הגישה הביולוגית מחפשת את האינטראקציה בין תפקודם של איברים אורגנים בגופינו, ובין התנהגותנו.זוהי אינה תאוריה כללית בודדת, אלא אוסף של תיאוריות ספציפיות.

המנגנונים הביולוגים השונים הנחקרים כמשפיעים על התנהגות הם:

הגנטיקה
מערכת העצבים
המערכת האנדוקרינית

הנחת היסוד לפרספקטיבה הביולוגית היא הקשר שבין האספקטים הפיזיים שלנו, לבין האספקטים הפסיכולוגים. או כמו שאומרים - "נפש בריאה בגוף בריא". גוף-נפש. למשל עבודה מלחיצה כדוגמת פקח טיסות או רופא בחדר מיון עשויים להשפיע על לחץ הדם שלנו. ולהיפך, שינויים בכימיה של גופינו עשויים להיות בעלי השפעה עצומה על רגשותינו והתנהגותנו. לא ניתן להפריד בין התפקוד הפיזי והמנטלי שלנו. יותר ויותר מצליחים חוקרים לבסס קשר בין תפקודם של גורמים אורגניים ובין הפרעות שלא נחשבו בעבר כהפרעות אורגניות - כגון חרדה ודיכאון. וההפך, חוקרים מוצאים יותר דרכים בהם מחלות שראינו בהן כמחלות אורגניות לחלוטין למעשה קשורות ללחץ פסיכולוגי.

מערכת עצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניורונים: תאי עצב המעבירים ביניהם אותות חשמליים.
נוירוטרנסמיטרים- חומצות אמינו אשר מופרשים מתא עצב אל תוך המרווח הסינפטי ונקלטים בתא עצב שכן.
מערכת עצבים מרכזית- המוח, מוח השדרה.

גנטיקה, תורשה, השפעה סביבתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה הכוללת של גנטיקה התנהגותית היא לגלות באיו מיה הפרעות התנהגותיות שונות מושפעות מתורשה גנטית ולא מהשפעה סביבתית. זוהי השאלה המפורסמת של תורשה-סביבה.

הגנטיקה שלנו קובעת את צבע העיניים שלנו, הגובה שלנו, ואכן גם חלקים באופי שלנו. המחקר מנסה למצוא הקשר בין גנים מסויימים וצורות התנהגות מסויימות. לעיתים ניתן לייחס תכונה מסויימת לגן בודד אך כמעט תמיד יהיה מדובר בשילוב של כמה גנים - או פוליגני. רוב התכונות שלנו אמנם נשלטות ע"י סבך מערכת היחסים שבין הגנטיקה שלנו לסביבה שלנו, כך שלא מדובר בקשר ישיר בין הגנטיקה לתכונות אלא ברשת עצומה של השפעות.

פגמים גנטים מסויימים עשויים להיות אחראים באופן ישיר על בעיות - כגון תסמונת דאון, אך לרוב כמובן מדובר בהשפעה מורכבת יותר. פגמים בגנטיקה עשויים ליצור סיכון לחלות במצב מסויים, אשר לחץ מן הסביבה עשוי להביא למימושו. בדומה לנטיה גנטית למחלות לב, סוכרת ולחץ דם, גם הנטיה לפתח הפרעות התנהגותיות מסויימות עשויה לעבור דרך הגנטיקה.

מחקרי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילד מקבל 50% ממטענו הגנטי מהורה אחד, ו-50% מהורה אחר. דהיינו קיימים 50% של זהות גנטית בין הורים וילדים. בין דודים ואחיינים קיימים 25% של זהות גנטית. בין בני דודים קיימים 12.5% וכן הלאה. משמע ככל שאדם קרוב יותר גנטית לפרט במשפחה הלוקה בסכיזופרניה, כך גדלים סיכוייו ללקות בה. אמנם מודל זה רק מציע, ולא מוכיח, העברה גנטית. שהרי גם הסביבה עצמה דומה מאוד בקרב בני משפחה קרובים ועל כן קשה לבודד את השפעות הסביבה מהשפעות הגנטיקה.

