משתמש:Smadar gonen/אחריות

הגדרה בסיסית

אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מכך שכל פעולה שינקוט תשפיע על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.

ניתן להגדיר אחריות בעזרת מאפיינים ותנאים שבהם היא תחול:

א. היכולת והחירות לבחור בין אפשרויות – דרוש חופש בחירה על מנת לבחון אפשרויות ולבחור מביניהן. ב. היכולת לצפות את תוצאות הבחירות - אם אין קשר בין פעולותינו לתוצאות מסוימות, לא נוכל לקבל אחריות עליהן. למשל, במקרה של תאונת דרכים - אם נהגנו על פי כל הכללים והבאנו בחשבון את מכלול התנאים בשטח, ופתאום מכונית אחרת מגיחה מאחורינו ועוקפת אותנו תוך חצייה של קו לבן, איננו יכולים לצפות זאת - אנחנו לא אחראים לתוצאה. ג. היכולת למנוע תוצאות לא רצויות - אם אין באפשרותנו למנוע את התוצאות – איננו אחראים לתוצאה; כאשר אותה מכונית עומדת להתנגש במכונית הבאה מולה, ולנו אין שוליים שאליהם נוכל לסטות, איננו אחראים לתוצאה. ד. יכולת לחשוב באופן מודע וביקורתי כתנאי הכרחי לבחירה אמתית בין אפשרויות – זו משמעותה של בגרות; היכולת לכוון ושלוט באירועים במודע. האם בכל זאת היה לנו חלק בתאונה? אולי נסענו לאט מדיי ולא אפשרנו לתנועה לזרום, או שמא התעסקנו בטלפון הנייד שלנו? פעמים רבות אנו מסרבים להבין ולהודות שהיה עלינו להיות זהירים יותר, ומתנחמים בהאשמת הסביבה. ה. ידיעת הכללים והנורמות המלווים כל תפקיד ומעשה – כל חיי התרבות והחברה והחיים הפרטיים מכוננים ומעוצבים  על ידי ערכים, נורמות, חוקים וסדר שנובע ממסורות ומשטרים וערכי מוסר. אלו מוקנים לילד ולבוגר במהלך חייו וכשהוא נכנס לתפקיד כלשהו עליו לדעת את הכללים הללו ולפעול על פיהם.

לפי גישות רבות ושונות, המאפיין העיקרי של האדם המוסרי הוא הנכונות לשאת בנטל האחריות על מעשיו ועל תוצאות מעשיו. לפיכך, אחריות היא ערך בעל חשיבות עליונה, והיא קשורה בחלקה בתפיסתנו את השליטה בחיינו. האם אנו עצמנו שולטים בהם, או שמא הסביבה והתרבות שולטות בהם? אלוהים, הורים, חינוך ונסיבות עשויים להיתפס כגורמים הכופים עלינו בחירות והתנהגויות, ואינם משאירים לנו טווח בחירה. אחריות אינה ערך שאנו נולדים עמו אלא ערך נלמד שעלינו לקבל אותו על עצמנו. 

לפי זרם המחשבה האקזיסטנציאליסטי, האדם חופשי באופן מהותי (זו המהות היחידה הקודמת לקיומו; הוא "נידון לחופש" על פי ז'אן פול סארטר), ויכול וחייב לבחור ולעצב את חייו, גם אם הוא מעדיף לברוח מן החופש ולקבל על עצמו את עול החברה רק כדי להשתחרר מן הצורך לקבל אחריות על החלטותיו. {{הערה| ג'מאל אבו חסין, וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 11-12}}

אחריות כלפי עצמי

ערך החופש עומד בבסיס הזהות העצמית של האדם. שיהיה לו חופש בחירה על חייו בכל מערכת שהיא.

