משתמש:Sapirschwartz/אונס מלחמה
אונס מלחמה הוא מונח המשמש לתיאור פעולות של קבוצה שלקחה חלק במעשי אונס המוני במהלך מלחמה. מעשי האונס מבוצעים נגד קבוצה שנתפסת כאויבת. כיום אונס מסוג זה נחשב מעשה של רצח עםׁׁ [1] במהלך מלחמת יוגוסלביה בין השנים 1991-2011 ורצח העם ברואנדה בשנת 1994, מקרי אונס המוניים היו חלק אינטגרלי מהסכסוך והניחו את התשתית להכרה בקיומו של אונס מלחמה כמעשה של רצח עם [2]. למעשה, המושג קיבל הכרה בינלאומית לראשונה, כאשר פרופסור קתרין מקינון ייצגה במשפט בניו יורק, בשנת 1992, נשים בוסניות וקרואטיות מוסלמיות שהאשימו את הסרבים ברצח עם. בית המשפט פסק לטובת התובעות והיה הראשון לקבל טענה שלפיה אונס, זנות כפויה והיריון כפוי הם מעשים המהווים ביטוי לרצח עם [3]. למרות שאונס מלחמה היה מאפיין חוזר בסכסוכים לאורך ההיסטוריה, הוא לרוב נחשב כ"תוצר לוואי" של המלחמה או הקונפליקט ולא חלק אינטגרלי ממנו או מהמדיניות הצבאית של הצדדים הלוחמים.[4] דוגמאות למקרי אונס המוניים בזמן מלחמה שהוגדרו כפשע של אונס מלחמה הם מקרים שאירעו במהלך מלחמת השחרור של בנגלדש, במהלך מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר ובזמן רצח העם ברואנדה- כאשר שבט ה"הוטו" רדף ורצח את שבט הטוטסי. [5] [6]
מחלוקות סביב הגדרת הפשע אונס מלחמה כרצח עם[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים טוענים שהועידה למניעה וענישה בגין פשעי רצח עם צריכה להכריז על אונס המוני בזמן מלחמה כפשע של רצח עם, פשע של ג'נוסייד, בעוד שאחרים טוענים שאונס מלחמה כבר נכלל בהגדרה זו תחת סעיף מס' 2 של הועידה. [5] קתרין מקינון היא פרופסור למשפטים ומדעי המדינה שעבודותיה, מחקריה ומאמריה עוסקים ומציגים תיאוריות על מגדר, מיניות והתעללות מינית לרוב בהקשר של אי שוויון (brittanica,2015). לטענתה, קורבנות אונס המלחמה משמשות כתחליף עבור כל הקבוצה- אין צורך לפגוע בכולם, האונס הוא כלי שמשתמשים בו במטרה להביא להרס וחורבן של קבוצה אתנית שלמה והגישות המסורתיות של זכויות אדם טעו כשהזניחו את הניצול היכול להיות מופנה כלפי נשים בלבד והוא אלימות מינית (law&globalization, 2006). היא מסבירה כי אונס זה הוא באופן חד משמעי אונס על פי פקודה. אין זה אונס שיצא מכלל שליטה. זהו אונס מתוך שליטה: אונס עד מוות, אונס כטבח, אונס כדי להרוג וכדי שהקורבנות יבקשו את נפשן למוות. זהו אונס ככלי להביא לגלות מאונס, אונס כדי לכפות עלייך לעזוב את ביתך ולא לרצות לשוב אליו עוד לעולם. זהו אונס למען ייראה ויישמע וייצפה ויסופר לאחרים: אונס כמופע ראווה. זהו אונס כדי להקים חיץ בתוך הקהילה, לנפץ חברה, להרוס