משתמש:Slav4/ארגז חול/בוסטון
http://www.tog.co.il/he/Article.aspx?Id=494
אדמו"ר מבוסטון ח' כסלו תש"ב הר הזיתים חלקת החסידים ארונה של הרבנית ההשובה מ רת שרה סאשא, אלמנת האדמו״ר הרב ר׳ פנהם דוד הלוי הורביץ האד- מו״ר מבוסטון זצ״ל, הובא לירושלים והוטמן בהר הזיתים. הרבנית היתה מגזע היחס, נכדת הצדיקים ממזרי- טש, טשרנוביל, זלוצ׳ב וברדיטשב. בת רבי יחיאל מיכל האדמו"ר מטורקט סטראטין נפטרה י"ז ניסן תשל"ב הר הזיתים
הדבר ידוע, שהרוב המכריע של הנוער היהודי באמריקה נוהר אל מוסדות להשכלה גבוהה ־— כך שתשעים אחוזים ומעלה הם סטודנטים. עיבדה זו מעמידה אתגר גדול למי שנרתם למשימה הקדושה לקרב את לבות בני ישראל לשמים. אבי ומורי זצ״ל, הצדיק רבי פנהס מילידי גאליציה, מאז ההליט להתיישב בבוסטון, בירת מדינת מסאצ׳וטס יחבל ״אנגליה החדשה״ (ביו אינגלנד) בכלל, נדבק לו התואר: ״הרבי מבוסטון״. אבי האדמו״ר השלים עם התואר הזה. היה בכך משום הידוש. כרגיל האדמו״רים מיוצאי היבשת הישנה, אירופה, שקבעו את מקום מושבם בארצות־הברית, המישיכו לשאת את השמות של ״הצרות״ מוצאיהם. משקיבל אבי ומורי את התואר שהוצמד לו — באםטאנער רבי — היה בכך משום אישור, כי האמין באמונה שלימה שנמצא גם באמריקה מעמד וסיכוי לתנועת החסידות. בשנת תש״ד נתבקש אבי מורי לישיבה של מעלה. עול־ימים הייתי, כבן עשרים וארבע ישנים, כשהוטל עלי להמשיך במורשת של בית אבא. מהרגע הראשון הייתי הדור הכרה, שהתואר — האדמו״ר מבוסטון — מהייב אותי להפנות את מבטי אל הדור הצעיר, כלומר — הסטודנטים. אז, לפני שלישים שנה, לא היתד. עוד ההליכה לאוניברסיטאות באופנה כמו היום. אבל בוסטון היתה כבר אז מרכז תוסס של סטודנטים יהודים, אשר שאפו להיכלל בין הניכי מוסדות מדעיים חשובים, כמו הארווארד, ״איי־אם־טי״ וכהנה, וכהנה, כאשר פתחתי אז את ה״שטיבל״ החסידי הראשון בפרבר של בוסטון — ברוקליין, •שמפאת מקומו המצומצם קשה היה להכתירו בתור ״בית המדרש״, לא הסתפקתי באותו •חוג של ״הסידים בוסטוניים״, שהועברו אלי בירושה ישרובם ככולם היו משרידי הדור הישן מבאי העיירות בפולין וגאליציה - ־ אלא שדאגתי מיד לחפש קשר ומגע עם הנוער. זה היה הצעד הראשון שלי בהתירתי למציא נתיב וגשר ללבותיהם של המוני הסטודנטים היהודים ב״קמפוםים״ של בוסטון רבתי. * לאהר שנים, כאשר זכיתי בסייעתא דשמיא, להקים על תלו בנין גדול ומפואר ״בית פנחס״, אישר מוקדש לתורה ולתפילה, בלבו הסואן של בוסטון, ולבית זה אנו מזמינים מדי פעם בפעם בתור ״אורחים לשבת״ עשרות ומאות של סטודנטים מהאוניברסיטאות שבסביבה, נתפרסם — בבטאון אקדמאי אחד — רשימה בשם: ״הרבי של הקולג׳ים״. ואני מוכרח לומר, שהמאמר הנרגש והתואר הזה הביא אותי להתרגשות. סימן, שהפעולה הבלתי־נפםקת במשך רבות בשנים לא היתה לריק. הבטאון הרשמי של ציבור הסטודנטים בבוסטון ״׳גניוס 2״, שלה לא־מזמן כתב לראיין אותי. שאלתו הראשונה היתה: ״למה ייתר ויותר אנשים צעירים, סטודנטים שהם מאוד בקורתיים, נמשכים אל •בית המדרש החסידי ?״ והאמת היא, ששאלה זו מעסיקה אותי מזה שלושים שנה ומעלה, ועד עצם היום הזה אני הרד לענות עליה, מכיוון ״שהכל בידי שמים״... על •שאלתו של כתב בטאון הסטודנטים, הייתי בכל אופן צריך להשיב. והסברתי לי, כי העקרון שלי הוא, לקבל כל אהד בסבר פנים יפות ביותר, ולא לשאול אותו כלל מי הוא? ומה משאלת לבו ? ושאלות בדומה להן. עם זאת, אני מוכן תמיד להשיב על שאלות שונות ומשונות, אשר הסטודנטים מפנים אלי. ובל יופתע איש, כי מרבית השאלות הללו נישאות אופי אישי מובהק, כי גם אלה שבאים אלינו להתארה בבית־המדרש בפעם הראשונה, אינם מהססים לפתוח את סגור לבם. מובן, שאף אחד לא יציג לי שאלות בעניגי חייו הפרטיים, מבלי שירגייש מקודם את האווירה הידידותית והאינטימית השוררת בבית־המדרש שלנו. אווירה נעימה זו, אשר הסטודנטים מתבשמים ממנה באופן חזק, היא, לדעתי, תוצאה משני גורמים ־ - מצד המארה ומצד האורה כאחד. הנוער המודרני, ואף הסטודנטים המוכשרים המצליחים בלימודיהם, סובלים מתחושה של בדידות וניכור. הייתי אומר, כי קר להם, הם צמאים לידידות של אמת. כשהם מתחממים באווירה החסידית של שבת־קודש בבית־מדרשנו, זה מפתיע אותם מתחילה, כי לא ציפו לקבלת פנים נלהבת כזו. וזה הגיוני, שאיש גלמוד המוצא באורח בלתי־צפוי אוזן קשבת ולב פתוה — יסיר את המנעול מעל פיו ויוציא החוצה את הענינים המעיקים עליו. הכתב של עתון הסטודנטים שאל אותי, אם אני רגיל לראות בין הבאים, ״קהל של צעירים״, או שגם בתוך קהל כה גדול מצליח אגי להבחין בקווי־אופי של יחידים. להסברת רקע השאלה קרא לפני ״קטע״ מתוך תיאור מרגש, מפרי עטם של שני סטודנטים, שהתארחו בבית־מדרשנו לשבת־ קודש. חסטודנטים דיווחו כי הם חקרו את כל אלה שהתאספו יחד אתם לשבת, והם ישמו את כל המניעים, שהביאו אותם ״אל בית־ המדרש החסידי״. אמת נכון, שלא היתד. עבורי שום הפתעה בכך, כי לאחר שנים כל־כך מרובות של פעילות רוחנית עם הסטודנטים, מבתין אני בוקל, במה שלוחץ עליהם. הרי מרביתם באים מבתים של משפחות ריפורמיות וקונםרבטיביות, המרוקנים למדי מהיהדות. לא מעטים מציגים את עצמם אפילו ככופרים ואתאיסטים, שאין להם כל יחס היובי לדת ולמסורת.
