משתמש:Telecart/רצח גיל מיטשל

רצח גיל מיטשל התרחשה ב-10 ביולי 1999 ביפו, במהלכה נרצח האמן גיל מיטשל (מיצ'ל), מדקירות סכין בידי ח'ליל בן איבראהים חדד, שהורשע בהריגתו.

הרצח

ב-10 ביולי 1999, התקיימה מסיבה פרטית ברחוב קדם 35 בשכונת עג'מי ביפו אליו הגיעו מיטשל וחבריו, לאחר בילוי במסיבה אחרת ברחוב שוקן בתל אביב. מיטשל וחבריו חנו ברחוב קדם פינת רחוב קברניט ושוחחו מחוץ לרכבו. בסמוך לשעה 01:15 ניסה להיכנס לרחוב רכב נוסף, אולם המכוניות החונות חסמו את כניסתו. לפי דיווחים, מיטשל העיר לנהג, עבדאללה סירי, "דיר באלק, תיזהר על האוטו". בתגובה, הרכב עצר, ושלושה צעירים - ראיק מחמיד, ח'ליל חדד ואחיו מוחמד חדד - יצאו ממנו והחלו להכות את מיטשל, לסטור לפניו ולמשוך בשיערו. בשלב מסוים שלף חדד סכין מכיסו ודקר את מיטשל פעמיים, פעם בבטנו ופעם בבית החזה באזור הלב, פגיעה שהביאה למותו. חדד קרא לחבריו "דקרתי אותו, תברחו" והוא וחבריו נמלטו מהמקום, חבריו בטנדר והוא בריצה. מיטשל מת בזרועות חברתו לחיים, רינת אלוני.

מיטשל, צייר, פסל ואמן רב-תחומי, היה בן 36 במותו. הוא הותיר אחריו את הוריו רינה ודב, ובנו מנישואים קודמים.

חקירות והליכים משפטיים אחרי ההריגה

כעבור מספר ימים נתפסו שותפיו של חדד לפשע והואשמו בתקיפה בנסיבות מחמירות. עליהם נגזרו עונשים של בין שנה לשנתיים וחצי מאסר, לאחר שמשפחתו של מיטשל ניהלה בהצלחה מאבק שלא לסגור איתם עסקאות טעון. חדד עצמו נמלט מחוץ לשטחי ישראל; הוא נעצר לאחר תשעה חודשי מצוד במאמץ מודיעיני משותף של השב"כומשטרת ישראל ולאחר שנמצא מתחבא ברצועת עזה, נעצר והוסגר לישראל בידי הרשות הפלסטינית. חדד הודה במעשים ושיחזר את האירוע לעיני מצלמות המשטרה. בית המשפט המחוזי בתל אביב בראשות השופט נתן עמית זיכה את חדד מאשמת רצח והרשיע אותו רק בעבירת הריגה, לאחר שעלה ספק לגבי "כוונה תחילה" של חדד במותו של מיטשל. דב מיטשל, אמר בתגובה כי "בית המשפט נותן לגיטמציה לרצוח". בהכרעת הדין, גזר בית המשפט על חדד את העונש המרבי הקבוע בחוק בעבירת הריגה, 20 שנות מאסר. לאחר מתן גזר הדין טען חדד כי עונשו החריג על עבירת הריגה מהווה גזענות ונובע מהיותו ערבי והקורבן יהודי, ובני משפחתו של חדד יצאו מאולם בית המשפט בזעם.

הנצחה

שנה לאחר ההריגה יצא לאור ספר זיכרון, ממנו צוטט מנשה קדישמן בהכרעת הדין של חדד:

אפילו לא נתנו לו את ההזדמנות לומר משהו לטובתו. בסך הכל הוא אמר - דיר בלאק, תיזהר. ונדקר למוות. אין שום סיבה לנסות ולהפוך את זה לנושא חברתי, עדתי או לאומני, רצח זה רצח, וזו פשוט טרגדיה. גיל מיצ'ל לא היה אדם אלים, הוא היה כולו נשמה טובה. כבשה שפגשה בזאב שטרף אותה. ואני מדמיין לעצמי שאני משוחח איתו: מלאכים מתקשרים... ליצחק בעקידה היה מלאך שהציל אותו מידי אברהם ונתן לו אייל כתחליף. למיצ'ל לא היה איל, וגם המלאכים בימינו מתמעטים. מה שקרה למיצ'ל זה מעבר לעניין היהודי - ערבי. זה פשוט מדי, אף על פי שהיו כאלה שיאמרו זאת, וזה גם מעבר לעניין של המקום שבו ארע הרצח. "אל תריבו, ילדים" היתה אמא שלי אומרת ומכניסה אגרופה לפיה... רק שיהיה שקט. האלימות היא חלק מתרבות המוות שאוחזת כמו אש רעה בכל פינות העולם בלי הבדל לשון, לאום, מין וגזע. אז מה? שאלתי, ומיצ'ל השיב: לי זה כבר לא יעזור - אמר המלאך, אבל זה צריך להיות תמרור אזהרה לכולנו, תמרור "עצור". כדי שלא תהיה עוד מאכלת בידי איש. מיצ'ל היה אומן, הוא עשה תפאורות לקרנבלים בברזיל. בברזיל יש עוני עצום ואנשים שמחים ורוקדים. וכאן במזרח התיכון, נשמעת מוזר המלה "שמחה". אנשים אינם שמחים. מטיפים כאן לשנאה. המלחמות נותנות לגיטימציה לאלימות ויד קלה על ההדק ועל הסכין. האם העונשים הקלים המוטלים על - ידי השופטים הם חלק מעידוד הפשע? שאלתי את מיצ'ל המלאך, מה יש לך לומר לאנשים? - "אותי רצחו!!!" הצרה היא שמתרגלים וכשמתרגלים זה הופך לטבע. מיצ'ל לימד אהבה לבני נוער נכים, וחינך אותם לאהבת אמנות. הוא פיסל וחי באהבה עם יקיריו. וחלומו של גילי מיצ'ל לא נגמר...

הרצח עורר סערה בציבור וכלי התקשורת הרבו לעסוק במקרה כאבן בוחן לאלימות הגואה בחברה הישראלית.