משתמש:Vegan416/ביכלר
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | שמשון ביכלר, יהונתן ניצן |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | ספר עיון |
| הוצאה | |
| הוצאה | מהדורה ראשונה - הוצאת פרדס |
| תאריך הוצאה | מהדורה ראשונה - 2022 |
| מספר עמודים | מהדורה ראשונה - 602 |
ההון ושברו
יהונתן ניצן ושמשון ביכלר
הספר מציע דרך תיאורטית חדשה להבנת ההון והמשברים המחזוריים של ההון. בחלקו הראשון מכיל הספר סקירה ביקורתית של התיאוריות המרכזיות במדעי החברה בכלל ובכלכלה-הפוליטית בפרט. בחלקו השני הוא מתמקד בתיאוריית ההון החדשה, המכונה בפי המחברים "הון-ככוח". לטענת ביכלר וניצן, שתי הפרדיגמות העיקריות הרווחות – ה(ניאו)ליברלית וה(ניאו)מרקסיסטית (ועמן משולבת גם הפזורה הפוסט-מודרנית) – לוקות בכמה פגמים בסיסיים: ראשית, הן רואות בהון אובייקט של ייצור כלכלי המופרד מן העולם הפוליטי-מדיני והתרבותי-חברתי. שנית, הן מפצלות את ההון לשתי ספרות – הון ריאלי והון פיננסי. הספר טוען כי אידיאת הפיצול בין הכלכלה התועלתנית ובין המדינה הכוחנית (או בין יחסי התועלת שבשוק לבין יחסי הכוח שבפוליטיקה) צמחה בעת עליית "החברה האזרחית" וסיפורי מלחמותיה נגד האצולה ו"המשטר הישן" באירופה. האידיאה היוותה אחת מהדגלים העיקריים בהיסטוריה הליברלית, אולם היא אינה רלבנטית עוד להוויה בת זמננו. לפי התיאוריה החדשה, ההון אינו ישות כלכלית-יצרנית בעלת סגולות פריון. הוא אינו מלאי סחורות המייצרות סחורות, או אמצעי ייצור המתחברים לעבודה שכירה. הוא לא צבירת ידע וטכנולוגיה, ואף לא אוסף של יחידות תועלת או יחידות עבודה האצורות בסחורת ההון. ההון, לפי תיאוריית הון ככוח, הוא מוסד מרכזי של יחסי שליטה, המאפשר בין השאר, לשלוט בקווי הייצור והצריכה, במלאי הסחורות ובעבודה השכירה. מנגד, ההון אינו מוגבל לבתי-חרושת, מפעלים, מכרות ובניין, אלא הוא פרוס בכלל מרקמי החברה ההיררכית-מדינית כיום. מכאן נובעת האבחנה הראשונה של המחברים: ההפרדה השלטת בתודעה בין מוסד ההון (המבוסס על יחסי חליפין) לבין מוסד המדינה (כמבוסס על יחסי עוצמה) מוטעית מיסודה. "הכלכלה" כלומר העבודה, הידע, הייצור והפריון, אינה מפיקה רווח. רק היכולת לשלוט בכלכלה היא הסיבה לרווח. ההון מכל סוג, בין אם הוא מכונה "ריאלי" ובין אם "פיננסי", אינו מייצר מאומה ואין בו סגולות פריון כלשהן. גם טכנולוגיה אינה מפיקה רווח. טכנולוגיות הלווין, השרת, המחשב, הסיב האופטי, הסלולר ושידורי הטלוויזיה אינן "מייצרות רווח", אינן "עושות כסף", ואינן "מפיקות הכנסות". לעומת זאת, הבעלים התאגידיים-מדיניים השולטים בתשתיות הטכנולוגיות וברשתות הידע הינם בעלי היכולת לחלק-מחדש רווח מתוך ההכנסות בחברה האנושית. הבעלות על נכסים, כולל נכסים טכנולוגיים, מקנה לבעלים את הזכות להפקיע הכנסות לטובתם והזכות הזאת לרווח נובעת לא מיכולתם לייצר את הסחורות, להפיק את הטכנולוגיות ולהנפיק ידע חדש אלא מיכולתם של הבעלים למנוע מן החברה האנושית את השימוש בסחורות, בטכנולוגיות, בידע ובתשתית. יכולת זאת מתבטאת בכוחם לאיים בהשבתת ושיבוש מארג הייצור והתשתית