משתמש:Shay1234567890/The old guitarist

הגיטריסט הזקן

הגיטריסט הזקן ( מוכר גם בשם: המנגן העיוור) הוא ציור שמן שצויר על ידי פאבלו פיקאסו בסוף 1903 - תחילת 1904. בציור נראה איש זקן, עיוור, בעל בגדים שחוקים, רכון בכבדות על הגיטרה שלו, מנגן ברחובות ברצלונה, ספרד. כיום ניתן לראות את העבודה במכון לאמנות של שיקגו (Art Institute Of Chicago) כחלק מאוסף הזיכרון הלן בירץ' בארטלט.

בזמן יצירתו של 'הגיטריסט הזקן', המודרניזם, האימפרסיוניזם, הפוסט-אימפרסיוניזם והסמבוליזם התמזגו ויצרו תנועה כוללת בשם אקספרסיוניזם שהשפיעה רבות על סגנונו של פיקאסו. יתר על כן, רמת החיים הגרועה של פיקאסו, והתאבדותו של ידיד יקר השפיעו גם כן על סגנונו באותה תקופה, שנודעה כתקופה הכחולה שלו. כמה צילומי רנטגן, תמונות אינפרא-אדומות ובדיקות של אוצרים חשפו שלוש דמויות שונות שהוסתרו מאחורי הגיטריסט הזקן.

התקופה הכחולה

בזמנו, לאחר שנטש את החינוך הקלאסי המסורתי שלו כמו גם את החיפוש אחר התהילה, עבר פיקאסו יחד עם חברו, קרלוס קסגמאס לפריז. שנה לאחר מכן, קסגמאס הפך אומלל ללא תקנה בעקבות רומן אהבה כושל ולקח את חייו בידיו. פיקאסו הושפע מאוד מהאירוע ועד מהרה הפך מדוכא ושומם. נוסף על כך, פיקאסו סבל מעוני רב , עוניו גרם לו להזדהות ולהתייחס לקבצנים, לזונות ולדחויים אחרים בחברה.

האירועים והנסיבות הללו היו הדחף לתחילת התקופה הכחולה של פיקאסו, שנמשכה בין השנים 1901-1904. התקופה הכחולה של פיקאסו מאופיינת על ידי המרחבים השטוחים של צבעים כחולים, אפורים ושחורים. כמו כן בדמויות מלנכוליות שאבדו בהרהורים, וחוו טרגדיה עמוקה ומשמעותית. לאחר התקופה הכחולה באה תקופת הוורדים של פיקאסו, שהולידה בסופו של דבר את תנועת הקוביזם, אותה פיקאסו ייסד.

ניתוח

אלמנטים בגיטריסט הזקן נבחרו בקפידה כדי לייצר תגובה מהצופה. לדוגמה, השימוש בערכת הצבעים המונוכרומטית יוצרת משטח דו מימדי כמו גם צורות המיועדות לנתק את הגיטריסט מן הזמן והמקום. בנוסף, הצבעים הכחולים יוצרים גוון כללי של מלנכוליה ומדגישים את הנושא הטרגי, כמו גם את הצער. השימוש היחיד בשמן על הפאנל גורם למצב רוח כהה יותר תיאטרלי. שמן נוטה למזג את הצבעים יחד מבלי להבהיר בהירות, יצירת הרכב דרמטי מלוכד עוד יותר.