אחריות קשורה בחלקה בתפיסתנו את השליטה בחיינו. האם אנו עצמנו שולטים בהם, או שמא הסביבה והתרבות שולטות בהם? כדי להיות אדם אחראי ואדון לחייו שאינו משועבד לתכתיבים חיצוניים דרוש לאדם חופש בחירה, ויכולת לבחור בין אפשרויות בהתאם לתפיסת עולמו, ועליו גם לקבל על עצמו את מלוא האחריות לתפיסת עולמו. זו יכולת לבחור בין אפשרויות שונות ובקבלת החלטות באופן עצמאי. כמו כן היא מותנית בהבנה של התרומה והמעורבות האישית להיווצרות אירועים ופעולות בסביבתנו. דן ענבר מגדיר אחריות כמימוש של חופש הבחירה, "מכאן, שפעילויות חופשיות הן הפעילויות היחידות שאדם יכול להיות 'אחראי' להן, משמע, לשאת באחריות. אם אכן , מודעות לחופש פירושה שהדברים 'יכלו להיות אחרת' בניגוד ל'היו חייבים להתרחש בדרך זו', כלומר, האדם יכול היה לעשות אחרת אילו רק בחר בכך, הרי שאחריות במשמעותה המוסרית, קשורה במהותה למימוש יכולת הבחירה. כאן באה לידי ביטוי משמעותה של אחריות האדם בפני עצמו. אחריות בפני הזולת, או בפני הרשות אין לה בהכרח קשר לבחירה חופשית."

גישתו של ז'אן פול סארטר

סארטר רואה באחריות רכיב מרכזי של האישיות החברתית הבוגרת. "האדם אחראי לחלוטין" "האדם הוא פרי מעשיו" , ובהיותו אדון לעצמו, מכלול האחריות לחייו נופל על כתפיו. האחריות נובעת בחלקה מכך שיש לפעולותיו השפעה על העתיד, לא רק עתידו שלו אלא גם של אחרים. הוא טוען שהאדם תמיד חופשי ותמיד מחויב לקחת אחריות גם על מה שאינו בשליטתו. הוא נבחן במעשיו, ולא בהזיות או ברעיונות שלו. כלומר, התירוצים שאנו מספקים לאי-עשייה אינם תקפים על פי סארטר. ויקטור פראנקל רואה בקבלת עול האחריות את מהות הקיום של האדם. "אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות". הציווי של הלוגותרפיה הוא "חיה כאילו חיית את חייך בפעם השנייה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה, כשם שאתה עומד לקלקלם עכשיו". ציווי כזה מעורר את האחריות משום שהוא מכריח אותנו לשקול שנית את תוצאות פעולותינו הפוטנציאליות.

אחריות כלפי האחר

אחריות כלפי האחר נובעת מתפיסתנו מהו האחר עבורנו, מהן ההשלכות של מעשינו כלפיו ומהי מידת הקִרבה בינינו. זוהי עמדה מוסרית הנובעת ממחויבות כלפי האחר, ומנקודת מבט זו קבלת אחריות פירושה שהאדם המוסרי מעדיף לסבול עוול ולא לגרום עוול. כדברי סוקרטס. עמנואל לוינס העמיד את תורת המוסר על מושג האחריות כלפי האחר, וההיענות לקריאתו של האחר היא מה שעושה אותנו אנושיים. זוהי התחייבות להיענות לצרכיו של האחר, התחייבות שאינה הדדית ואינה מבוססת על יחסי גומלין. על פי לוינס האחריות קודמת לחירות ואין משמעות לחירות בלא האחריות כלפי הזולת. האחר הוא שמכתיב לנו אחריות מכוח נוכחותו מולנו. {{הערה| לוינס, עמנואל. "הומניזם של האדם האחר". ירושלים: מוסד ביאליק. 2004. עמ' 23, 98, 100.}} "זו אחריות הקודמת לחירות. אחריות הקודמת לכל התחייבות חופשית". "הזולת מטיל עליו אחריות שאין להתכחש לה, אחריות שלא החליט לקבל עליו, אבל אינו יכול להתחמק ממנה". "אני יכול לבוא במקום כל אדם, אבל אף אדם לא יכול לבוא במקומי". {{הערה| לוינס, עמנואל. "אתיקה ואינסופי" לרושלים: מאגנס. 1995. עמ' 177.}} כלומר, על הסובייקט מוטלת אחריות על כל מה שאין מי שימלא את התפקיד במקומו.