עם. ולכן זהו אונס כהשמדת עם [2]. ד"ר סיובהן פישר טוענת שההפריה בכוח ולא עצם האונס עצמו, היא המכוננת את היסודות לרצח העם והרס העם. "אונס החוזר על עצמו, לבדו, הוא עדיין אונס בלבד אבל אונס עם כוונה להפרות בכוח הוא משהו חמור יותר", שכן כפייה של הריונות ולידות של ילדים שאבותיהם הם בני עם אחר או קבוצה אתנית אחרת, נתפסת כמחיקה של המשכיות הקבוצה האתנית הנפגעת (Siobhan 1996). ד"ר ליסה שרלך מתנגדת לעמדתה של פישר, וטוענת שההיררכיה שזו קובעת להשלכות של מקרי אונס מלחמה צרה מדי ושמקרי אונס המוניים לא צריכים להיות מוגדרים על-ידי מעשי האונס שבוצעו על אלו שהופרו בכוח בלבד(sharlach 2000)
אונס כרצח עם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, השימוש באונס במהלך מצב מלחמה הוא לא תוצר לוואי של הקונפליקט אלא אסטרטגיה צבאית שנשקלה ותוכננה מראש (smith-park 2004). ברבע האחרון של המאה, רוב הסכסוכים עברו מסכסוכים בין מדינות לאום למלחמות או סכסוכים קהילתיים, בתוך מדינת הלאום, בין קבוצות של אזרחים. במהלך סכסוכים אלו, השימוש באונס ככלי נשק כנגד קבוצה אתנית מסוימת בתוך אוכלוסייה אזרחית,על-ידי גורמים מדינתיים או בלתי מדינתיים הפך לתכוף יותר. עיתונאים וארגוני זכויות אדם תיעדו קמפיינים של אונס מלחמה, כלומר, מקרי אונס שנועדו להשמיד קבוצה, במהלך הקונפליקטים במלחמת בוסניה, סיירה-לאון, רואנדה, ליבריה, סודן, אוגנדה ובמהלך מלחמת האזרחים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מעשי זוועה מיניים מנפצים את הקהילה, את היכולת ליצור יחסים ולהתלכד באמצעות הזדהות משותפת, להזדהות זה עם זה [2]. המטרה האסטרטגית של האונס ההמוני היא כפולה: הראשונה, להשליט ולזרוע טרור באוכלוסייה האזרחית עם כוונה ממשית לנשל אוכלוסייה או קבוצה זו מנכסיה ואדמותיה. השנייה, צמצום ואף ביטול האפשרות של חזרה אפשרית ובנייה מחדש של האוכלוסייה הנפגעת, זאת בשל בושה, השפלה והפחדה שנגרמה לאוכלוסייה הנפגעת. ההשפעות הללו חשובות מבחינה אסטרטגית לגורמים שאינם מדינתיים, מאחר והשימוש בהן נחוץ עבורם על מנת להזיז אוכלוסיות משטחן. אונס מלחמה מתאים מאוד למאבק הכולל רדיפה אתנית ורצח עם, מאחר והמטרה היא להרוס ולמוטט, או להזיז בכוח את האוכלוסייה הנפגעת משטחה ולוודא שהם לא יחזרו בעתיד (leaning, bartels, mowafi 2009). מטרה נוספת של אונס מלחמה הוא היא הריון כפוי, כך שהגורם התוקף לא רק פולש לתוך הקבוצה הנפגעת אלא גם חודר לתוך קשרי הדם והמשפחה שלה. עם זאת, נשים שאינן יכולות להרות,הן עדיין נותרות מושא להתעללות מינית. גיל הקורבנות נע מילדות עד לנשים בשנות השמונים לחייהן (smith 2013).
