משתמש:Slav4/ארגז חול מיעטוים השלמות

עמדות פוליטיות והיחס למדינה

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5257&source=98

המוסלמים מחבר: אורי שטנדל

מהעדר שיעים בישראל אין הפילוג העיקרי באסלאם משתקף באוכלוסייה המוסלמית, אשר בתחומי המדינה. המוסלמים רובם ככולם סונים לפי אמונתם, והם מהווים חטיבה אחידה למדי מבחינה דתית. שונים במנהגיהם בני השבטים הבדויים, שיחסם לדת אינו עמוק, אין להם כלי קודש והם חסרים מסורת תפילה במסגד. היא מתפתחת עתה, תוך כדי תהליך ההתנחלות.

בשלהי שנת 1991 מונים המוסלמים בישראל, לפי אומדן כ- 698,000 נפש. חלקם היחסי בתוך אוכלוסיית המיעוטים עלה בהתמדה בשל שיעור הריבוי הטבעי הגבוה בתוכם.

א. המבנה המוסדי

ערביי ישראל, רובם ככולם, מוסלמים סונים. ארבע אסכולות באסלאם הסוני, אך כולן מקובלות ואין משמעות מיוחדת להבדלים ביניהן. בעיקרן הרי הן שיטות פירוש שונות להלכות הדת. בערבית קרויות הן "מד'אהב", כלומר "דרכים"(21). האוכלוסייה הכפרית בארץ-ישראל נוטה רובה למד'הב השאפעי ולעומתו רווחה תמיד בעיר האסכולה החנפית ועל-פיה מפורש המשפט הדת בבית-הדין השרעי.

העדה המוסלמית בישראל נהנית מאוטונומיה שיפוטית נרחבת ביותר. לבתי-הדין שלה סמכות יחודית בכל ענייני ההקדשות והמעמד האישי. לשופט הדתי המוסלמי, הקאדי, זכות שיפוט בלעדית בכל התביעות הכרוכות בנשואין או גירושין, תשלום מזונות, אפוטרופסות, ושאר ענייני אישות, בהתאם לסימן 52 "לדבר המלך במועצתו". סמכותו אף רחבה מזו של הדיין בבית-הדין הרבני היהודי, שאינו מוסמך לפסוק בשאלות שונות מתחום המעמד האישי, אלא בהסכמת הצדדים.

חוק הירושה, תשכ"ה-1965 צמצם גם סמכות בית הדין השרעי בענייני ירושות וצוואות, בבטלו את השיפוט הייחודי שלו בתחומים אלה והיא עתה מקבילה, דהיינו כפופה לרצו המתדיינים, שאם אין ביניהם הסכמה מוקנית הסמכות לבית המשפט המחוזי.

יחידי מבין פוסקי ההלכה המוסלמית, אשר נותר בישראל אחרי מלחמת תש"ח היה שיח' טאהר א-טברי, מופתי טבריה, הוא לבדו. נמלטו אף חברי המועצה המוסלמית, ועימם התמוטט כליל ארגונה הרשמי של העדה. חייה הדתיים כמו קפאו. שירותיה חדלו מהתקיים.

על רקע זה נחלצה ממשלת ישראל לסייע בשיקומה של העדה המוסלמית, ברכזה פעילותה בשלושה מישורים: א. כינון מחדש של מערכת השפיטה השרעית, תוך מאמץ להחיש הכשרתם של דיינים מתאימים. ב. הסדר השרותים הדתיים לאוכלוסייה המוסלמית ובכללם שמירה על מקומות קדושים, אחזקת מסגדים ובתי-קברות, ארגון מנגנון "כלי קודש" והקמת מפעלי חינוך, סעד ובריאות. ג. הקמת ועדות מוסלמיות לעניינים דתיים בערים.

