכולוגית ומטא-פיזית. מנגד, פוטו-וויס מהווה קונטרה לצילום דוקומנטרי מסורתי בכך שהוא מאפשר לקבוצות או יחידים ללא נגישות למצלמה לצלם את עצמם ולהיות סוכני שינוי בקהילותיהם [1].
שילוב תמונות וקול
במרכז תהליך הפוטו-וויס עומדת גם פעולת השמעת הקול, שמתווכת באמצעות הסבר של חברי הקהילה על התמונה שצילמו. במרבית הייצוגים הספרותיים והקולנועיים בקבוצות תרבותיות שונות, נשים, ובפרט נשים סיניות, נקלעות בין תמונה שאמורה לייצג אותן לבין נקודת המבט שמייצגת אותן באמת. פוטו-וויס מאפשר לאותן הנשים מרחב בו הן מגדירות בעצמן את עצמן, ללא נקודת מבט חיצונית שמייצגת נפרדות או עליונות תרבותית. המילים הן הקול של התמונה ובכך הן מייצגות את חייהן של מושאי הצילום ואת איך שהן רואות ומדברות.
דוגמא לכך היא תמונה שפורסמה במסגרת הפרויקט, בה אישה עובדת בשדה מביאה עימה את תינוקה ומשכיבה אותו על שמיכה. התמונה מייצגת חוויה של הרבה משקי בית חקלאיים במחוז יונאן והציתה דיון מידי על הנטל המוטל על כתפיהן של נשות המשפחה. במילים אחרות, הצילום חושף צרכים וחששות משותפים ובמקרים מסוימים מספק הוכחה לאוניברסליות שלהם. בצילום אחר נראה ילד בן פחות מארבע מאכיל את אחיו בן השנה. בכפרים שונים במחוז התמונה הציתה ניתוח מעמיק ודיון נרחב אודות רווחתם של ילדים כאשר הם נאלצים לדאוג לאחיהם. בין היתר, נשאלו שאלות כיצד מושפעים הלימודים שלהם ודיונים על שינוי מדיניות בנוגע לתכנון המשפחה ובריאות הילד.
בנוסף, במהלך המחקר עם קבוצת הנשים במחוז יונאן, הבחינו הנשים כי משוב חיובי או שלילי על צילום התמונות עלול השפיע על מראה התמונות והמסר שמועבר מאחוריהן. נושא נוסף שעלה מתוך תהליך הפוטו-וויס עם נשות מחוז יונאן נגע בסוגיה של אי שוויון בנגישות לחינוך בקרב ילדות הכפר. אזורים כפריים בסין אופיינו בפרדיגמה לפיה חינוך ילדות ונערות הוא לא הכרחי. בעקבות העבודה עם נשות מחוז יונאן עלתה הסוגיה על סדר היום הציבורי בפני מעצבי מדיניות ונפתח מחדש דיון הנוגע להשפעות החברתיות והקהילתיות שיש לתופעה, מדוע היא איננה מדווחת ומה ניתן לעשות על מנת לשנותה. יתרה מכך, התהליך אפשר לנשות המחוז גישה לתקשורת ישירה עם בכירים במחוז וכן עם גורמים שונים ממדינות מערביות. זאת דרך התמונות שצילמו והקולות שהעניקו להם, שהעבירו מסרים ותקוות לקהל בעל יכולת השפעה גבוהה.
חשוב לציין כי תהליך פוטו-וויס עשוי להיתפס ככלי יעיל ואפקטיבי על מנת להגיע למעצבי מדיניות, אך באותה העת, מרבית תוצרי התערוכה מביאים תמונת מצב ביקורתית ולא קונבנציונלית על המציאות הקיימת ועל כן לא תמיד יש להניח שלמעצבי המדיניות יהיה נוח לקבל את המסרים המועלים מתהליך כזה. במישור אחר, שלא דרך מעצבי מדיניות, תהליך פוטו-וויס יכול לקדם עם המשתתפים העלאת מודעות ומוביליזציה ליכולת שלהם להביע את עמדתם.
תהליך פוטו-וויס דורש מידה רבה של גמישות והסתגלות לנסיבות החברתיות והתרבותיות של כל קבוצה. עצם ההסתגלות הופך את החינוך למעצים. הפדגוגיה בתהליך פוטו-וויס מכילה דיונים קבוצתיים וקוד התנהגות והופכת את המשתתפים מתלמידים פאסיביים למורים, וכך, לדמויות משמעותיות בקהילות שלהם[1].