לעומת לוינס טוען זברובסקי "להיות אחראי באופן אין סופי לכל דבר, משמע לא להיות אחראי על דבר" {{הערה| Zaborowski, H. (2000). On freedom and responsibility: remarks on Sartre, Levinas and Derrida. HeyJ xli: 47-65.}} כלומר, זו דרישה בלתי אפשרית, מה גם שההתמסרות המלאה שנדרשת מאדם כלפי האחר, מבטלת את האנושיות שלו עצמו, כאילו הוא אמצעי לשמירת חיי האחר.

אחריות ותפקיד

"אחריות היא מרכיב הכרחי בכל תפקיד שאנו נוטלים על עצמנו, בין אם מדובר בתפקידים במעגל החיים, כמו נישואים, הוֹרוּת וחברוּת, ובין אם מדובר בתפקיד שממלאים בהיותנו חלק מחברה, כמו מקצוע, עיסוק, אזרחות ומנהיגות. למעשה כל חיינו החברתיים מעוגנים בתפקידים, משום שאנו פועלים במסגרת העולם האנושי ומעורבים בו, ולפיכך נושאים בתפקיד שמקנה אחריות על פעולותינו." {{הערה| ג'מאל אבו-חסין וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 42}} ^{[דרושה הבהרה]} אדם בוגר חייב לקחת בחשבון את סביבתו ולהיות בעל יכולת לבצע שיפוט הולם. כך, אי-ידיעה של כללי המציאות אינה פוטרת מאחריות. זהירות היא חלק מהותי מאחריות, והיא כוללות חיזוי אירועים מקריים והגנה מפניהם. אנו אחראים לדברים שנגרמו עקב חוסר הזהירות שלנו. מעשים שנעשים שלא במתכוון עלולים להביא לתוצאות חמורות, למשל תאונות דרכים. יש להניח כי לנהג הפוגע אין כוונה ממשית לפגוע בזולת, אבל בנהיגתו הוא לא התחשב בסביבה ובאנשים אחרים, ועובדה זו מטילה עליו את האחריות. עדיין אין מאשימים אותו בזדון, אבל חלה עליו אחריות מלאה.{{הערה| ג'מאל אבו-חסין וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 65}} קרשנר (Kershnar) טוען שאי-אפשר להפריד בין האדם כבעל אישיות פרטית ומוסרית לבין המעשים שהוא עושה במסגרת התפקיד שהוא נושא. לכן הוא אינו יכול להתנער מן האחריות שבה הוא נושא כממלא תפקיד כלשהו בחברה.^{[דרושה הבהרה]} תפקידים מסוימים מלווים בסמכות לקבל החלטות ולפעול, אך בשל כך היא יוצרת גם גבול לאחריות. דן ענבר בוחן את הקשר שבין סמכות הקשורה בתפקיד לבין אחריות, וטוען "כאשר הקשר בין פעולה לתוצאה אינו ידוע במלואו ואינו ניתן לשליטה, היכולת לקבל ולשאת באחריות, (הן לפעולה והן לתוצאה), תיגזר מממדים מוסריים שהם מעבר להגדרות התפקיד הפורמליות." יתר על כן, זיגמונד באומן טוען שאחריות עומדת בניגוד למחויבות, והיא מתעוררת רק כאשר המחויבות החוזית או הסמכות פוחתת או אינה קיימת. וככל שיש יותר אחריות מוסרית כן אנו שרויים בחרדה ובדאגה. "רק חרדת קודש, אהבה ואמביוולנטיות פנימית מאפשרות אחריות אמתית, והיא הקרקע למוסריות ולקולו הלא נשמע של האחר, ולא אחריות בלתי מותנית בנוסח של לוינס" . להלן דוגמה לקשר בין תפקיד לאחריות, ולצפיית תוצאות והיכולת למנוע אותן. השיטפון בבסיס חיל האוויר בשנת 2020 שגרם לנזקים חמורים למטוסי קרב. כבר ב 1992 חיילים בבסיס התריעו על חשש להצפה והמפקדים לא שעו להזהרותיהם ומטוסים הוצפו במים. ראש המועצה האזורית נחל שורק התריע בפני בכירי חיל האוויר על בעיית ההצפות בבסיס חצור כבר ב-2013 כשכיהן כיו"ר רשות הניקוז שורק-לכיש. בריאיון לאולפן  ynet   סיפר: "לצערי הם לא קראו נכון את המפה והחליטו לעשות עבודות קוסמטיות. גורם בחיל האוויר אמר לוואלה NEWS כי "היו שני מקרים קיצוניים. אחד בשנת 1992 והשני ב-2013. כאילו לא למדו בכלל". היה מי שהתריע גם ב 2020 עם תחילת השיטפון וגם הפעם לא שעו להזהרות, ואת התוצאות של חוסר לקיחת אחריות הכרוכה בתפקיד אנו רואים בנזק של ההצפה.