של הלווין, השרת, המחשב והסיב האופטי ואף לממש איום זה. מידת היכולת הזאת למנוע, לחסום ולהשבית – היא שקובעת את מחיר ההון. אם 'מיקרוספט' הינה בעלת 'שווי-שוק' (קפיטליזציה) שהולך וגדל, הוא אינו נובע מכושר יצרנותה, מפריון מכונותיה, מפיתוח הידע או מהמצאות בעליה. הוא נובע מכושרה למנוע מאחרים להשתמש בידע המופרט והמוגן בידיה כנכס. כל זאת, היא יכולה לעשות אך ורק אם כוחות 'השוק החופשי' יפעלו, כלומר אם המרקם המדיני-משפטי-צבאי יגן בשיטתיות וביציבות על כושר האיום הזה. לא מדובר ב'התערבות' מחוץ ל'כלכלה'. אלא כלל המרקם הקפיטליסטי הוא תשלובת של כוח והפיכת יחסי הכוח והאלימות לסחורה הנסחרת ביחידות פיננסיות. מכאן, ניתן להבין את הפלא, לפיו בכל מקום, שמוכתבת באופן קנאי אידיאולוגיה דומיננטית של 'שוק חופשי' (בריטניה של המאה התשע-עשרה, ארה"ב וגרורותיה במאה העשרים) שם מוצאים אימפריות גלובליות ומרקם מדיני חזק. 'שוק חופשי' ו'תחרות משוכללת' אינם יכולים להתקיים לרגע – אף לא בפנטזיות לילידים – ללא מדינה חזקה 'דמוקרטית' או אחרת. הון, לפי ביכלר וניצן, הוא מוסד פוליטי חדש יחסית של יחסי-שליטה. מוסד זה מאפשר לסוג חדש של בני-אדם שבקע והתפתח במשטר הקפיטליסטי – 'בעלי-הון', 'יזמים', 'משקיעים', 'מנהלים', 'אנשי עסקים' – לעצב, לנהל ולשנות את מרקמי הקיום האנושי. משטר ההון (הקפיטליזם) הוא תשלובת כוח על שלל צורותיו המוסדיות, הנתפסות בעיני הנתינים כמוסדות וארגונים שונים ומתחרים. משמעות ההון היא הפיכת יחסי הכוח המגוונים לסחורה אחידה. מסחור הכוח והיוונו (הקפיטליזציה של יחידות הכוח) הוא תמצית משמעות ההון. ההיוון (capitalization), משמע מחיר ההון, דורש תיאוריית מחיר שתעמוד מול תיאוריות המחיר הקיימות.
תיאוריות מחיר ההון המקובלות מול תיאוריית מחיר ההון של ביכלר וניצן על פי ניצן וביכלר, קיימות שתי דוקטרינות עיקריות המסבירות את מחיר ההון: הכלכלה-הפוליטית הניאו-קלסית (או מה שידוע כ"מדע הכלכלה" Economics) והכלכלה-הפוליטית המרקסיסטית. המחיר על פי הדוקטרינה הראשונה מבוסס על תיאוריית הערך של התועלת (השולית) ואילו השנייה מתבססת על תיאוריית הערך של העבודה (המופשטת). שתי הדוקטרינות סבורות, שההון הוא יחידה כלכלית, הניתנת לכימות ביחידות מספריות אוניברסליות. בדוקטרינה הראשונה, הניאו-קלסית, שהיא הדוקטרינה השליטה בעולם האקדמי המערבי, יחידות הבסיס האוניברסליות של ההון הן יחידות 'תועלת' (utils). בדוקטרינה השנייה, המרקסיסטית, יחידות הבסיס המרכיבות את ההון, הן יחידות 'עבודה מופשטת'. הכלכלנים הקונבנציונליים מאמינים שמאחורי החזית של מחירי הסחורות, על כוחות ההיצע והביקוש המעצבים אותם, מסתתרות יחידות תועלת. יחידת התועלת היא אבן הבניין הבסיסית ביקום הניאו-קלסי, כמו אטום המימן ביקום הפיזיקאלי, או סליל הדי.אן.