יתרונות השיטה
טכניקת פוטו-וויס מושכת אליה משתתפים ומשתתפות מרקעים שונים. כאלו המגיעים מעמדות כוח בחברה, כמו חוקרים מהאקדמיה ומעצבי מדיניות, וכן משתתפים המגיעים משכבות מוחלשות באוכלוסייה, כמו הנשים הכפריות ממחוז יונאן. לכל אחד מסוגי המשתתפים האלו בהתאמה יהיו יתרונות שונים לשימוש בפרקטיקה. עבור המשתתפים החזקים, הטכניקה מאפשרת למידה דרך חוויות מקומיות של אנשים והשפעה בהקשר הקהילתי. עבור המשתתפים המוחלשים, הפרקטיקה מאפשרת תחושה של ייצוג קהילתי דרך צילום תמונות וסיפור הסיפורים. תוצריהם מעצימים את תחושת הביטחון העצמי והמסוגלות, מייצרים קשרים ומעניקים אפשרות מוחשית להשמעת קולם ולשיפור הנגישות שלהם לעמדות כוח [2].
ביקורות על השיטה
תהליך הפוטו-וויס דורש השקעת זמן ומשאבים, הן מצד המשתתפים והן מצד המנחים. על כן, נשאלת השאלה, במדינות בהן משאבים כלכליים עשויים לשפר באופן מידי את איכות חייהם של תושבים, מדוע כדאי להשקיע דווקא בפרויקט חדשני המעודד חשיבה ביקורתית וידע עצמי? מנהיגים שונים רואים את ההשקעה הזו כלא כדאית. כמו כן, אנשי אקדמיה רבים חוששים שאוכלוסייה לא מחונכת לא תנצל כראוי את הפרויקט [1].
- ^ 1 2 3 4 5 6 Wang, C., & Burris, M. A, Empowerment through photo novella: Portraits of participation, Health education quarterly 21 (2), 1994, עמ' 171-186
- ^ 1 2 3 4 5 Wang, C. C., Yi, W. K., Tao, Z. W., & Carovano, K., Photovoice as a participatory health promotion strategy, Health promotion international 13 (1), 1998, עמ' 75-86
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Wang, C. C., Photovoice: A participatory action research strategy applied to women's health, Journal of women's health 8 (2), 1999, עמ' 185-192
- ^ 1 2 Malka, M., & Korin-Langer, N., The Implementation of Photovoice as a Tool for Documenting the Learning Experiences of Social Work Students on International Field Placement, International Social Work, 2019
- ^ אלמוג, סהר, בלי פילטרים., 4.9.2019
- ^ ד"ר מני מלכה, [https://www.sapir.ac.il/content/6801 החודש של פיברו], 4.9.2019
- ^ Malka, M., Huss, E., Bendarker, L., & Musai, O., Using photovoice with children of addicted parents to integrate phenomenological and social reality, The Art in Psychotherapy 60, 2018, עמ' 82-90
- ^ Malka, M., Life in the shadow of addiction: How children report about the experience of exposure to a parent addiction through photovoice., Social Dialogue Magazine: Free Magazine of The International Association of Schools of Social Work 19, 2018, עמ' 23-27
- ^ בהנחיית ד"ר מני מלכה, [https://www.sapir.ac.il/content/6682 תערוכת Photovoice , בני נוער מתעדים אהבה זוגיות ומיניות], 4.9.2019
- ^ Skovdal, M, Picturing the coping strategies of caregiving children in Western Kenya: from images to action., American journal of public health 101(3), 2011, עמ' 452
- ^ 1 2 Wang, C, Using photovoice as a participatory assessment and issue selection tool, Community based participatory research for health 1, 2003, עמ' 179-196
- ^ Strack, R. W., Magill, C., & McDonagh, K, Engaging youth through photovoice, Health promotion practice 5(1), 2004, עמ' 49-58
- ^ Lorenz, L. S., & Kolb, B., Involving the public through participatory visual research methods, Health Expectations 12(3), 2009, עמ' 262-274
- ^ Baird, J., Comicvoice: Community education through sequential art., conference paper, Pop Culture Association-American Culture Association, 2010
- ^ פוטוויס ישראל, 8.8.2019
- ^ Catalani, C., & Minkler, M, Photovoice: A review of the literature in health and public health, Health education & behavior 37(3), 2010, עמ' 424-451
- ^ Wang, C., & Burris, M. A., Photovoice: Concept, methodology, and use for participatory needs assessment, Health education & behavior 24(3), 1997, עמ' 369-387