משתמש:Sivaninio/ גיל שנתיים האיום
גיל שנתיים האיום
גיל השנתיים האיום הוא תקופת מעבר בין ינקות לילדות. בתקופה זו הילד עובר תהליך של בניית זהות עצמית המורכבת משני תהליכים: הראשון הוא תהליך היפרדות מההורים והבנה כי הוא (הפעוט) הוא ישות נפרדת, והתהליך השני הוא הבנת הפעוט של מי הוא עצמו. תהליכים אלה מתרחשים בגיל שנתיים, ולכן מכונים "גיל שנתיים האיום" או "גיל שנתיים הנורא". בתקופת גיל זו, הילד מגלה כי הוא יכול לשלוט על מה שקורה סביבו באמצעות יכולתו לדבר ולהביע את עצמו. הילד מתחיל לדרוש את עצמאותו בשלב מוקדם יחסית ורוכש מיומנויות מוטוריות וקוגניטיביות אשר באמצעותן יכול לבטא את רצונותיו. הכינוי "גיל שנתיים האיום" (the terrible two) אינו זוכה להסכמה אחידה מצד אנשי החינוך והטיפול, אך זוהי הרגשה המלווה את הורי הילדים בגיל זה. הורים רבים מרגישים שילדיהם מתמרדים מולם ומול שאר הדמויות המשמעותיות בחייהם, מתעקשים ומביעים את דעתם ורצונם ללא הרף . אין יודעים מהי התחלתה או סופה של תקופה זו בדיוק, אך סביב גיל השנתיים הילד בוחן את גבולותיו, את יכולותיו ואת גבולות סביבתו. שלב זה הינו נורמלי וטבעי בהתפתחות הפעוט לצורך גיבוש זהותו.
|
תוכן עניינים 1. מאפייני הגיל- מהיבט מוטורי וקוגניטיבי 2. ביטויי המרד 3. דרכי התמודדות 4. קישורים חיצוניים 5. הערות שוליים |
מאפייני הגיל - מהיבט מוטורי וקוגניטיבי
אישיותו של הילד בן השנתיים יחסית יציבה בשלב זה. הילד מכיר עצמים רבים ורוכש שליטה מוטורית בגופו- הילד כבר הולך באופן יציב, מסוגל לרוץ, לעלות בגרם מדרגות, להתכופף ולהתרומם כרצונו. גם המוטוריקה העדינה מתחילה להתפתח. הילד מסוגל להרכיב מגדל, לצייר, מתחיל להרכיב פאזלים ואוכל לבד עם סכום . מבחינה שפתית הילד מתחיל לרכוש את השפה ולתקשר עם סביבתו. בגיל זה, הילד נמצא בשלב הדו לשוני, המאופיין בהרכבת משפטים משתי מילים, והוא מסיים את שלב ההתפתחות הלשונית של תקופת הינקות. משפטים אלה לרב הם שמות עצם, ללא מילות יחס ובשתי מילים הילד יכול להביע מגוון משמעויות. השפה שהילד מפתח משקפת את מה שהוא יודע על העולם והוא מתחיל לקלוט מושגים שקשורים לסביבתו, כך שהכשירות הלשונית מבטאת את ההתפתחות הקוגניטיבית. מבחינה קוגניטיבית, הילד מסוגל להסיק מסקנות ולתכנן- מחפש חוקיות בסביבתו, בוחן חפצים סביבו ומתחיל ליצור בראשו קטגוריות. לדוגמא, מזהה כלב בתמונות של כלבים אחרים ויכול לשייך כלב צעצוע וכלב בביתו לאותה סכמה במוחו.