אכן בהדרגה נתאושש המבנה המוסדי ונתגבשו דפוסי השרותים הדתיים, אם כי קיימים עדיין קשיים, מחמת המחסור בחכמי הלכה שרעית, בעלי הכשרה מתאימה לכהונות שונות. במאי 1961 אישרה הכנסת את "חוק הקאדים", מתוך מגמה להסדיר, על-פי כללים קבועים, את ההליכים, הכרוכים במינויים של שופטי בית-הדין השרעי בישראל.

החוק קובע שלושה תנאים מצטברים לכשירותו של מוסלמי להתמנות כקאדי:(22) 1. בעל הכשרה מתאימה בדין השרעי. 2. בעל אורח חיים ואופי ההולמים את מעמדו של קאדי במדינת ישראל. 3. בן שלושים שנה לפחות, ונשוי או היה נשוי.

סעיף 9 משחרר את הקאדי מכל תלות, בקובעו לאמור: "אין על קאדי מרות בענייני שפיטה, זולת מרותו של הדין".

הקאדים מתמנים על ידי נשיא המדינה עפ"י המלצת ועדה, שרוב חבריה מוסלמים. על דרך מינוי זו נמתחה ביקורת חריפה. שיח' טאהר א-טברי הציע בשנת 1949 ליתן למוסלמים זכות לבחור בקאדי עליון, שהוא יהא בעל סמכות מינוי הדיינים בביה"ד השרעי. לעומתו נשמעו קולות, שקראו לכינון מחדש של המועצה המוסלמית העליונה במתכונתה המקורית. הציבור המוסלמי חוזר ותובע, כי הקאדים יתמנו אך ורק ע"י מוסלמים.

מינויו של הקאדי אינו מוגבל לתקופת זמן קצובה. כהונתו אינה נפסקת אלא עם פטירתו, התפטרותו, פרישתו לגימלאות או העברתו ממנה לפי החוק. כדי להבטיח שחרור מוחלט מכל תלות ברשות המבצעת נקבע בחוק, כי משכורתו של הקאדי וכל התשלומים שישולמו לו או לתלויים בו לאחר מותו, יהיו נתונים להחלטת הכנסת.

העניינים הנמצאים בתחום השיפוט הדתי של העדה המוסלמית נדונים בפני חמישה בתי"ד שרעיים אזוריים. נוסף להם ומעליהם מכהן בית-דין לערעורים כערכאה שנייה-עליונה.

סמכות השיפוט היחודית של בתי-הדין השרעיים פרושה על כל המוסלמים בישראל, הן אזרחי המדינה והן נתינים זרים, ובלבד שלפי משפטם הלאומי הם כפופים לשיפוטם של בתי"ד מוסלמיים. הם דנים לפי המשפט המוסלמי בענייני אישות, כפי שנתגבש בחוק זכויות המשפחה העות'מאני משנת 1917, באותם שינויים הנובעים מן החקיקה הישראלית. המחוקק הישראלי ביקש שלא לצמצם סמכויותיו של בית-הדין השרעי, אך הוא התערב במשפט המהותי הנוהג בו, בהחילו גם עליו את חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א - 1951, שמגמתו מוצאת ביטויה בסעיפו הראשון: "דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית, וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית אין נוהגים לפיה". עקרון יסוד זה התנגש, בהכרח, בנוהגים מסורתיים מושרשים של העדה המוסלמית. על יסודו נאסר ריבוי נשים, אם כי הוא מותר על-פי השריעה. לפיכך בוטל אף סעיף 181(ג) לפקודת החוק הפלילי, 1936, שנועד להגן על גברים לא-יהודים, שדינם האישי מתיר להם נשיאת יותר מאשה אחת. חוגים שמרניים בעדה המוסלמית התנגדו בחריפות ל"פלישה" זאת, בראותם בה פגיעה בערכיה המקודשים של החברה המוסלמית. הם ביקשו לבטלה בטענה, כי היא סותרת את חופש הדת המובטח במגילת העצמאות. בשנת 1954 העלה עו"ד נימר אל הוארי נימוק זה בבית המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, אך טענתו נדחתה מניה וביה בפסק-דין עקרוני, בו נאמר: "...חופש הדת אין פירושו החופש לעשות מה שהדת מתירה, אלא החופש למלא את אשר הדת מצווה. ריבוי נשים... אינו מצווה של הדת המוסלמית, אלא רשות... כאן אין בכלל פגיעה בחופש הדת של האזרח, לא בעיקרי האמונה ולא במצוות המעשיות שלה. הפוליגמיה המוסלמית אינה מהווה חלק מאמונת המוסלמי או מהמצוות הדתיות שלו".(23)