מקרים מתועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, האו"ם מעריך שבשנת 2011 בלבד היו 400,000 מקרי אונס (poloni staudinger, ortbals 2012). בקונגו אונס המלחמה מתבצע במטרה להביא להרס קהילות ומשפחות שלמות. ריאיון עם שורדת- נתן תיאור של אונס קבוצתי, קניבליזם כפוי של מעיים של אישה ורצח ילד (joeden-forgey 2010). במלחמה המתמשכת בדארפור שבסודן המיליציה "ג'נג'וויד" ביצעה פעולות המתוארות כאונס קבוצתי, לא רק בנשים אלא גם בילדים. בנוסף, תינוקות הוכו למוות. ההשחתה המינית של הקורבנות היא משהו שגרתי במדינה. במהלך מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945), הצבא האימפריאלי היפני במהלך קרב "נאנקינג" ביצע את מה שהפך להיות מוכר בתור "האונס של נאנקינג", שתואר על ידי אדם ג'ונס כ"אחד המקרים הברבריים ביותר של אונס מלחמה". עשרות אלפי נשים עברו אונס קבוצתי ונרצחו. בית הדין הצבאי של המזרח הרחוק העריך כי 200,000 נשים נאנסו, כולל תינוקות, נשים ומבוגרות. כמות גדולה ממקרי האונס הללו נעשו באופן שיטתי ותהליכי בו חיילים עברו דלת דלת וחיפשו נשים וילדות, הרבה נשים נשבו ועברו אונס קבוצתי חוזר. הנשים לרוב נרצחו מיד אחרי שנאנסו, לרוב על ידי השחתה בוטה מבחינה מינית או על ידי דקירת כידון, מקל במבוק או כל חפץ אחר אל תוך הואגינה. הזוועות האלה לא פסחו על הילדות הקטנות, שנחתכו ונפתחו על מנת לאפשר לחיילים היפנים לאנוס אותן (Jones 2006). במהלך רצח העם ברואנדה האלימות לבשה צורה ספציפית של מגדר, כאשר נשים וילדות סומנו כמטרות במאבק שיטתי של התעללות מינית (de brouwer, ka hon chu 2010). עד ראייה טען כי שמע את אחד ממנהיגי המלחמה, לורן סמאנזה, פוקד על חייליו: "תדאגו לא להרוג נשים ונערות טוטסי לפני שאתם שוכבים אתן. אתם חייבים לעשות את זה, אם הן חולות באיזושהי מחלה תעשו את זה במקלות" [2].בין 250,000-500,000 היו קורבנות של אונס ועברו התעללות מינית ברוטלית, חלקן נותרו מאחור לסבול וחלקן נורו למוות (de brouwer, ka hon chu 2010). ההרג היה בעל אופי מיני- הכדורים כוונו לאיבר מינן ושדיהן של הקורבנות, שנותרו מוטלות על הקרקע שעליה נאנסו פסוקות איברים (חגאי-פריי 2011). אלו ששרדו את אונס המלחמה ברואנדה מצאו את עצמן "מוכתמות" והרבה מהן גילו כי הן נדבקו בנגיף האיידס. הדבר גרם לנשים אלו לאבד את זכותן לרכוש ולירושה ובנוסף, סיכוייהן למצוא עבודה היו נמוכים (de brouwer, ka hon chu 2010).