אחריות ודאגה רגשיים

דאגה היא רגש של אחריות כלפי אדם אחר. "דאגה היא צפיית תוצאות גרועות של אירועים אשר לעתים יש בידנו למנוע. דאגה היא רגש חזק ולא נעים הפונה כלפי האחר הקרוב ומערב שיקולים אישיים שלנו בחייו. לדאגה משמעויות רבות, מדאגה כלפי עצמנו, כחרדה קיומית, ועד דאגה כרגש של אכפתיות כלפי חייו של האחר.

חינוך לאחריות

חינוך לאחריות בחברה דמוקרטית צריך להיות אבן פינה של החינוך לערכים בכל מסגרות החינוך – מגן הילדים, דרך בית הספר ועד למוסדות להכשרת מורים. תפקיד ההורים והמחנכים מתמצה במתן אפשרות לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה. ג'ון דיואי טען שהתכלית העיקרית של החינוך היא להכשיר את הצעירים לקבלת אחריות בעתיד ולהצלחה בחיים.{{הערה| ג'ון דיואי. "ניסיון וחינוך". ירושלים: בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך. 1959. עמ' 14.}} ז'ידו קרישנמוּרטי מציב אהבה כנגד חובה ואחריות, וטוען כי בחובה לא יכולה להיות אהבה, ובהימצא אהבה אין צורך בחובה ובאחריות. "כאשר אוהבים מישהו מטפלים בו ברוך ובעדינות. לעומת זאת, כאשר מכינים אותו, מכינים אותו להיהרג למען אידאלים. לוּ אהבתם את ילדיכם לא היו מלחמות".{{הערה| ז'ידו קרישנמורטי. "החופש מהידוע". תל אביב: כנרת. 1997. עמ' 14-15.}} "אהבה היא הגורם היחיד שיכול לחולל מהפכה יסודית, אך היא אינה מכשיר תעמולתי. רק כאשר הדגל, האמונה, המנהיג והרעיון כתכנית פעולה, נושרים, תוכל להופיע האהבה". {{הערה| ז'ידו קרישנמורטי. "חיים של תבונה". הוד השרון: אסטרולוג. 2000. עמ' 26.}} בעקבות סארטר התפתחה פסיכולוגיה אקזיסטנציאלית שהחשיבה את האחריות כחלק מהותי בחינוכו והתפתחותו של אדם בוגר, יצרני ועצמאי. יואב יגאל טוען כי אחריות היא אחד ממבני הנפש היסודיים ביותר של התינוק, וכאשר אין נענים לצרכיו עליו לקחת על עצמו את האחריות אף שהוא חסר אונים ואינו מסוגל להגיב ולשאת בנטל האחריות, ומכאן גם נובעות תסמונות נפשיות. כאשר על הצעיר לקבל אחריות זו על עצמו, הוא חווה אותה כאי-קבלה של אהבה מהוריו ואי-סיפוק של צרכיו ושל הערכתו. האחריות, טוען יגאל, מוכרחה להיכנס אל חדר הטיפולים כמבנה יסוד של הנפש. הצירוף של חוסר אונים ואחריות הוא צירוף פתולוגי.{{הערה| יואב יגאל. "אנטומיה התפתחותית של הנפש". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2011.}} רפאלה בילסקי, כוללת באהבה גם דאגה וגם אחריות. אֵם שאינה דואגת אינה אוהבת, ו"אין דאגה ללא תחושת אחריות פנימית שנחווית כעניין רצוני לחלוטין, ולא כחובה". {{הערה| רפאלה בילסקי, " מקסם האושר". ירושלים: כרמל.2004. עמ' 113.}}