אף התרת קשר הנישואין בעל כורחה של האשה נקבעה כעבירה פלילית בסעיף 8 לחוק שיווי זכויות האשה, על אף הדין המוסלמי, לפיו די באמירת הבעל שלוש פעמים "טלאק" - "הרי את מגורשת", כדי ליתן תוקף לגירושין. הכנסת לא הפקיעה תוקפו של הדין עצמו, המכיר בהתרת קשר הנישואין על-ידי הבעל, בפעולה חד-צדדית מצידו, אולם הגבילה אותו, בכפותה עליו להזדקק להליכים משפטיים, אם אין האשה מסכימה לגירושין. אם הסכימה האשה, די בהודעה על הגירושין המוסכמים לביה"ד השרעי, החותם אותם בגושפנקה הצהרתית.

הכנסת מצאה לנכון למנוע גם את נישואי הבוסר, השכיחים מאוד בקרב המוסלמים בישראל ובעיקר אצל הבדויים בנגב. גיל הבגרות "הטבעי" של הנערה, לפי התפיסה המוסלמית נמוך

ביותר, כפי שניתן ללמוד מסעיפי חוק המשפחה העות'מאני, 1917, האוסר להשיא קטינה, טרם מלאו לה תשע שנים(!). בישראל גיל הנישואין של האשה שבע-עשרה שנה לפחות, בחריגים מצומצמים ביותר. התביעה התקיפה להוריד את גיל הנישואין לא נענתה מחמת שיקול טובתה של הנערה.

השפעת התחיקה על המציאות בעניינים אלה עדיין אינה מכרעת, אך היא מטביעה בהדרגה את חותמה ועתידה לשנות מעמדה של האשה המוסלמית, גם למעשה.

פסיקתם של הקאדים איננה אחידה-עקבית. הם נוטים לפרש את ההלכה תוך הצמדות ל"תקליד", ההלכה המסורתית הסדורה בהתאם לאסכולה החנפית, השומרת בהקפדה על זכויותיו של הבעל, אך עיתים הם חורגים ממנה מתוך מגמה להגן על האשה, תוך שימוש בעקרון "התלפיק", שמשמעותו אימוץ יסודות אחרים מאסכולות הלכתיות אחרות, המעניקות מרווח רחב יותר לשיקול השיפוטי, למען השגת המטרה החברתית הרצוייה(24).

מערכת השירותים הדתיים הולכת ומשתכללת בהתמדה. המסגדים הקיימים תוקנו, שופצו והורחבו ואף הוקמו מסגדים חדשים בכפרים שונים. "מסגד השלום" בנצרת מהווה גולת הכותרת של מפעלי בנייה אלה.

"כלי הקודש", המפעילים את המסגדים, מקבלים מענקים כספיים קבועים מתקציבו השוטף של משרד הדתות. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לטיפוחם, שמירתם ונקיונם של בתי-הקברות ואתרים מקודשים.

חמישה "ועדי נאמנים" מנהלים את נכסי הווקף המוסלמי בערים, בהן הם יושבים, לפי תיקון בחוק משנת 1965.(25) ועדים אלה מהווים תאגידים בעלי אישיות משפטית עצמאית, אך כפופים לפיקוח מבקר המדינה.

בתוכנית הלימודים בבתי-הספר משתלבת הוראת האסלאם. לתלמידים מוסלמים זכות לבחור בנושא זה כאחד ממקצועות הבחירה בבחינות הבגרות. בקהילות מוסלמיות אחדות הונהגו שיעורי דת אף בחופשת הקיץ.