ביטויי המרד
מרד גיל השנתיים נובע מרצונו של הילד להיות עצמאי, שכן הוא מגלה את יכולותיו המוטוריות, הקוגניטיביות והשפתיות . הילד מבין כי הוא מסוגל להיות עצמאי יותר, ללא עזרת הוריו, לממש את רצונותיו ולהביע זאת כשאומר "לא רוצה". הילד מבין את הסביבה בצורה טובה יותר מאשר שהוא יודע להביע את עצמו. כאשר הילד מצליח במשימה כלשהי, הוא מטפח את תחושת המסוגלות והביטחון כי יכול להיות עצמאי. הילד דורש לבצע פעולות לבד ולומר "רק אני", "לא רוצה" וכד'. באמצעות הסרבנות הילד יוצר הפרדה בינו לבין האם, והוא עובר תהליך של היפרדות וייחודיות. אחד הביטויים הוא הרצון לבצע פעולות שהוריו עושים, לבדוק עד כמה הוא מסוגל להיות עצמאי ועד כמה הוא חזק מול הוריו. גילויי המרד באים לידי ביטוי בדרכים שונות- שינויים קיצוניים במצבי רוח, התפרצות בכי פתאומיות, דיבור בצעקות כלפי ההורים, השתטחויות ובעיטות בייחוד כאשר נתקלים בסירוב או אי הסכמה ועוד. הילד מביע יחס אמביוולנטי כלפיי ההורים- מצד אחד הדיפתם ומן הצד השני הצורך בהם. הילד לומד להיות עצמאי והוא דורש מהוריו לעשות דברים לבד ואף מתגאה בהצלחותיו. מנגד, הוא עדיין מביע התנהגות תינוקית שיכולה לבוא לידי ביטוי ברכושנות כלפי חפצים או בני משפחה וחברים. ביטוי נוסף הניכר בדמותו של המרד, הינם התקפי זעם הנובעים מתנודות אמוציונליות חזקות ומקונפליקט שבין שליטה לחוסר אונים. התסכול שחווה הילד מוביל להתפרצויות כעס ולבכי בלתי נשלט. התקפים אלו הינם דרך ביטוי של הילד, שכן השפה אינה מפותחת דיה להבעה עצמית. הזעם משתלט על הילד והוא מתנהג בחוסר שליטה, בוכה ומשליך את עצמו על הרצפה. ההתמודדות עם מצבים מסוג אלו הינה לעזור לילד להירגע. הילד צריך להרגיש ששומרים עליו, אך מנגד אין להיכנע לביטויי מרד אלו. ישנם ילדים שאינם עוברים את "מרד גיל השנתיים", או שעוברים אותו בצורה שקטה ומאופקת יותר, מה שבהחלט נחשב לתקין. סרבנות היא הדרך בה הפעוט מבטא את עצמאותו ורצונותיו, והמרד על אף קשייו, תורם להתפתחות הרגשית של הפעוט, היות היא מלמדת אותו את גבולות המותר והאסור- מה שתורם לו בהבנת העולם סביבו.
דרכיי התמודדות
בתקופה זו יש לגלות רגישות ואמפתיה כלפיי הילד, להכיל ולעודד אותו אך להציב לו גבולות. יש להתמיד בהצבת הגבולות מאחר ואלו, מקנים לילד תחושת ביטחון ומקלים על הדרך שלו להירגע. הצבת הגבולות הינה תלוית "בית ועמדה", אך חשוב לשמור על עמדה אחידה בין ההורים, כלפיי הילד. יש לשוחח עם הילד ולהסביר לו היכן ניתן לאפשר לו בחירה והיכן לא. כך, יהיה לו קל יותר לקבל את ההבדלים בין המותר לאסור. כמו כן, אין להיכנע להתקפי זעם, כדי למנוע מהילד את התחושה שיש בידיו "כלי" המשפיע על ההורים והוא יכול להפעילו כרצונו. רצוי להרגיע את הילד, לגלות רגישות לכאבו ולומר לו "אני מבין/ה את הרגשתך, אך איני יכול לעשות מה שאתה רוצה כרגע". לעתים, מתן אופציות של בחירה, מעודד את הילד לשיתוף פעולה עם ההורים ומקנה לו תחושת מה של שליטה וכח, מה שמפחית את הצורך שלו לומר "לא". ההורים צריכים להעניק לילד הרגשה של עצמאות וחופש להתנסות במשימות שיכול לבצע, בהתאם לגילו ולרמת ההתפתחות שלו. ניתן לאפשר לו פעולות מסוימות, בעיקר מוטוריות, (למשל, מזיגת שתייה, נשיאת דברים) מה שמונע בעתיד עימותים עם הורים. ההתמודדות המומלצת לצמצום ההתפרצויות הוא הקרנה של רוגע ושלווה, מה שמקנה לילד תחושת ביטחון שיש דמות שהוא יכול להישען עליה. כמו כן, על ההורה לא לשנות את החלטתו בכל שלב של ההתפרצות, כדי למנוע את החיזוק החיובי ומתן הלגיטימציה לילד, לעשות זאת בעתיד. יש לזכור כי גיל שנתיים הינו חשוב ומהותי מבחינת התפתחות הילד. בתקופה זו הילד בונה את העצמי, הביטחון והיכולות שלו, ולכן יש לעודד את הילד ולתמוך בו ובמקביל להציב גבולות ברורים של מה מותר ומה אסור.
קישורים חיצוניים
- בטיפולנט – פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל,
- מאפייני ההתפתחות – גיל שנה עד שנתיים
- מרד גיל השנתיים, אתר הגננת
http://disney.haganenet.co.il/gan
הערות שוליים
1. ברטון, ו. (1980). שלוש השנים הראשונות, תל אביב: זמורה ביתן.
2. סולברג, ש. (1996). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: מאגנס.
3. סרוף, א. (1998). התפתחות הילד טבעה ומהלכה, האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה שלישית.
4. Valman, B. (2010). ABC of One to Seven, fifth edition
4. שולמן, א. (2006). גיל שנתיים גיל המרד, הורים וילדים.