מה, איפוא, מביא אותם אלינו? מן הדיווח הזה למדתי אף אני לא מעט. וזה אל נכון מאלף להעתיק תיאור אוטנטי זה, המאפשר להציץ לתוך נשמותיהם של •בני הדור האמריקאי החדש: ״כל אלה שנענו להזמנת הרבי להתארח אצלו לשבת מופעלים על־ידי שאיפה ללמוד ולהכיר, לספק איזה מאוויי פנימי שאין לו הסבר ראציונאלי כל־כך, ובעיקר לגלות איך היהדות המסורתית מסוגלת להמשיך להתקיים באמריקה של המאה העשרים. לרגל רגשות שונים ומעורבים, כל אלה קיבלו ברצון את הזמנתו של הרבי מבוסטון, בנוסה: ״טעמו וראו, מה טוב ומה נעים להיות יהודי אמיתי״... ״רבים שבאו הדגישו במפורש, שאותו סוג ״ג׳ודאיזם״ (יהדות), אשר הם הכירו בבתי הוריהם, נראה להם כצביעות, וזה דוהה אותם בהחלט. הם רגילים בשבתות ל״סרוויסס״ (תפלות) ב״טמפל״ (בית־כנסת), אשר המתפללים נחפזים לגמור היש־מהר, כדי לרוץ משם לבריכת־השהיה של המועדון ההברתי... והם יודעים, כי עבור אותם בתי־תפילה אשר הוריהם רוצים לקהת גם אותם, הבעיה החשובה ביותר לקראת ״הימים הנוראים״, איך להבטיח מספיק מקומות־הניה למכוניות שיביאו את המתפללים... והם למדו מנםיונם האישי, כי להורים כאלה המטיפים בעצמם לשמור ״אידיש־ קייט״, לא איכפת לגמרי, באם הילדים שלהם מצאו לעצמם בן־זוג או בת־זוג לא־יהודי... תיאור קצר ומהימן זה נותן מושג באיזה ״חומר אנושי״ מדובר. זה ״חומר״ לא־נוח ואף קשה. צעירים מאוכזבים וגם מתוסבכים. צעירים, שהמושגים על היהדות מסולפים ומעוותים. כל היהדות נראית בעיניהם כמו קאריקאטורה. יזה באמת אתגר רציני, כיצד לחמם אותם, ומעל לכל — כיצד לרכוש את אימונם ? ואסור להתרגש ייתר מדי מעצם נכונותם לבוא ולהתארח אצלנו — מכיוון ישזה יכול להיות עבורם ״הרפתקה״, שאינה מעלה כלום יאף אינה נותנת הרבה.
וכאן כדאי להדגיש איך אנו ״מתחילים״ עם קהל כזה של סטודנטים בלתי־מוכרים. הם מגיעים אל בית־המדרש ישר מספסלי הלימודים באוניבר סיטאות. השעה קרובה לכניסת השבת. והם מוזמנים לתפילה ישל ״קבלת שבת״, ולהצטרף לשירת ״לכה דודי״. וכהמשך לתפילה באה שירת ״שלום עליכם, מלאכי השלום״, וגם אמירת בניגון מסורתי של פרק ״אשת היל״ מתיך ספר משלי. סעודת השבת — הנערכת אצלנו ב״בית פנהם״ כדת וכדין, ליד שולחנות ערוכים ונרות דולקים. ״קידוש״ ונטילת־ידים והגשת מאכלי־מעדנים לכבוד שבת, ובין מאכל למאכל דברי־תורה וכן זמירות בנוסה חסידי מרטיט לב ונפש. כתום הסעודה ולאהר ברכת המזון (מי שיודע לברך — מברך, אך מעטים היודעים משהו והרוב מקשיבים במתח) — מוזמנים האורחים כולם לשיחה תורתית בפרשת השבוע. שיהה זו נהפכת תוך כדי כך למעין ״שולהן עגול״, כי כל אהד מקהל האורהים מוזמן להציג שאלות ככל העולה על לבו. ולא רק שאלות קצרות — כל אחד מקבל את רשות־הדיבור גם להתווכה. אם לומר את האמת, מתקשה אני לתאר מצדי מה הם רחשי־ הלב של אורחים