ב. מגמות התחדדות התודעה הדתית - "חזרה בתשובה"

תמורות ניכרות מתחוללות בעדה המוסלמית בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, חל מפנה עתיר השלכות, עת נפתחו בפני הצעירים המוסלמים בישראל אפיקי לימוד במוסדות הדת ביהודה ובשומרון, בעיקר בשכם, במכון האסלאמי, "אלמעהד אלאסלאמי", ומכללת ההלכה המוסלמית "כלית א-שריעה", בחברון.

תלמידי תיכון ערביים מצאו דרכם אל מעיינות דתיים אלה ושתו מהם בשקיקה, כשהם מחדשים את מטענם הרוחני ושבים מערבה ל"קו הירוק", חדורי שליחות הקניית עקרונות דת מוחמד לציבור המוסלמי הגדול בישראל, שבתוך תהליך ההתמערבות מאז קום המדינה נטבעו בו מגמות חילון מובהקות וחרף הסיוע למנגנון הדתי חלה בתוכו התפוררות ערכים דתיים; יותר ויותר נזנחו המצוות הנגזרות מחמשת עמודי האסלאם, ת'מסת ארכאן אלאסלאם. אפילו איסורים חמורים התרופפו.

במשאל מצומצם שנערך בנובמבר 1963, כדי לברר יחסם של צעירים ערבים לדתם נבחן, למשל, היקף השתתפותם בתפילה במסגד ביום ששי, יום אלג'מעה. הסתבר כי הם מהווים אחוז קטן בין המתפללים, בין 5% ל- 15%.(26)

המגע עם האוכלוסיה המוסלמית בשטחים המוחזקים יצר טלטלה רבתי בקרב הנוער, בעיקר לפי שבהתחדשות הדתית נוצק זרם הלאומיות הערבית הפלסטינית, ללא הפרדה.

על רקע תסכול מתמשך התהווה צמאון אדיר לאמונה, שהנה כמו נמצאו לה פתע המקורות הישנים, שנזנחו לשווא, ומתוכם נשאבה בשורה "מתורגמת" היטב למציאות הקשה, בה חיים צעירי אם אל פחם, יפו ועראבה.

במישור הפוליטי עתידה "התנועה האסלאמית" לקטוף פירות תחייה דתית זו ולהגביר תנופה, אך היא ניכרת היטב בהתנהגות האוכלוסיה במסגדים המלאים מפה לפה, בפעילות המסתעפת של אגודות מוסלמיות חדשות ואף בחיי יום יום; בלבוש, בקבלת עול מצוות וחרמות, בהתחרדות מתפשטת בשכבות רחבות.

לא רק עם תושבי טול כרם, ג'נין וחברון נפגשו ערביי ישראל בהמוניהם למן סילוק גדרי התייל מקווי שביתת הנשק הישנים. למן יוני 1967 הם גילו את העולם המוסלמי העצום, שמאות אלפים מבניו זרמו שנה שנה "בגשרים הפתוחים" מכל מדינות ערב, כשהם מגיעים בהמוניהם גם לישראל במסגרת "ביקורי קרובים", שהיוו למעשה תנועת תיירות עניפה.

פעם ראשונה הותר למוסלמי ישראל להשתתף במסע החג', העליה לרגל למכה ולמדינה, "אלתרמיין א-שריפיין". כשהם יוצאים בעקבות הנביא מחמד, יכלו להשתלב שתי וערב באותה תנועה כבירת מימדים של מיליוני מוסלמים, העושים דרכם למלא מצוות יסוד זו, שהיא חובה על כל מאמין, לפחות פעם אחת בחייו.(27)

אין ספק בעוצמת הרגשות של ערבי מוסלמי, העולה להתפלל במסגד אלאקצא עם אחיו מירושלים, בית לחם, אלעריש, חלחול וסלפית או כשהוא חוצה את הגבול בדרכו אל הכעבה, ועמו נהרי מאמינים כמותו; מלוב, מצרים, סודאן, עיראק, סוריה ושאר ארצות האסלאם.

