משתמש:Slav4/ארגז חול שיטת החילוקים
א.[עריכת קוד מקור | עריכה]
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2289
דרכי הפלפול שיטת החילוקים היא שיטת לימוד העוסקת בהבחנות עיוניות תיאורטיות בין מרכיבי הסוגיה. ההבחנות האלה לעתים קרובות מתרחקות מן הלימוד השיטתי, והן עוסקות במניפולציות הגיונית מנותקות מהמציאות. שיטה זו הרחיקה את הלומדים מן הלימוד השיטתי, ורבים מגדולי ישראל טענו שהיא מפריעה ללימוד הראוי.
רגילים לכתוב כי הר' יעקב פולק המציא את הלמוד בדרך הפלפול, ומישיבתו נפתחה הרעה שעליה התרעמו גדולי ישראל כמהר"ל מפראג, מהרש"א, ר' אפרים לונשיץ, ר' מרדכי יפה, השל"ה ובנו בעל ווי העמודים (בכורים ח"א וח"ב). דעה זו הביעו לעווינזאהן (בית יהודה ח"ב פ' ק"מ), גרץ (העתקת שפ"ר ח"ז 53), רב צעיר (השלח ח"ד 397). הם מביאים ראיה ממה שכתוב בצמח דוד (ת"ר, ר"צ).
"ואומרים שהוא ר' יעקב פולק היה הראשון אשר המציא ברוב שינון חידודו וחריפותו את המצאת פלפול החילוקים, שנוהגים בו ראשי ישיבות במדינות אלו לחדד בהם את התלמידים מזמנו עד היום הזה, אף שאין דרכם מקובלים אצל כל החכמים וישרי לב. ורבים מראשי הגולה גדולי עולם זקני ומופתי דורותיו אין דעתם נוחה הימנו".
ביקורת זו אינה מכוונת לר' יעקב פולק, אלא לראשי ישיבות בדורות שאחריו. לימוד החילוקים פרץ כל גדר הגיון, ותלמידי ישיבות בזבזו את כוחם וזמנם בפלפול עקר.
ר' יעקב פולק היה חריף וידען, תכונות אשר למד מרבו בנירנברג. דרכו היה לשאת ולתת בתחילה בהלכה לרדת לסוף דעת התלמוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כאשר ירד לעומק כוונתו של התלמוד, והעמיד את דבריו על הדין ועל האמת ועל הפשט, הציב פלפולים וחילוקים "לחדד בהם את התלמידים"' להרחיב את דעתם ושכלם. כל זאת "מפני שראה שהלבבות התחילו להתמעט בערך שֶכֶל הראשונים שלפניהם". כך עולה גם מהקדמת "זרע ברך" ח"ב, אשר מחברו ר' ברכיה בירך שפירא היה דרשן ודיין בקראקא בימי הב"ח, שהטיל דופי בלימוד החילוקים הפרועים לשמצה בימיו, אבל הילל את החילוקים שהיו נוהגין בדורות שלפניו.
החילוקים מקום מוצאו של למוד החילוקים הוא אשכנז. שם, בשלוש הישיבות אוגסבורג נירנבורג ורגנשבורג, התפתח הלמוד המחודד ועלה למעלה ראש. וזהו מה שכתוב בשל"ה מסכת שבועות (דף קפ"א.):
"ויהיה ג"כ חידוד, דהיינו לתרץ בדרכים אמיתיים כל אויש ברענגר (אונסבורגר) וכל נירנברגר וכל רעגיר שפורגר (רעגינשבורגר). וכן בתוספות, לקשר "ואם תאמר" או "תימא". והר' יעקב פולק היה הראשון שהביא דרך הלמוד מאשכנז ונהג אותו בישיבות בפולין, וזהו מה שאמר בעל צמח דוד "והנהיג אותו במדינות אלו".