יתר על כן, הגיטריסט, אם כי שרירי, נראה כמעט קרוב למוות, ובעל סימני חיים מועטים מה שמרמז מעט נחמה בעולם המדגיש את אומללות המצב שלו. קנה המידה הוא מניפולציה כדי ליצור פרופורציות מוארכות ואלגנטיות תוך הגברת המחשבה השקטה של ​​הגיטריסט המשרה תחושה של רוחניות. הגיטרה החומה הגדולה היא השינוי המשמעותי היחיד בצבע שנמצא בציור: החום הכהה של הגיטרה, הבולט על הרקע כחול, הופך למרכז בציור. הגיטרה באה לייצג את עולמו של הגיטריסט הרק מקווה לשרוד. גבר עיוור ועני זה, תלוי בגיטרה שלו ובהכנסה הקטנה שהוא יכול להרוויח מהמוזיקה שלו להישרדות. כמה היסטוריונים לאמנות מאמינים כי הציור הזה מבטא את חייו הבודדים של אמנים ואת המאבקים הטבעיים שמגיעים עם הקריירה. לכן, מוסיקה או אמנות, הופכת לנטל ולכוח שמבודד אמנים מהעולם. ובכל זאת, למרות הבידוד, הגיטריסט (אמן) תלוי בשאר חלקי החברה להישרדות. כל ההרגשות הללו משקפות את מצבו של פיקאסו בזמנו ואת ביקורתו על מצבה של החברה. הגיטריסט הזקן הופך להיות אלגוריה לקיום האנושי.

פול מריאני, ביוגרף של וואלאס סטיבנס, הציג את הניתוח שלו לציור כנקודת מוצא להתנגדויות שהעלה סטיבנס בנוגע למקור השיר שלו שכותרתו "האיש עם הגיטרה הכחולה": "למרות שהוא מכחיש זאת שוב ושוב, לסטיבנס יש ציור מסוים בראש: 1903 של פיקאסו הגיטריסט הזקן, המצייר איש זקן בעל שיער וזקן לבן יושב מעוות ורגלי רגליים כשהוא מנגן בגיטרה שלו.הציור נעשה כמעט כולו בבלוזות מונוכרומטיות ובשחורים וכחולים, פרט לגיטרה עצמה, צבועה בחום קצת יותר חם, האיש עיוור, וכבר אינו רואה את העולם סביבו, הוא רואה עמוק יותר במציאות שבתוכו ". בגיטריסט הזקן, פיקאסו אולי צייר את ציורו של ג'ורג' פרדריק ווטס (Hope) (1886), המתאר באופן דומה מוסיקאי כפוף וחסר ישע עם צורה זוויתית מעוותת וצבע כחול.

צילומי רנטגן ובדיקות שנעשו לאחרונה על ידי אוצרים מצאו שלוש דמויות מציצות מאחורי גופתו של הגיטריסט הזקן. שלוש הדמויות הן אשה זקנה וראשה רכון לפנים, צעירה עם ילד קטן כורעת לצידה, ובעלה בצד ימין של הבד. למרות הדימויים הלא ברורים באזורי הבד החשובים, המומחים קבעו כי לפחות שני ציורים שונים נמצאים מתחת ל’גיטריסט הזקן’.

בשנת 1998, חוקרים השתמשו במצלמת אינפרא אדום כדי לחדור את השכבה העליונה של צבע (ההרכב של הגיטריסט הזקן) וברור ראה את ההרכב השני ביותר. באמצעות מצלמה זו, הצליחו החוקרים לגלות אם צעירה יושבת במרכז הקומפוזיציה, מושיטה את זרועה השמאלית אל בנה הכורע מימינה, ועגל או צאן על צדה השמאלי. בהגדרה ברורה, לאישה הצעירה יש שיער ארוך, זורם, כהה והבעה מהורהרת.

המכון לאמנות של שיקגו שיתף את הדימויים האינפרה-אדומים שלו במוזיאון קליבלנד לאמנות ובגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, שבו זיהה האוצר ויליאם רובינסון סקיצה שכתב פיקאסו לידידו מקס ג'ייקוב במכתב. שם, הוא חשף את אותו ההרכב של האם והילד, אבל היתה בו פרה מלקקת את ראשו של עגל קטן. במכתב ליעקב, פיקאסו מגלה שהוא צייר את היצירה הזאת כמה חודשים לפני שהתחיל את הגיטריסט הישן. למרות התגליות הללו, הסיבה שבגללה פיקאסו לא השלים את ההרכב עם אם וילד, וכיצד האישה המבוגרת יותר התאימה להיסטוריה של הבד, נשארה לא ידועה.