בתוך משבר הזהות שלו יוצרת התפילה המשותפת, כשלצידו כורעים המוני אחיו לאמונה, תחושת בטחון בשייכותו ואם גם עודנה רחבה מדי, ערטילאית, קשה למישוש, לא פשוטה למימוש, הרי יש בה איזה שהוא עוגן, שאין מוותרים עליו, כשרוחות עזות מנשבות מכל הכוונים סביב.

תנועת החזרה בתשובה בקרב המוסלמים בישראל היא רחבת היקף, אם כי ביטוייה אינם אחידים וברור בעליל, שאין היא חד-משמעית, מתנגשת בהכרח בתהליכי יסוד חברתיים-כלכליים, שלפיתתם איתנה.

מול הצעת האחווה המוסלמית ניצבת חירותו של הפרט, שאינה עולה בקנה אחד עם אבני הריחיים שהדת מעמיסה על כתפיו. התנועה אחורה אל מורשת האסלאם סותרת את הקידמה. המלחמה במערב מאיימת על השגים, שלא קל לחברה המוסלמית לוותר עליהם.

אכן האסלאם מבראשית היה קל למאמיניו, לא הכביד דרישותיו, אולם עדיין אי אפשר לאחד את הניגודים. שיח' עבדאללה נמר דרויש, "אבו מוחמד", מנהיג "א-שבאב אלמסלם", עומד בשער ומזעיק מפני ההשפעות השליליות של חברה צרכנית "מופקרת וראותנית", בתובעו לחזור לדרך הישר, "א-צראט", אך זו קריאה או גזירה, שבפועל אין הציבור יכול לעמוד בה והוא מחפש דרכי ביניים, מתפתל בין הקטבים.

התחייה הדתית יוצרת על כן בקרב המוסלמים שניות במישור נוסף ויש שעומדים חוצץ מול הדגל הזה המונף ברמה ואינם מוכנים להניח לגלגלי ההסטוריה לשוב על עקביהם. על רקע זה מסתמנת בקרב המוסלמים בישראל התנגשות בין שני תהליכים רבי עוצמה אלה, הנוגדים זה את זה, השיבה לדת מול החילון, ההתרפקות על הקוראן, 'החדית', 'הפקה' ושאר מרכיבי מורשת האסלאם, לעומת ההתמערבות.

בישובים בהם מנסה התנועה האסלאמית לכפות התנהגות עפ"י מצוות השריעה מתחדדת משמעות העימות בין שתי תפיסות העולם.

המבחן המעשי כיום מתמקד בעיקר אולי באם אלפחם, בה שולטת התנועה בעירייה. עוד מוקדם לסכם תוצאותיו, אך אין ספק שבשלב זה ניכרת בבירור התעוררות הזהות הדתית בציבור המוסלמי בישראל ואף הגופים הפוליטיים השונים לבד מן התנועה האסלאמית, מתאימים עצמם למגמה זו, בהיות המוסלמים רוב מכריע. עתידם תלוי בהצבעתם של בני דת מוחמד. אם תגבר ההתחרדות בתוכם תיסוג מגמת החילון, יידחקו ערכי המערב ותתפתח תחרות בה יונף דגל הדת מעל ההתנצחות בין הגורמים הפוליטיים, כשהשאיפות הלאומיות מתמזגות בלהט האמונה.