איי בעולם החיים האורגניים. הם טוענים, שההון, בהיותו כמו כל סחורה, מאופיין ביכולת הפריון הייצרני שלו, ובדרך זאת או אחרת, מחירי ההון – הן כסחורות ייצור (ריאלי) והן כניירות-ערך (פיננסיים) – משקפים את כמויות התועלת שהם מגלמים עבור צרכני ההון (המשקיעים). הבעיה הינה, שלא כמו בפיסיקה או במיקרו-ביולוגיה, לניאו-קלסיקנים אין הוכחה כלשהי, תיאורטית או אמפירית, לקיומן של אותן יחידות תועלת מסתוריות. גרוע מכך, אין באפשרותם למדוד את כמויות התועלות, המשתנות עם השינויים במחירים. ובעיקר, הם נטולי יכולת להוכיח את קיומם של כוחות הביקוש וההיצע והנטיות לשווי משקל של השוק, המפעילים, לטענת מדעני הכלכלה, את השינויים במחירים ובכמויות הסחורות. בפיזיקה ניתן למדוד כוח גרביטציוני, אף שאין לצפות בו ישירות, וזאת, באמצעות חישוב ואף ניבוי האפקטים שלו. במדע הכלכלה עוסקים במין פולחן מוזר, שעל פיו, השינוי במחירים, וכמובן, השינוי במחירי ההון, הוא ההוכחה (הכמותית) לקיומם של פונקציית התועלת, לפונקציית הייצור ולפונקציות הביקוש וההיצע – וכמובן לקיומו של משהו המכונה 'שיווי-המשקל'. בלשון המעטה, טוענים ביכלר וניצן, כי זאת הוכחה בנוסח פולחן הפלוז'יסטון האלכימאי, שהיה רווח עד המאה השמונה-עשרה, כהסבר מקובל לקיומה של האש והבערה. עניין דומה הוא פולחן החשבונאות התאגידית-מדינתית, השלטת בתודעה בת זמננו. כל חשבונאי, פקיד, אנליסט וסטטיסטיקאי מתייחס ברצינות ואף עושה טקסי מדידה לקטגורית 'מלאי הון'. וכך מודדים 'מלאי הון לאומי', בו מצורפים אחר כבוד מיני כמויות המסמלות הצבר תועלות של כלל משק ביום מסוים, או מיני קטגוריות אחרות המסמלות זרימת תועלות, כגון 'תוצר מקומי גולמי' או 'השקעה גולמית', המקושרת לסחורות הון בתוך התפוקה המדינית. ניצן וביכלר כותבים, שמדובר בהונאה עצמית קולקטיבית, המושגת באמצעות כפיה, התניה ושינון רב שנים באוניברסיטאות. לטענתם, גם הכלכלה-הפוליטית המרקסיסטית סובלת מבעיה דומה לדוקטרינה הניאו הקלסית. אף שהיא מבקרת את המשטר הקפיטליסטי ואמורה לכאורה לחשוף את הסתירות החבויות במשטר, היא תקועה ללא מוצא עם תיאורית-ערך חסרת ערך מדעי – אם כי בעלת יכולת פולחנית, המקסימה דורות של רדיקלים. בדומה לניאו-קלסיקנים, המרקסיסטים מאמינים, כי מאחורי מחירי ההון ניצבות יחידות עבודה 'יצרניות', המצטברות מן הייצור בעבר, אשר נכנסות במהלך הייצור הקפיטליסטי בהווה אל תוככי הסחורות. למרות הניסיונות הרבים במרוצת מאה השנים האחרונות, המרקסיסטים והניאו-מרקסיסטים לא הצליחו לאשש את תיאורית-הערך של העבודה, תיאורטית ואמפירית. הם לא הצליחו להראות יכולת מדידה והגדרה כמותית של מושגים ואידיאות בסיסיות כמו 'הערך העודף', 'שיעור-הרווח', 'עבודה יצרנית', 'שיעור-העודף', 'שיעור ההצבר', 'הרכב אורגני של הון', 'הון תעשייתי' ו'הון פיננסי'. מכאן, אף אין ביכולתם להסביר ולנבא תהליכים מרכזיים בתיאוריה המרקסיסטית, כגון, התנודות בשוק ההון, 'נפילת שיעורי הרווח', מחזוריות המשברים הקפיטליסטיים, 'אימפריאליזם', 'יצוא-הון', מלחמות עונתיות, קונפליקטים בין מדינתיים, תנודות בשכר העבודה ובצריכה ההמונית, והתפתחויות טכנולוגיות. הסברים ותיאוריות שונות שהתפתחו מאז, מנסות לעקוף את הבעיה הזאת, אולם בדרך כלל אין בהם כדי לשקם את הנטייה שהלכה וגברה מזה כמה עשרות שנים בקרב הצעירים הרדיקלים לחפש מקורות השראה חדשים – פוסט-מודרניים, ליברטריאניים, דתיים, אתניים, תרבותיים וסביבתיים.