לאחר ״פגישה״ הגיגית זויעם ״שבת מלכתא״, הנמשכת מקפר שעות. אני מתקשה לדבר על הוויות של האהרים, האורחים, מפני הטעם הפשוט, כי שבת־קודש בכבודה ובעצמה היא האורהת בביתנו, ולמענה ורק למענה טורהים ומכינים הכל. בשעת התפילה ולעת הסעודה השבתית רואה אני לנגד עיני את שבת־ קודש, ואינני משנה אף כהוא־זה מהנוסה ומהנהוג אצלנו מדי שבת בשבתו, אם אפילו יתאספו אורהים מרובים והשובים, ככל שיתאספו. מתקבל על הדעת, שזוהי בדיוק ההוויה הכי־חזקה אצלם — לטעום את טעמה של שבת־קודש על־פי נוסה החסידים וה־ אדמו״רים. הייתי מעיז לומר, שזו עבור אלה שמרוהקים ומנותקים מחיי היהדות מעין ״טבילה״ בתוך מעינות הנובעים ״אידישקייט״. זו ״טבילה״ בתוך ים של התלהבות הסידית הסוחפת ממש כל אשר בשם ישראל יכונה. נוטה אני לחניח, שלאהר ״טבילה״ מעין זו גם הישאלות, הספקות והתמיהות שלהם מנוסהים אהרת. בדרך כלל זה קו אופייני, •שהשאלות המועלות מצד הסטודנטים המסוקרנים, חוזרות על עצמן, פהות או יותר בכל ״ישבת הגיגית״, כאשר אנו פותחים את שערי ביתנו לרווחה. בראיש וראשונה הם מבקשים הסבי על מנהגי השבת עצמה, הפזמון ״לכה דודי״, הפירוש הנכון של ״שלום עליכם״ (והם אינם תופסים שהמכוון הפעם למלאכי־השבת!), וגם בהקשר לדברי־תורה של פרשת השבוע. שיחות יותר נרחבות מתפתחות לעת הוויכוה הכללי יותר, לאהר הסעודה. הצעירים הנבוכים, כשמתבוננים מקרוב בשולחן השבת של בית יהודי מסורתי — מרגישים את עצמם כאילו חושלכו לתוך עולם אחר. והם תמהים, מהיכן נושבת התרוממות וחדוות־נפש שכזו עם כניסת השבת. לאחר מנוחת־לילה בבתים מכובדים של מתפללי בית־המדרש, הסטודנטים נראים עוד יותר מופתעים. בפתיחת הדברים הדגשתי, כי למן הרגע שהוטל עלי כתר הירושה (וחד׳ ל אמרו: ״לא שררה נתתי לך, אלא עבדות״) התרכזתי בקשירת קשרים עם הוגי הנוער. והתוצאות המבורכות לא איהרו לבוא. בבוסטון צמה בעזרת השם, דור של בעלי־תשובה מבין שכבות האינטליגנציה המדופלמת. מסביב לבית־מדרשנו צמחו וגדלו הרבה נושאי־תואר: פרופסורים, מרצים, הוקרים ומדענים בעלי־שם ובעלי־מעמד בעולם המדעי. ויש ביניהם כאלה שהשיגו גם מדרגה נעלה בידיעת התורה והם נהשבים כיום כתלמידי־ חכמים! כאשר אהד הסטודנטים האורהים ביקש לדעת, מה זה ״קוגל״ (פשטידא לכבוד שבת) ולמה עושים ״צימס״ (השיבות מיוחדת) בהגשת מאכל זה על השולחן השבתי — השיבותי לו בבדיחות־ הדעת: ״דעו לכם, כי הודות למנה של ״קוגל״ כזה נתגייר אצלי סטודנט לא־יהודי,.שהתערב בתוך הבורת ידידיו היהודיים ולאהר־ מכן הודה שאינו יהודי כל עיקר. אבל בסופו של דבר התרשם דווקא יותר מכולם, ולא תאמינו, שהגוי הזה לא זו בלבד, שנהפך ליהודי, אלא שכיום תופס עמדה של רב אורטודוקסי באחת הקהלות באמריקה!״ אין צורך לומר, שאותה מנת ״קוגל״ היוותה רק את ההוט ההתחלתי, שקשר אותו ליהדות.