הערות

21. ביחיד מד'הב, קרי: מזהב. ארבע השיטות נקראות על שם מייסדיהן, שהיו חכמי דת, אמאמים או מג'תהדין במאות הראשונות לאסלאם. הסונים מתחלקים בהתאם להן לחנפים, שאפעים, חנבלים ומאלכים. 22. סעיף 2 לחוק הקאדים תשכ"א-1961, ספר החוקים חוברת 339, 31 במאי 1961. 23. בג"ץ 49/54 מלחם נאיף מלחם נגד קאדי עכו, פ"ד ח' ע' 910, בעניין זה אף היתה חליפת מכתבים בין נשיא בית-המשפט העליון, השופט אולשן, ושיח' טאהר חמאד, קאדי ביה"ד השרעי ביפו, שביקש להוכיח לנשיא את הטעות, לפי גרסתו, הטמונה בתפיסת בית-המשפט העליון. ראה ידיעון, פרסום המחלקה המוסלמית והדרוזית, משרד הדתות 2-3, 1969, עמ' ו- 9. 24. על השינויים בענייני המעמד האישי והנסיונות לעקיפתם ראה מאמרו של פרופ' אהרן ליש: "השיפוט הדתי של המוסלמים בישראל", המזרח החדש, כרך י"ג חוברת ו2- עמ' 35-37. ראה גם ליש: הארגון העדתי של המוסלמים, הערבים בישראל, רציפות ותמורה, הוצאת מגנס, ירושלים, תשמ"א, עמ' 108-109. 25. הועדים מונו בחמש ערים, בתחומיהן השתרעו ננסי וקף בהיקף משמעותי: יפו-תל-אביב, רמלה, לוה חיפה ועכו. בנצרת ושפרעם לא נמצאו די נכסים, שיצדיקו מינוי ועדי נאמנים. ראה מאמרו של יצחק רייטר: הערכת הרפורמה במוסד ההקדש המוסלמי בישראל: הווקף בעכו. המזה"ח, כרן ל"ב, 1989, עמ' 21-45. 26. ראה המזרח החדש, כרך ט"ו, תשכ"ה 1965, שלושה משאלים בין ערביי ישראל; "הדור הערבי הצעיר ויחסו אל הדת", עמ' 85. 27. חווה לצרוס יפה, עמ'

---

---

http://portal.knesset.gov.il/com5pnim/he-IL/Messages/11032008.htm
הסעת והלנת שוהה בלתי חוקי
אגף שב"חים - שוהים בלתי חוקיים
לאגף זה מגיעים אסירים אשר נכנסו לתוך שטח מדינת ישראל משטחי הרשות הפלסטינית ללא אישור שהייה. האסירים שוהים במקום בד"כ לתקופות מאסר קצרות שבסיומן הם מגורשים בחזרה לשטחי הרשות הפלסטינית. האסירים נשפטים לתקופת מאסר מסוימת ולאחר ריצוי המאסר מגורשים למדינות שמהן הגיעו.

http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/bamahana/09/10/07.htm מנהלת ההגירה
http://www.police.gov.il/mehozot/agafShitor/machalkot/Pages/minhelethagira.aspx

ייעוד

צמצום מספר הנתינים הזרים השוהים בארץ שלא כחוק, בנחישות, במסירות ובמקצוע תוך שמירה על כבודם וזכויותיהם.

פליטים

משבר כלכלי? פליטי אפריקה שורדים בכל מצב

בישראל חיים 17 אלף מבקשי מקלט מאפריקה. לרובם אין מעמד חוקי, אבל כמעט כולם עובדים. הם חיים בעוני, ללא חשבון בנק וביטוח, משלמים שכר דירה מופקע, אבל מצליחים לשרוד ואפילו לחסוך. "מי שרוצה לחיות, תמיד ימצא דרך", הם אומרים

תני גולדשטיין
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3695802,00.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3244349,00.html
<1="ייצוג הולם לערבים? החלטות יש, ביצוע - לא" />

על פי הערכות גורמים שונים במערכת הביטחון, נכון לשנת 2009, מספר השוהים הבלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית בלא היתר בישראל נע בין 20,000 ל-50,000.

שלום שלום<ref name="ref-name" />

הערות שולים

---

---

http://www.ubank.co.il/lib/essay/%E2%E5%EC%EF.html עבודה מס' 50961 הוסף לסל (תוכל תמיד להסיר זאת בעתיד)

בעיית הזהות של הדרוזים במדינת ישראל, 2000.