תיאוריית הערך החדשה של הכוח ניצן וביכלר מציגים תיאורית-ערך חדשה, המבוססת על יחידות כוח דיפרנציאליות. יחסי-הכוח הקפיטליסטיים מבוססים על סדר כמותי אוניברסאלי וסדר זה מובע בסמלים פיננסיים. וכאן בולט אספקט מרכזי בתיאורית ההון של ניצן וביכלר: ההון לפי התיאוריה שלהם, הוא מהות אחת. הוא אינו מפוצל לשתי מהויות, כטענת הדוקטרינות הניאו-קלסיות והמרקסיסטיות. על פי טענת הניאו-קלסיים, להון יש שני פנים: הפן 'הריאלי', בו הוא קיים כ'גורם ייצור' בעל פריון, בצורת מכונות, קווי-ייצור, מבנים, חומרי-גלם וטכנולוגיה. ומנגד, ההון משתקף כ'הון פיננסי' בשוק ניירות-ערך. כלומר, מחיר ניירות-ערך פיננסיים משקף כמויות וערכי ייצור מסתוריים של הון 'ריאלי'. אם מחירה של מניית 'אקסון' עלה, משמע, מן הסתם עלה הפריון בייצור הנפט או במכירותיו 'הריאליות'. מכאן, גם צומחת אגדת 'הבועה', לפיה 'ההון הפיננסי' צומח 'מהר מידי' ביחס להון 'הריאלי' – ומכאן, כך מסבירים המומחים, התנפחה לה 'בועה' שפקעה והביאה ל'קריסה', ל'משבר'. לעתים המומחים אף טוענים, שמדובר פשוט בתרמית או באחיזת עיניים פיננסית: המשק היה במיתון, משמע לא זרמו בו השקעות 'ריאליות' ומנגד, עלו במהירות מחירי ניירות-הערך – והרי לך משבר פיננסי. כך הם הסבירו את "בועת הנדל"ן" ("הונאת הסב-פריים") ב-2008. בסופו של דבר, העולם בא אל תיקונו כאשר הריאלי והפיננסי מתאחדים בשיווי-משקל. גם המרקסיסטים מציגים תפישה כפולה של הון: לדידם, קיים הון 'יצרני', הנוצר מ'עודף עבודה יצרנית' בקווי הייצור התעשייתיים אשר נצבר מהשקעות 'ריאליות'. מסביב לייצור היצרני, מתחרים על ניכוס 'העודף' מיני גורמים של 'הון פיקטיבי', בצורת השקעות 'פיננסיות', שממחזרות הון אך לא יוצרות אותו. ואז, בהעדר 'עודף יצרני', יורד 'שיעור ההצבר' התעשייתי, נופלים 'שיעורי-הרווח התעשייתיים' ובסופו של מחזור גם צונחים 'שיעורי-הרווח הפיננסיים'. וכך, המרקסיסטים לכודים בהסבר לפיו 'הפיננסיזציה הניאו-ליברלית' גרמה להתנפחות פיננסית 'חסרת כיסוי ריאלי'. 'העודף' נחמס על ידי פיננסיירים וספקולנטים. 'העודף' לא הוקדש להשקעות 'יצרניות' וכך קיבלנו מצד אחד, מיתון בהשקעות 'הריאליות' ומצד שני, גאות בהשקעות 'פיקטיביות', והתוצאה – משבר קפיטליסטי. ניצן וביכלר שוללים את ההסברים הללו. בבטלם את המהות הכפולה של ההון. לפי התיאוריה שלהם, ההון הוא אך ורק מהות פיננסית. לטענתם, אף בתקופות שבהן נראה המשטר הקפיטליסטי כ'תעשייתי' באופיו – יחסי השליטה היו למעשה מבוססים על תודעה פיננסית (אמנם לא בהופעתה הנוכחית) ועל ניהול ותכנון פיננסיים. יתר על