המשפט הבינלאומי והכרה באונס מלחמה כפשע מלחמה וכפשע של ג'נוסייד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך כל ההיסטוריה סבלו נשים מאונס המוני בזמן מלחמה. בשנת 1204 אנסו צלבנים נשים בקונסטנטינופול. בשנת 1937 אנסו חיילים יפנים נשים בנאנקינג. במהלך מלחמת העולם השנייה אנסו חיילים גרמניים המוני נשים יהודיות ורוסיות, ובשלהי המלחמה אנסו הרוסים נשים גרמניות ואוסטריות. בשנת 1971 אנסו חיילים פקיסטנים נשים בבנגלדש וחיילים אמריקנים אנסו נשים בווייטנאם. לא ניתן לזהות בהיסטוריה רגע שבו הוכרז אונס בשעת מלחמה כמעשה פלילי במובן הבינלאומי. ההתפתחות ההיסטורית של זכויות נשים במלחמה ועיגונן קודמה באופן לא אחיד. למשל, טוטילה האוסטרוגותי, שכבש את רומא בשנת 546 אסר על חייליו לאנוס את נשות העיר. אחת החוקות המוקדמות ששרדו היא חוקת צבא אנגליה שפורסמה בשנת 1385 בידי ריצ'ארד השני. בין עשרים וארבעת הסעיפים המגדירים את כללי התנהגות החיילים, קבע המלך ריצ'ארד: "אל יגלה איש עזות פנים במידה כזאת כי יכפה עצמו בכוח על אישה, פן יהיה צפוי לתלייה". אף על פי כן, נאלץ המשפטן ההולנדי הוגו גרוטיוס, בן המאה ה-17, לתהות על העובדה שמדינות מסוימות קיבלו כמעשה מותר את חילול כבודן של נשים בעת מלחמה, ואילו באותה תקופה היו מדינות אחרות שסברו אחרת. בשנת 1785 ארצות-הברית, צרפת, הולנד ופרוסיה הסכימו באמנת ידידות ומסחר כי בשעת מלחמה ביניהן, אם תתעורר, ילדות ונשים לא יחוללו. בפקודה מספר 20 של גנרל ווינפילד סקוט בארצות-הברית בשנת 1847 נקבע עונש חמור לחיילים שאנסו. קוד הלייבר (The Lieber Code) משנת 1863, שאומץ על ידי ארצות-הברית ועל ידי כמה מדינות אירופיות, קבע בסעיף 44 כי חיילים שיבצעו מעשי אונס באוכלוסייה, עונשם יהיה מוות. אמנות האג של השנים 1899 ו-1907 לא התייחסו מפורשות לאלימות מינית, אך נאמר בהן בלשון כללית כי קיימת חובה ל"כבוד המשפחה" ול"פרקטיקות ואמונות דתיות". קביעות אלה פורשו כמעניקות הגנה לנשים מפני אלימות מינית. בשל זוועות מלחמת העולם הראשונה, הוקמה בשנת 1919 ועידת האחריות של יוצרי המלחמה ואכיפת העונש. ועידה זו מיקמה את עבירות האונס והזנות הכפויה קרוב לפסגת 32 פשעי המלחמה.
מלחמת העולם השנייה והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כעשרים שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, פרצה מלחמת העולם השנייה. גם בה, התקיפה המינית והאלימות המינית היו חלק בלתי נפרד מהקרב הבין גזעי. במלחמת העולם השנייה התרחשו פשעי מין רבים- אם כעידוד לכוח הנלחם ואם כחלק ממדיניות הכוח הכובש. המשטר הנאצי והמשטר היפני ייסדו צורות שונות של זנות כפויה והתעלמו מהתדירות הגבוהה של מעשי האונס. למשל, הממשל היפני ייסד את מוסד "נשות הניחומים", שנחטפו ונכלאו על מנת לספק את יצרם המיני של החיילים הלוחמים. בתום מלחמת העולם השנייה, בשונה מבעבר, הגיבו כוחות הברית על הפשעים הבינלאומיים שבוצעו בהקמת שני טריבונלים בין לאומיים לעשיית דין בנאשמים בנירנברג (גרמניה) ובטוקיו (יפן). חוקות בתי הדין הבין-לאומיים הפליליים הראשונים העניקו סמכות שיפוט על פשעים שנתפסו בעיני