חבר מובהר כזה של מתפללי בית־מדרשנו, רופאים ועורכי־ דין, פיסיקאים ומטימתיקאים, חוקרי־אטום ואפילו בוני חלליות, — אשר אנהנו מתכבדים בהם — משהסטודנטים באים במגע אישי עמהם כאשר הם מתארהים אצלם בבתיהם, זוהי המהווה אצל כמה מהם את נקודת־המיפנה. ברור, שדרכם של בעלי־תשובה היא דרך קשה, רבת־התהתים, הדורשת מסירות־נפש ואף דביקות עילאית. לכן, לא כל אהד שמתהיל בצעדים הראשונים - ־ זוכה להמשיך ולטפס מעלה מעלה עד לפיםגת ההר. לא מעטים נהלשים באמצע הדרך. ויש גם שמתעייפים והוזרים לאהר זמן ומנסים שוב. לכל בעל־תשובה, דרך מיוהדת משלו. לכל בעל־תשובה יש נקודות־עיבוד אישיים משלו. עבור רבים מהם מהווה ירושלים עיר־הקודש; ארץ־ישראל — כארץ־הקודש; ומדינת ישראל הנושאת ברמה את דגל עצמאות ישראל — אותות־אור של היזוק רוהני ועידוד מוסרי. מתוך סיפוק נפשי עלי לציין, שרבים מבין בעלי־תשובה או ההוג שלנו ב״בית פנהס״ אשר בבוסטון עלו לארץ־הקודש, על מגת להשתקע. כמה מהם אנשי־מדע התורמים מכשרונותיהם לבנין הארץ. כמה מן העולים (תרתי משמע) משמשים מופת ודוגמה לבעלי־ תשובה אשר עדיין מתלבטים בדרך הקשה במעלה ההר.
כל השגעונות צצו כאן וכל האכזבות הנוראות והמבישות נתגלעו כאן. והרבי מבוסטון/ זה יהודי גדול׳ זה בעל־מחשבה עמוקה עם עין חחוזה למרחוק, ועם חוש ריח חריף החש את העתידות. עוד מלפני שנים הבחין בעזרת איזה ״םייםמוגראף״ סמוי החבוי בנפשו, באותות של רעידת־אדמה רוחנית־מוסרית המתקרבת אצל השכבה היהודית האינטלקטואלית הגבוהה באמריקה. והוא התכונן היטב לכך, והוא תיכנן ״רשת שלימה של מלכודות״, על מנת למשוך אל מעינות־החיים של היהדות את אנשי־רוח המיו־
האדמו״ר מבוסטון בא לקווינס כבר יצאו מוניטין לאדמו״ר מבוסטון — המ־ כונה ״דער בוסטונער רבי״ — כרבי המחזיר לתשובה נפשות תועות רבות מישראל והוא מחזיר בנים לגבולם, למחצבתם. ביום כ״ח במרחשון, הגיע האדמו״ר לשכונת קיו־גארדן־הילס, לשאת דברו בבית הכנסת של ״ישראל הצעיר״, על ״חיוניות החסידות בימינו״. כמה רבנים ואנשי ציבור חשובים באו להקביל פניו. דברי הרבי מבוסטון היו פשוטים ותמימים, ספוגים רוך ולבביות. ללא הטפה וללא קיטרוג וביקורת, אלא מתוך הבנה והשתתפות בצערם של תועי הדור וזהירות: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״, להגיע למקומם, להשתתף ולהזדהות עמם במצוקתם למצוא משמעות וטעם לחייהם. הנוער המגיע אל הרגי מבוסטון מחפש, ככל אדם, שני דברים ז רב וחבר; רב שיקשיב לו ויהיה לו אחיעזר ו א ח י ס מ ך בקשיי ה ח י י ם ; וחברה לבלות בצוותא, לחלק עמם שעות של שמחה ושל תוגה. ״אלה — אמר הרבי — אתה מוצא ב,שטיבל׳ של הרבי״. איו הרבי מתפלסף הרבה בעניני מ ט פ י ז י ק ה ופילוסופיה, אלא משתדל להק־ דין חום ועידוד בניגוד מסביב ה״שולחן״, בריקוד ובביקורי רעים בבתי בני החבורה; בהתפעלות משותפת תפילה