כן, יחסי-הכוח הקפיטליסטיים, לטענת ביכלר וניצן, מבוססים מראשיתם בראשית האלף השני באירופה על סדר פיננסי שהתפתח והתארגן מחדש מידי תקופה. בסדר ההון הנוכחי, חותרים הארגונים התאגידיים-מדיניים – בין הם מכונים 'תעשיינים', 'סוחרים', 'פיננסיירים', או 'מדינאים' – (במודע או לאו, ישירות ובעקיפין) להגדיל את עוצמתם ביחס לבעלי-הון אחרים. מכאן, שהמנגנון המרכזי של הצבר-ההון אינו חתירה להשגת 'מקסימום רווח' או 'מקסימום תועלת', כפי שטוענת הדוקטרינה השלטת, אלא בעלי-ההון חותרים 'להכות את הממוצע', כלומר, להגדיל את השליטה בנכסים ביחס לשיעור המקובל של שיעור הגדלת הנכסים. כוח במשטר קפיטליסטי מוטבע בקניין הפרטי ובתהליך ההפרטה בכללותו. בדרך זאת הופך הכוח לסחורה, הניתנת לכימות, לפיצול למנות המופיעות ביחידות אנונימיות, לקניה ולמכירה. המשמעות של הכוח לעולם אינה חיובית אלא תמיד שלילית. במובן זה, הרווח אינו יכול לבוא מייצור אלא משלילת הייצור, מכוח האיום לשבש אותו, כלומר, על ידי כושר הדרה שיטתי. יש לזכור, שכל אוסף המונחים המוחדרים יום-יום על ידי הדוקטרינה הניאו-קלאסית לילידים – 'תחרות', 'מונופול', 'חופש', 'התערבות' – אין להם כל קשר למה שתואר עד עתה. יחסי-הכוח בחברה הקפיטליסטית, טוענים ניצן וביכלר, נמדדים בערכים יחסיים. ומכאן, הם מכנים יחסים אלה בשם 'הצבר דיפרנציאלי'. המסקנה המיידית היא שרווח (דיפרנציאלי) קשור לשליטה בייצור באופן לא-לינארי. לעתים יותר ייצור (צמיחה) מביא ליותר רווח ביחס לבעלי הון אחרים, ולעתים בלימת הייצור (מיתון) מביא ליותר רווח דיפרנציאלי. מאחר שהחתירה להצבר דיפרנציאלי דוחפת את בעלי-ההון לשלוט על חלק הולך וגדל מן החיים האנושיים, יוצא שהן המניע והן התוצאה של הצבר-ההון הם חלוקה-מחדש של הנכסים ולמעשה חתירה לריכוז גובר של בעלויות ושליטה. שינויים ביחסי השליטה לטובת קבוצה מסוימת, פירושם התרכזות הכוח בידיה. ואכן, תהליך הצבר ההון ותהליך ריכוזיות ההון הם שני פנים של אותו תהליך. תפישה זאת של תהליך ההצבר מביאה לכך, שהמחקר הכלכלי-פוליטי של ביכלר וניצן מתמקד לא במוסד ההון בכללותו אלא במה שהם מכנים 'הון דומיננטי'. זהו חקר התפתחות גרעין הארגונים התאגידיים-מדיניים המרכזיים השולטים, מכוונים וממסדים-מחדש את תהליך הצבר-ההון. ניתוח ההיסטוריה של ההון הדומיננטי, קבוצות ההון המרכזיות ובעלי-ההון הדומיננטיים והדרך שבה הם ממסדים את שליטתם, היא למעשה ההיסטוריה הקפיטליסטית. היא גם ניתוח של מבנה השליטה המשתנה במשטר הקפיטליסטי, או כפי שניצן וביכלר מכנים זאת – אופי הכוח (Mode of power) הקפיטליסטי.