בעלות הברית כחמורים ושלא היו קיימים קודם לכן במשפט הבינלאומי: "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות". על אף החידוש ההיסטורי, לא היה ניתן למצוא בחוקת בית הדין בנירנברג את עברת ה"אונס" או כל פשע אחר בעל אופי מיני. כל זאת, למרות דו"חות רבים שתיעדו במפורש את מעשי האונס, את העיקור הכפוי, את ההפלות הכפויות, את הפורנוגרפיה, את השחתת איברי המין ואת התקיפות המיניות הסדיסטיות שבוצעו בעת המלחמה. למשל, בדו"חות אלו דווח כי בשבועיים האחרונים של המלחמה, בוצעו 100,000 מעשי אונס בברלין בלבד. מעשי הזוועה המיניים שהתרחשו בעת מלחמת העולם השנייה לא גונו ומבצעיהם שוחררו ללא עונש. במקביל, הוקם בית הדין הבין-לאומי של המזרח הרחוק, מכוח אמנת טוקיו. כמו מקבילו, גם הוא לא הגדיר את עברת ה"אונס" כהפרה של הדין הבין-לאומי הפלילי. אך, בשונה ממנו, כללו חלק מכתבי האישום שנידונו בו "אונס" כאחד מסעיפי האישום. עם תום משפטי נירנברג וטוקיו, החלו כוחות הברית בסדרת משפטים שנייה, שמטרתם הייתה להביא לדין פושעי מלחמה נוספים. משפטים אלו התקיימו בבתי דין לאומיים צבאיים. עבירת ה"אונס" נכללה במסגרת תבנית העברה של "פשע נגד האנושות" (בניגוד לפשעי מגדר או פשעי מין אחרים, אשר לא נמנו בו) אך לא נכללה בתבנית העברה של "פשע מלחמה".
הסכמים לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1949 נכרתו ונערכו מחדש אמנות ג'נבה. באמנות אלו נקבע כי הפרות חמורות של נורמות הומניטריות במסגרת סכסוך מזוין בין-לאומי גוררות אחריות פלילית אישית ונתונות לסמכות שיפוט אוניברסלית. סעיף 3 קובע כי ההפרות אסורות גם במסגרת סכסוך שאינו בין-לאומי. עם זאת, הוא אינו עוסק בפשעי מין. הקהילה הבין-לאומית התייחסה מפורשות לראשונה ל"אונס" באמנת ג'נבה 1949, בהקשר של הגנה על אזרחים בעת מלחמה. סעיף 27 לאמנה קובע כי: "נשים יוגנו במיוחד מפני התקפה על כבודן, ובעיקר מפני אונס וכפיית זנות או מפני כל צורת התקפה על צניעותן". למרות שסעיף זה דורש מהצבא הכובש להגן על נשים מאונס, האמנה לא קובעת במפורש כי מעשי אונס או אלימות מינית הם פשעים או מעשים אסורים. בחמישים השנים שלאחר אמנות ג'נבה, נכרתו הסכמים רבים שהיו בעלי תפקיד חשוב בפיתוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי שהוא התשתית להכרה בפשעי מין כפשעי מלחמה וביטוי לג'נוסייד. המסמך הראשון נכתב בשנת 1950 בהוראת האספה הכללית של האו"ם ומכונה "עקרונות נירנברג". עקרונות אלו הכירו באחריות אישית בגין "פשעי מלחמה", בגין "פשעים נגד השלום" ובגין "פשעים נגד האנושות" (לא היה בו זכר לפשעי מין). בשנת 1977 נוספו לאמנות ג'נבה שני פרוטוקולים: הפרוטוקול הראשון כולל סעיף המתייחס להגנת נשים וילדים. הפרוטוקול השני, שעוסק בהגנה על קורבנות בעימותים פנימיים, אוסר על אונס ומגדיר אותו כפגיעה בכבוד הקורבן. שני הפרוטוקולים עוסקים בהרחבה באלימות מינית, בשניהם הודגש כי מעשי אונס אסורים בעימותים מזוינים בין-לאומיים ולאומיים כאחד. בנוסף, הם מעניקים תקופת הגנה רחבה, מעבר לזמן העימות עצמו, גם לתקופה שאחרי המלחמה, אם השטח נשאר תחת כיבוש זר או עד תום מעשי האיבה.