אחריות מול דטרמיניזם

אימוץ של תפיסה דטרמיניסטית, מובילה על פי האקזיסטנציאליזם להונאה עצמית ולהכחשת האחריות. האמונה בגורל כתוב מראש מפחיתה את שיקול הדעת ומצמצמת את האחריות. {{הערה| ג'מאל אבו חסין , וסמדר. גונן, "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 61-63.}} דבקות בערכי החברה ובדרישה לנאמנות לה מוצבים פעמים רבות אל מול האחריות האישית. הקיום המוסדי והנאמנות לו מעודדים חיים נטולי אחריות, והפרט הופך לאמצעי בשרות החברה. כך מוצדקת הבריחה מאחריות אישית אל קיום בתוך הסדר החברתי, המשמש לדיכוי זכויות הפרט, והעלמת האחריות האישית והחופש. {{הערה| Gordon, H., & Gordon, R. (1995). Sartre and evil. Wesport: Greenwood press. P. 148-156}}בספרו "בסוד שיח" מזהיר מרטין בובר מפני העריצות והדטרמיניזם של ההמון והחברה: "משבאה ההצטרפות אל הציבור מתבטלת ההכרעה האישית שמבלעדיה אין מה לדבר על אחריות [...] אך יש אחריות שאין בידי הציבור ליטול מאתנו, זו האחריות בפני האל שאינה ניתנת להתנערות גם בפני הציבור." {{הערה| מרטין בובר. "בסוד שיח". ירושלים: מוסד ביאליק. 1959. עמ' 191-190.}} במחברות על אתיקה טוען סארטר שהמעבר מאני לאנחנו והאיחוד של אוסף 'אניים' מאפשר להימנע מן הדאגה ומן האחריות כלפי עצמי.{{הערה| Sartre, J. P. "Notebooks for an ethics." Chicago: University of Chicago.1992. P.130.}}. ב"החופש מהידוע" כותב ז'ידו קרישנמורטי: "כל הצורות החיצוניות של שינוי שהביאו מלחמות ומהפכות לא שינו את הטבע הבסיסי של האדם החי בעולם מכוער עד מאוד. והשינוי אפשרי רק אם נבין לעומק ובאופן קונקרטי שאנו אחראים ללא עוררין למצב העולם. לכל מלחמה, לכל עוני ואומללות, בשל האלימות והתחרות, בשל הלאומנות, האנוכיות והאלוהים שלנו, בשל דעותינו הקדומות והאידאלים שלנו ובשל היותנו חלק מחברה זוועתית ידועת מלחמות." {{הערה| ז'ידו קרישנמורטי, "החופש מהידוע". תל אביב: כנרת.1997. עמ' 14-15}}

סבסטיאן הפנר כותב בספרו סיפור של גרמני: "אדם החי בחברותא פטור מכל דאגה לקיומו ומכל מאבקי וקשיי החיים. הכול מסופק לו ואין לו דאגה בעולם. אלו מובילים לוויתור מוחלט על אחריות. גרוע מזה: הרעוּת פוטרת אדם מן האחריות לחייו בפני אלוהיו ובפני מצפונו. הוא עושה מה שעושים כולם. אין לו ברירה, אין לו זמן להרהר. מצפונו הוא ה'חברים' [...] מדהים היה להיווכח איך הרעוּת משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של האינדיבידואליות" (שם: 189-186) [i]

---

[i] הפנר, ס' (2002). סיפור של גרמני. תל אביב: חרגול.

לקריאה נוספת

• ג'מאל אבו חסין, וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". 2013. תל-אביב: מכון מופת.
• דן ענבר. "אחריות". 1983. תל אביב: ספריית פועלים.