תקציר העבודה תוכן העניינים: 1. מבוא 2. רקע על העדה הדרוזית 3. מבוא היסטורי

        3.1 ייסוד הדת
        3.2 שלטון האמירים הדרוזים
        3.3 המאבק בין הדרוזים למרונים
        3.4 מלחמת העולם הראשונה
        3.5 המרד הדרוזי
        3.6 מלחמת העולם השניה
        3.7 יחסי דרוזים-יהודים לאורך השנים

4. ההכרה הישראלית בדרוזים כעדה 5. בעיית הזהות של העדה הדרוזית במדינת ישראל

        5.1  בעיית ההגדרה העצמית של הדרוזים
        5.2  למי הנאמנות הדרוזית

6. הקונפליקט ברמת הגולן

        6.1 מעורבות סורית בקונפליקט
        6.2 השלכות ההתערבות הסורית

7. עמדת הדרוזית בסוגיית רמת הגולן 8. דברי סיכום

    ביבליוגרפיה

מבוא כיום, הדרוזים חיים בתוך החברה הישראלית, אך לא ברורה מידת השתלבותם או מידת רצונם להשתלב. שאלות רבות מתעוררות בהקשר זה- האם הדרוזים צריכים לעשות מאמצים גדולים יותר כדי להדמות ליהודים, או שעליהם לתבוע מהחברה הישראלית ללכת לקראתם בשינוי סמליה הלאומיים, כגון הדגל הישראלי וההמנון הלאומי, שאין להם כלל קשר למורשת הדרוזית? שאלה נוספת שעומדת היא בדבר יחסם של הדרוזים בישראל לאחיהם שבסוריה ובלבנון, וכן השאלה כיצד ליישב התנגשות אינטרסים הקיימת בין מדינת ישראל ובין הדרוזים החיים הן בישראל והן במדינות מזרח התיכון האחרות. מלחמת לבנון בשנת 1982 מדגימה דילמה זו: הדרוזים הישראלים עשו ככל יכולתם לשכנע את ממשלת ישראל כי הסיוע שהיא מגישה לפלאנגות הנוצריות המסוכסכות עם הדרוזים הינה טעות חמורה. פעילות זו בנושא הלבנוני תרמה במידה רבה להתפתחות מנהיגות דרוזית מקרב הדור הצעיר, אם כי הצלחתם למעשה הייתה מוגבלת. אולם, אם הייתה הנוכחות הישראלית בלבנון נמשכת זמן רב יותר, היו ניגודי האינטרסים מחריפים (פרס, 1977). השתלבות הדרוזים במדינה מעלה גם את שאלת היחסים עם המיעוטים האחרים בישראל. הדרוזים בישראל מעדיפים להתחמק מן השאלה האם הם ערבים או לאו, בעוד שבסוריה הם טוענים לזהות ערבית. המצב הפוליטי בישראל מסבך את שאלת הזהות הדרוזית במידה רבה מאד. יש לזכור כי הדרוזים דוברים ערבית, שומרים על מנהגים רבים המשותפים להם ולערבים, וגרים במקרים רבים בכפרים אשר מאוכלסים ערבים נוצרים ומוסלמים. כמו כן, הייתה תכנית הלימודים הדרוזית עד כה זהה כמעט לזו הנהוגה בבתי הספר הערביים- דבר שחיזק את הרכיב הערבי של הזהות הדרוזית. למעשה, הדרוזים הינם עדה דתית אתנית מיוחדת במסגרת ההקשר הרחב של המיעוט הערבי בישראל (בן דור, 1995). שאלות רבות מתעוררות גם לגבי הדרוזים תושבי רמת הגולן. הם היו תמיד משוכנעים כי במוקדם או במאוחר יוחזר הגולן לסוריה, ולכן נראו בעיניהם הקשרים עם סוריה וזהותם הסורית חשובים יותר מכל חלופה ישראלית. עתה, כשנושא הגולן שוב עולה על הפרק ומנהיגי ישראל מדברים בגלוי על החזרתו לסוריה (כולל הכפרים הדרוזים כבר בשלב הראשון של הנסיגה), גברו בכפרים הדרוזים הקולות האנטי-ישראלים והפרו-סוריים על פני קולות המחנה הפרו-ישראלי המצומצם. מצב זה יוצר מתיחות רבה בין המנהיגות הדרוזית בגולן ובין מדינת ישראל. יש הפותרים את הדילמה הזו על-ידי הטלת האשם על ממשלת ישראל, שלא השכילה להשכין יחסים נאותים עם המנהיגות המקומית, וגם מפני שלא השכילה לגבש החלטה ברורה לגבי עתידו של הגולן במשך שנים רבות. בניגוד לאלו המעלים האשמות, אני אנסה בעבודת סיכום זו לגעת במס' היבטים של סוגיית הזהות הדרוזית ותוך כדי כך אנסה לספק תשובות לחלק מן השאלות שהעלתי בפרק המבוא. בעבודה זו אני אשתמש ברבים מן המאמרים שקראתי ובסוף כל פסקה או פרק אני אציין את המאמר ממנו לקחתי את הפרטים.