המלחמות ביוגוסלביה וברואנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, במהלך המלחמות ביוגוסלביה ורואנדה, תפסו הפשעים המגדריים מקום מרכזי שממנו לא ניתן היה להתעלם עוד: אונס ושעבוד מיני היו כלים לכיבוש והיוו חלק מהמאבק הלאומי ומהטיהור האתני שנלווה לקרבות. לפי דו"ח שנכתב על ידי המדווח המיוחד של האו"ם לענייני זכויות אדם, מעל 20,000 נשים היו קרבנות לניצול מיני בין השנים 1992-1994 בשטחה של יוגוסלביה לשעבר (חגאיי פריי 2006). בנוסף, אין ספק כי המלחמה ביוגוסלביה חשפה דגם חדש של ניצול המיניות ככלי המוני למטרות ביצוע השמדת עם וכתוצאה מכך, הגבירה את המודעות של אנשים מהצד למעשי הזוועה המיניים המתרחשים בעת השמדת עם [2]. קבוצת נשים שכונתה Women in the Law Project שלחה משלחת לאזור הקרבות, ערכה תחקיר ופרסמה דו"ח. נשות הקבוצה המליצו כי יוקם טריבונל בין-לאומי וכי אונס ייכלל בתבניות העברה הבין-לאומיות וייחשב "הפרה חמורה של אמנות ג'נבה" לשם העמדה לדין של פושעי מלחמה. הלחץ הפוליטי שהופעל על המדינות החברות במועצת הביטחון גרם להקמת ועדה שתפקידהּ היה לכתוב דו"ח על מצב הקרבות. הממצאים המזעזעים לא הותירו מקום לספק והובילו בשנת 1993 לצעד חסר תקדים בתולדות האומות המאוחדות- הקמת בית הדין הפלילי הלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג, ה-ICTY,international criminal tribunal for the former Yugoslavia.
בית הדין הפלילי הלאומי ליוגוסלביה, ICTY[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפקיד בית דין זה היה להעמיד לדין פושעים שביצעו עברות של "רצח עם", "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות". חוקת ה-ICTY העניקה מנדט רחב להעמיד לדין פושעי מין. למשל, סעיףg)5) לחוקת ה-ICTY קבע, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המשפט הבין-לאומי, את עברת ה"אונס" כ"פשע נגד האנושות". אך עברת האונס הייתה עבירת המין היחידה שנכללה ברשימת העברות שבסמכות בית הדין. כדי להוכיח אונס במסגרת תבנית העברה של "פשע נגד האנושות" יש להוכיח שהעברה בוצעה כחלק מהתקפה רחבה או שיטתית ושהיא חלק מ"עימות מזוין", לאומי או בין לאומי, שמכוון נגד אוכלוסייה אזרחית. מבחינה פרוצדורלית, עברת האונס מוקמה בצמרת הפשעים הפליליים הבין-לאומיים, לצד הרצח והעינוי. הכללת האונס במסגרת תבנית העברה של "פשע נגד האנושות" היוותה התקדמות מבחינה פרוצדורלית. אך יחד עם זאת, בלט היעדרה של עבירת האונס מיתר תבניות העברה שבסמכות בית הדין כגון: "רצח עם", "פשעי מלחמה" ו"הפרות חמורות של אמנות ג'נבה". פושעי מין רבים הועמדו לדין בגין הפרת המשפט הבין-לאומי ההומניטרי בזכות הגדרת עברת האונס כ"פשע נגד האנושות". אחת ההצלחות של ה-ICTY הייתה שבניגוד לבתי הדין בנירנברג ובטוקיו, חוקת ה-ICTY עודדה השתתפות נשית בהליך השיפוטי: כחוקרות, תחקירניות, שופטות, יועצות משפטיות ותובעות.