ובשמחה של מצווה. הרבי סיפר על כמה מעשים של הצלת נפשות. מעשה בפרופיסור מהארווארד, שמצא טעם חדש בחייו לאחר דכאון נפשי ממושך. מעשה בנערה מוירג׳יניה שכהן דת נוצרי אמר ל ה : ״עליך להת גאות ביהדותך״ — ובאה אל הרבי בבקשה: למדני נא גאווה יהודית מהי... מעשה בנער מלונג־ איילנד, שהיה מכור לסמים, ומצא את מ ק ו מ ו ומשמעות חדשה לחייו. ״לו לא היה קם הבעש״ט לפני יותר מ* 200 שנה״, אמר הרבי, ״בוודאי ה י ה קם עכשיו״. וכך הצליח הרבי מבוסטון למצוא לכל א ח ד מבני החבורה את מ ק ו מ ו ותפקידו בעולם. ודבר זה הדגיש הרבי כמה פעמים: כל פרט רגשותיו ומאווייו, — עולם •מלא העומד במרכז העדה. וזו ה מ ט ר ה : עיצוב של אישיות בעלת קיום פנימי, בעלת תפקיד כיהודי וניצור אנושי, בעלת תוקף. וכל האישים יוצרים בצוותא עדה, שהליכוד בין אישיה הוא ליכוד פנימי. בעדה כזאת מוצא הנוער היהודי התועה בדרכי החיים פדות לנפשו. (״הדואר״ — ניו־יורק)
בהזדמנות זו אי אפשר שלא להתעכב קצת בתיאור אישיותו המזהירה של הרבי מבוסטון בבוסטון שליט״א. מלבד יחוסו הרם והנעלה, נכד הרה״ק מללוב, הרה״ק מטשער־ ניביל׳ הרה׳׳ק היהודי, הרה״ק מברדיטשוב, החוזה מלובלין, וגכד הגאונים הקדושים ר׳ שמעלקא מניקולסבורג ואחיו בעל ההפלאה׳ המגיד ממזריטש, ועד הבעש״ט זצ״ל. אביו של הרבי מבוסטון, הרב הגה״צ המפורסם מוה״ר פנחס דוד זצ״ל, מייסדה של חסידות בוסטון, אוה למושב לו את העיר בוסטון, שם יסד את בית מדרשו המפורסם מקום לתורה ולחסידות. בעוד שבנו בכורו האדמר׳ר הרב הגה״צ מוה״ר משה שליט׳׳א התיישב בברוקלין, הרי בנו השני התיישב בבוסטון והרחיב את אד־ מידותיו שם ובית מדרשו הוא מקום להר־ בצת תורה וחסידות לחוג גדול של בעלי בתים נכבדים, חסידים ואנשי מעשה המת־ יחסים בכבוד והערצה רבה לרבם האדמו״ר מבוסטון שליט״א. אילם הרבי מבוסטון אינו מסתפק בח־ סי דיתי ובתורתו גרידא, ושמו הולך לפניו כז 5 סקו ציבורי נמרץ ובעל מעשים כבירים׳ ימלבד טרדותיו הרבות בקבלת האורחים הרבים הבאים לבקר בהיכלו מכל קצות המדינה. הוא מגביר חילים לחיזוק התורה והיראה בכל ענפי התורה והמצוה בבום־ טיז וסביבתה, וכל רבני העיר מתיחסים אליו בכבוד והערצה רבה. גולת הכותרת של מעשיו הרבים הגהו שגי מקואות טהרה המפוארים במינם שנבנו על ידו בסכום של ארבעים אלף דולר, מצוינים ביפים ומהודרים בכשרותם, האחד בדורטשעסטער והשני בטשעלסי. בהשפעתו התארגנו המוהלים החרדים בוסטון לעשות את מלאכתם באמונה בבתי החולים כדת וכהלכה. החברה קדישא מי סודו של הרבי מבוסטון היא יחידה במינה להתגהג עם הב״מ לאחר מו״ע שנה כדת של תורה. במו כן חברתו שיסד לביקור שעטנז, פועלת במדד. טובה מאוד. כל צאצאיו של האדמו״ר מבוםטון שלי־ ט״א ובתוכם הבחור הבר מצוה שלנו, הנם פרי הילולים שנתגדלו במבצר של תורה וחסידות והנם בנים נאמנים למשפחתם הכבודה והמפורסמת.