ביבליוגרפיה אופנהיימר, י. (1979, דצמבר). "הדרוזים בישראל כערבים וכלא ערבים". מחברות למחקר ולבקורת מס' 3, חיפה, עמ' .41-58 אושפיז, ע. (1995, אוגוסט, 25). "לפחד יש כתובות סותרות. הארץ, ע' ב.2 אלגזי,י. (1998, מאי, 22)."הכחשת הגירוש בגולן". הארץ, ע' ג.3 אלשייך, ס. (1978). הזהות הדרוזית. אוניברסיטת תל-אביב: בית הספר לחינוך. ע' .15-9 בן דור,ג. (1995). "העדה הדרוזית בישראל בשלהי שנות ה-90". המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ע' .32 בן דור, ג. (1996). "העדה הדרוזית בישראל לקראת המאה ה21 -". ירושלים: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ע' .101 גלילי,ל. (2000, בפברואר, 18). "סוריה חוזרת אלינו". הארץ, ע' ג.1 זבידה, א. (1988). הדרוזים ברמת הגולן: קונפליקט של אי הבנה, 1978-1982. מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה: מכון שילוח. ע' .37-1 זהר,ג. (1994, מאי, 1). "דרוזים אוהדי ישראל בגולן, החוששים מהסכם עם סוריה, קנו מגרשים בגליל". הארץ, ע' ב.2 "עוול חדש בגולן" (2000, מאי, 29). הארץ, ע', ב.1 פלאח, סלמאן. (1974). "ארגון הדרוזים העדתי". תולדות הדרוזים בישראל. ירושלים: משרד ראש הממשלה, לשכת יועץ לענייני ערבים ודרוזים. פרק ג', ע' .73-54 פרס,י. (1977). יחסי עדות בישראל. ספריית פועלים: תל-אביב. ע' .66-71 פלאח, ס. (1984). "התיישבות הדרוזים בארץ-ישראל". הדרוזים בישראל. חיפה: אוניברסיטת חיפה, המרכז היהודי-ערבי, המדור לחקר הדרוזים, ע' 69 [עיונים בחקר המזרח התיכון, .[6 שבח, א., פאיז, ע. ו- וולף,י. (1981, מרץ). "טיפוח המורשה הדרוזית באמצעות בית-הספר; חקר ערכים והגדרת מטרות". מגמות, כ"ו (3), ע' .306-292 שטנדל, א. (1992). ערביי ישראל: בין פטיש לסדן. אקדמון: ירושלים. ע' .136-118 שרון, ג. (2000, ינואר, 17). "דרוזים פר-סוריים". הארץ, ע' א.2 שרון, ג. (2000, ינואר, 17). "רוצים להישאר ישראלים, אבל פוחדים לדבר על זה". הארץ, ע' ב.1