בית הדין הפלילי הלאומי לרואנדה, ICTR[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1994 נשים ברואנדה היו נתונות להתעללות מינית ברוטלית כחלק מהמאבק של בני שבט ההוטו בבני שבט הטוטסי. הפעם, הקימה מועצת הביטחון של האו"ם בית דין בין-לאומי פלילי: ה-ICTR, (International Criminal Tribunal Of Ruanda). ממש כמו בחוקת בית הדין הפלילי הלאומי ליוגוסלביה, גם חוקת ה-ICTR הכריזה בסעיףg)3) על אונס כ"פשע נגד האנושות". עם הקמת בית הדין החלו להיערם דו"חות שמתעדים את מעשי האונס ההמוניים כנשק במלחמה הגזעית והמגדרית ברואנדה. אך רק תיקים מעטים מסך כל התיקים שהתנהלו ב-ICTR דנו בפשעי מין במלחמה. תקדים אחד משמעותי הוא פסק דין איקייסו, אשר נפסק בבית דין זה, שפרץ את הדרך והרחיב את האפשרות של הקהילה הבין לאומית לתבוע פושעי מין במלחמה. כתב האישום בתקדים זה כלל סעיף אישום שהתייחס להתעללות מינית כמעשה של "רצח עם", כ"פשע נגד האנושות" וכהפרת סעיף 3 של אמנת ג'נבה. בית הדין מצא כי מעשי האונס בוצעו מתוך כוונה להרוס את בני שבט הטוטסי פיזית ומנטלית כקבוצה ושבעקבות מעשי האונס נשים ונערות רבות מתו מפצעיהן ונרצחו. מכאן קבע בית הדין כי מעשים אלה מהווים פשע בין-לאומי חמור של "רצח עם". פסק דין זה חיזק משמעותית את האפשרות להעמיד לדין פושעים בגין עברות מין במלחמה. החיזוק התבטא לא רק בכך שבפעם הראשונה הוכר במשפט הבין-לאומי "אונס" כצורה של "רצח עם", אלא אף בכך שבפעם הראשונה, טריבונל בין-לאומי הכיר באפשרות של הרשעה בין-לאומית נגד פושעי מין בעברת האונס וכן בעברות מין נוספות, שגרמו לקרבנות לנזק נפשי ולא רק לנזק פיזי. בנוסף, הכיר בית הדין בפסק דין זה בהשפעת הפשעים המגדריים על משפחות הקורבן, על קהילתו, על כל הקבוצות הקשורות בסכסוך ועל הציבור. עם זאת, למרות אלפי העדויות והדו"חות שתיעדו את פשעי המין, מספר הפושעים אשר הועמדו לדין בגין עברות מין בבית הדין הפלילי של רואנדה היה זעום.
בית הדין הלאומי הקבוע, ICC[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1998 נוסחה אמנת רומא, שמכוחה קם בית הדין הבין-לאומי הפלילי הקבוע: ICC. בית דין זה מייצג קונצנזוס של 113 מדינות. סמכות השיפוט של ה-ICC כוללת את הפשעים הבאים: "רצח עם", "פשע מלחמה", "פשע נגד האנושות" ו"פשע התוקפנות". אמנת רומא נוקבת מפורשות ברשימה של עברות מין אשר מהוות "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות". בנוסף, סעיפי האמנה כוללים דרישה מהמדינות החברות להביא בחשבון את הצורך בייצוג הולם של נשים וגברים כשופטים. כמו כן, אמנת רומא מכירה בצורך שתהא לשופטים הכשרה בנושאים מסוימים שכוללים גם אלימות נגד נשים וילדים. האמנה מגדירה מפורשות את מעשי האונס כאסורים, הן בסכסוכים לאומיים והן בסכסוכים בין לאומיים, וקובעת כללי פרוצדורה ראויים וחשובים באשר לגביית עדות מקורבנות של עברות מין. התקדמות נוספת שבאה לידי ביטוי באמנת רומא בנוגע לסוגיית המגדר היא הוראה שקובעת בבירור כי רדיפה על רקע מגדרי מהווה "פשע נגד האנושות". הכללת הקטגוריה "מגדר" ברשימה זו מכירה בכך שקבוצות הנשים או הגברים עשויות להיות נרדפות וכן, שיש לקבוצות אלו צרכים ודאגות מיוחדים להן, שחייבים לבוא לידי ביטוי במשפט הבין-לאומי. עם זאת, לפי האמנה, פשעי מין אינם מהווים "רצח עם" או "הפרה חמורה של אמנות ג'נבה" (חגאי פריי 2011).