מחקרי תאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת הסביבה, תאומים חווים סביבה כמעט זהה לחלוטין. אך מבחינה גנטית קיימים שני סוגים. ישנם תאומים זהים, או מונו-זיגוטים, המתפתחים מביצית מופרית אחת. תאומים אלו חולקים מטען גנטי זהה. וישנם תאומי אחווה, המתפתחים משתי ביציות המופרות משני זרעים שונים, ועל כן כמו כל זוג אחים הם חולקים רק 50% מטען גנטי.

בתאומים זהים, כאשר אחד התאומים בעל סכיזופרניה או מאניה דיפרסיה, לתאום השני סיכוי רב ללקות בהפרעות אלו. סיכוי זה גדול פי שלוש מאשר בתאומים שאינם זהים. נתון זה מדגים בבירור את ההשפעה הגנטית על הסיכון ללקות בהפרעת התנהגות. אמנם בכל זאת המחקר מדגיש כי להשפעה הסביבתית חשיבות רבה.

מחקרי אימוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרי אימוץ מנסים לנטרל את ההשפעה הסביבתית. דהיינו אם קיימים זוג אחים החולקים 50% זהות גנטית בניהם, אך אחד אומץ בינקותו והשני לא, דהיינו שניהם נחשפו לסביבה שונה לחלוטין. מחקרי אימוץ של תאומים זהים, החולקים 100% זהות גנטית, ייחסו לגנטיקה את האחריות המרובה על חלק גדול מהשונות ההתנהגותית.

אמנם אין למהר לפסול את ההשפעה הסביבתית, כיוון שאנשים עם אותו גנוטיפ נוטים לחפש או להיחשף לאותו סוג של סביבה. ואכן הראו במחקרים שתאומים זהים שגדלו בסביבות נפרדות נטו לבחור לעצמם סביבות מאוד דומות.

הדוגמה של הגן הפוליטי

המערכת האנדוקרינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת האנדוקרינית אחראית על יצור הורמונים, והיא משולבת באופן הדוק עם מערכת העצבים המרכזית. ההורמונים הם שליחים כימיים המשתחררים למחזור הדם ומשפיעים על תפקוד מיני, תאבון, שינה, גדילה והתפתחות פיזית, זמינות האנרגיה ותגובות רגשיות. לדוגמה, רמות נמוכות באופן כרוני של פעילות בלוטת התריס גוררות סימפטומים דמויי-חרדה, כגון מתח ועצבנות. רמות נמוכות של בלוטת יותרת-המוח יוצרות סימפטומים דמוי דיכאון - אדישות, עייפות, וכדומה.

תרופות (איזון והשפעה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטי- פסיכוטיות
נוגדי דיכאון- מעכבי האנזים MAO (מונואמין- אוקסידז), אשר מפרק את הנירוטרנס' בסינפסה.
טריציקליות- מעכבות reuptake, גורמות לנוירוטרנס' להתפוצץ ולהקלט בתא הבא, בלי לחזור לקודם.
נוגדי דיכאון.
ליתיום לבי- פולרי. מונע התקפים חוזרים בשימוש נכון. טוענים כי מסייע להעביר אותות בין תאי עצב.

מקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרי- , בן 22, מאניה דפרסיה- למרות שנטל תרופות קבועות יצא מאיזון.

גרי נטל ליתיום. הליתיום גרם לתת פעילות של בלותת התריס. עקב תת פעילות גרי נטל אלטרוקסין. כאשר החליפו את הרכיב הפעיל בתרופה, חל שיבוש בפעילות בלוטת התריס, מה שהוציא את גרי מאיזון. בלוטת התריס אחראית על שחרור הורמונים, המסייעים בהעברת אותות בין תאי העצב. במצב שנוצר, חל שיבוש בהעברת סרוטונין. סרוטונין- שותף כמעט בכל ההפרעות, נמצא כמעט בכל הגוף- מהדם ועד למערכת העיכול. יש הגורסים כי תזונה משפיעה על הכמות שלו בגוף. קשור להפרעות באפקט (רגש) ולמערכת הלימבית במח אשר קשורה לרגש. גם הוא משתחרר לסינפסה וחוזר בתהליך reuptake. מתפרק גם הוא ע"י ה-MAO. היפר/ היפו בסרטונין קשור להפרעות רגשיות, הפרעות אפקט (bipolar disorder, דיפרסיה וכו').

עידו