דרך הלמוד שמצא הר' יעקב פולק בימי בחרותו בישיבת נירנבורג, היה נוהג שם בבתי המדרש עוד בימי ר' יעקב ווייל (מהרי"ו) תלמיד מהרי"ל. וז"ל המהרי"ו:
"ודאי כשאנו מפלפלין ולומדים חריפות כגון בזמן התוספות, אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחילוקים דקים, כמיעל פילא בקופא דמחטא [=כמכניסים פיל בקוף המחט]" (שו"ת מהרי"ו סי' קס"ד).
גם החילוקים היו נהוגים באשכנז מקודם. אך למוד החילוקים היה נוהג בסוף הזמן, ולשני סוגי הלמוד: הפשט עם פירש"י, והפלפול עם תוספות, היו קבועים שני זמנים מיוחדים. הם נקראו "זמן הפירוש" ו"זמן התוספות" (עי' מהרי"ו שו"ת סי' קס"ד, ומהרי"ק, שו"ת סי' קס"ט). בחצי הראשון של השנה למדו הלכות בלא תוספות עד שהיו שגורים בפיהם, ובחצי השני למדו תוספות בעיון ואז היו רגילים לפלפל בחילוקים דקים. בתחילה היו התלמידים אומרים את החילוקים בתור שקבעו לעצמם, ולאחר זמן ראש הישיבה אמר את החילוקים בתחילת הזמן ולא בסופו. ר' אהרן שמואל קאידנובר שהיה אב"ד בפיורדא ועוד (מת בשנת 1676) כותב:
"אבא בקצרה, מחמת טרדות התלמידים ובני ישיבתי אשר אלי יום יום ידרושו בגפ"ת ובחילוקים הנהוגים בהתחלת הזמן" (שו"ת נחלת שבעה סי' מ ),
בשנת 1780 בימי ר' יצחק חריף אב"ד קראקא קבלו עליהם ראשי העיר לר"מ את ר' משה מחבר תפארת משה, בן בתו של ר' העשיל אבד"ק הוראדנא בתנאי -
"שיגיד מן התחלת הזמן עד כלות לשלושה חדשים ארבעה חילוקים בכל שבוע, ואין רשאי שום בעל הבית לעשות אסיפה בביתו ללמוד גפ"ת וחילוקים או להגיד איזה פוסקים בהתחלת הזמן, דהיינו עד ר"ח סיוון ועד ר"ח כסלו, אלא עליו ללכת בעצמו אל הישיבה לריש מתיבתא. ומאז ואילך רשות בידם להתאסף בביתם ולהגיד חילוקים ופוסקים בלי מוחה".
ב.[עריכת קוד מקור | עריכה]
http://www.shemayisrael.com/orhaganuz1/content/view/20/1/
עולמות על כך. אולם היתה תקופה שקרן התורה ירדה פלאים, ו'בעל החילוקים', שהיה אחד מגדולי עולם, החל להקים ישיבות שעסקו בפלפול. ופעולה זו משכה המוני בחורים לעולם הישיבות, והחזיר עטרה ליושנה. א"כ דרך החידוד בגיל צעיר היתה ג"כ ע"מ להחזיר את דגל התורה. כדי להציל את הדור מהתרדמה בה היה שרוי. היה צורך להתחיל בדרך זו, ללמד אותם גמרא, ואפילו תוספות ע"מ לחדד את מוחם.
ג.[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקיפדיה פרשנות התלמוד הבבלי
פלפולים: הבנת הסוגיה בפני עצמה והסבר מהלכיה, ללא עיסוק בהשוואה למקורות אחרים. בצורתם הקיצונית הפלפולים יוצאים מנקודת הנחה שמאחורי כל קושיה ותירוץ בסוגיה יש היגיון ותפיסת עולם, ולפיכך יש להסביר מה טעם הקשה המקשן כך ולא אחרת, מה טעם תירץ התרצן כפי שתירץ וכן הלאה. שיטת הפלפול, שהפליגה לעתים מן ההיגיון הפשוט לאבסורדים ולבניית מגדלים הפורחים באוויר, הגיעה לקיצוניות במחצית הראשונה של תקופת האחרונים, ועוררה עליה ביקורת מצד דמויות רבניות חשובות.