אמצעי ענישה בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2000 פורסמה החלטה מספר 1325 של האו"ם המצהירה על המחויבות של מועצת הביטחון של האו"ם להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבין-לאומית. ההחלטה נוגעת בשלושה נושאים עיקריים: הראשון הוא השפעת הסכסוכים האלימים והמלחמות על נשים- ההכרה בכך שנשים הן קורבנות של מלחמות בתקופתנו וחשופות יותר לפגיעות כגון: אונס, אלימות במשפחה, היעדר השפעה פוליטית, עוני, זנות, סחר בנשים ומחלות מין. ההחלטה תובעת הגנה מוגברת על נשים בעת סכסוך אלים ולאחריו. ההחלטה מציגה את החשיבות שבבחינת סכסוכים צבאיים בפרספקטיבה מגדרית. הנושא השני הוא שיתוף נשים בפתרון סכסוכים ובתהליכי שלום. הנושא השלישי עוסק בהטמעת נקודת השקפה מגדרית בכל פעילויות האו"ם ומוסדותיו הנוגעות לאזורי סכסוך, כולל בקרב כוחות שמירת השלום. בעקבות החלטה זו, גיבשו 23 מדינות ברחבי העולם תכניות פעולה לאומיות להטמעת עקרונות החלטה 1325, ביניהן: ישראל, ארצות הברית, סלובניה, ליבריה, בריטניה, ספרד, נורווגיה והפיליפינים. (אתר ארגון "איתך" 2014) בשנת 2008 פורסמה החלטה מספר 1820 של מועצת הביטחון של האו"ם. החלטה זו הכירה מפורשות בפשעי מין כנשק בעת עימות וקבעה כי שימוש באלימות מינית נגד נשים וילדות היא טקטיקת מלחמה שמטרתה להשפיל את האויב, לשלוט בו, להשליט בו פחד ולהוריד לו את המורל (חגאי פריי 2011). בהחלטה נכתב כי "אונס וצורות אחרות של אלימות מינית יכולים להוות פשע מלחמה, פשע נגד האנושות או מרכיב של רצח עם". באופן עקיף קובעת ההחלטה כי יהיה ניתן להעמיד אנסים למשפט בבית הדין הבין-לאומי בהאג (אתר YNET, 2008)
ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל היא מדינה שלאורך ההיסטוריה שלה ידעה מלחמות וסכסוכים רבים על רקע לאומי ולמעשה היא נמצאת במצב תמידי של סכסוך. למרות זאת, אין שימוש באונס כאמצעי לחימה נגד האוכלוסייה האזרחית (אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל 2006). לאורך ההיסטוריה יש תיעוד של מקרה אחד, בו אנסו חיילי צה"ל נערה בדואית באחד מבסיסי צה"ל בדרום, בפרשה הנקראת "פרשת נירים". במסגרת פרשה זו, בתאריך 12 באוגוסט 1949, סמוך למשלט נירים, קבוצת חיילי צה"ל לקחו בשבי נערה בדואית. הם אנסו אותה באכזריות בזה אחר זה, על פי הסדר שקבע המ"מ. לאחר שבוצעו בה מעשי הזוועה היא נרצחה ונקברה מחוץ למשלט. החיילים הועמדו לדין על האונס והכליאה. מרבית הראיות המרשיעות בנוגע לפשעים הנוגעים לאלימות המינית הגיעו בעקבות הודאות החיילים במשלט, מאחר וכשנמצאה גופת הנערה היא הייתה במצב של ריקבון מתקדם. 17 חיילים נשפטו לעונשי מאסר (אתר עיתון הארץ, 2013).