אופי הכוח החדש: פולחן הקפיטליזציה וההצבר הדיפרנציאלי הקפיטליזציה (ההיוון) היא הפולחן המרכזי במשטר הקפיטליסטי ועליה מתבססים יחסי-השליטה. היא מופיעה כאוסף סימבולים, שהמאמינים סוגדים לו בדבקות. הפולחן הוא פשוט ביותר: המאמין מכוון את תפילתו לעבר זרם רווחים עתידי. את הציפיות לזרם הרווחים הזה הוא מייחס לגודל יציב – מין יתד שנהוג להישען עליה, המכונה בפולחן 'שיעור-רווח נורמאלי'. ולכל זאת, המאמין ממשיך ומייחס את התנודות והתהפוכות בעתיד, המכונות בפולחן 'דרגת הסיכון'. הפולחן הזה עתיק כימי הקפיטליזם ולמעשה, לפי ביכלר וניצן, הוא המאפיין המרכזי שמסמן את ראשיתו של הקפיטליזם (בניגוד להיסטוריוסופיה המרקסיסטית, הרואה בעליית מוסד השוק או במוסד העבודה השכירה את המאפיינים העיקריים של ראשית הקפיטליזם והפצעתו מתוך הפיאודליזם). הפולחן התפתח בבורגים (הערים האוטונומיות) של אירופה בתחילת האלף השני – באמצעות תפישה עתידית של חישוב חובות ומסחור האלימות והמלחמות. הוא הצליח להתגבר על הסדר הפיאודלי-כנסייתי ולהפוך לתפריט מקובל בקרב בנקאים במאה השמונה עשרה. הצורה המתמטית המקובלת היום, נוסחה לראשונה לצרכי חישוב הרכוש של בעלי יערות בגרמניה במאה התשע-עשרה והוצגה כדרך מחשבה אוניברסאלית לשוק ההון בארה"ב בתחילת המאה העשרים על ידי אירווינג פישר. היא הופיעה כפולחן מקודש בספרי לימוד לניהול עסקי בשנות החמישים. לבסוף, מאז תחילת האלף השלישי, עם השתלטות 'הפיננסיזציה הניאו-ליברלית' – הפולחן הפך לאבן-פינה בלימודי מדע הכלכלה ובאורח המחשבה היום-יומית של הילידים. כיצד מובע הפולחן: הוא מורכב מארבעה יסודות: רווח עתידי, התלהמות/דיכאון, שיעור רווח נורמלי, וגורם הסיכון. ניתן להציג את הפולחן כמשוואה פשוטה:
משוואה (1) K=π × Hδ × nrr
המונה מייצג את הדחפים והתאוות ובמכנה מופיעים הבלמים והפחדים. (K) הוא מחיר ההון או הערך המהוון של הנכס אשר עליו שולט הקפיטליסט. ההון בהופעתו כמכשיר פיננסי יכול להיות אג"ח, מניה, או ישות מהוונת אחרת הרשומה כארגון, תאגיד, כנסייה, ידע מוגן, זיכיון וכל דבר ביקום שניתן לחמוס באמצעותו רווח מאחרים. מחיר ההון מובע בערכים כספיים. (π) מייצג את כמות הרווח ביחידות כספיות שהבעלים ישיגו בעתיד. אלא שלהוותם הרבה, העתיד אינו ידוע. כאן נכנסות הציפיות, והן מופיעות במונה כ-(H) שהוא מקדם המייצג את ההיפ (Hype) של הקפיטליסטים או את תחושות האופטימיות/פסימיות שלהם (בדומה למה שבזמנו כינה קיינס "animal spirits"). נניח שהרווח העתידי של הפירמה הוא 100 מיליון דולר. אם תחושת הבעלים והאנליסטים הקוראים באוב נכונה – ההיפ הוא 1 והציפיות לרווח (כלומר π × H) תהיינה מדויקות, הרווח אכן יהיה 100 מיליון דולר. אם הבעלים מגלים אופטימיות יתר ומצפים שהרווח העתידי יהיה 200 מיליון דולר – ההיפ הוא 2 = (200 ÷ 100). אם הבעלים פסימיים לנוכח עתיד קודר לדעתם, וסבורים שרווחיהם יהיו 50 מיליון דולר בלבד – ההיפ יהיה ½ = (50 ÷ 100). במכנה מופיע שער הניכיון, והוא מכפלה של שני רכיבים: שיעור הרווח הנורמלי (nrr) ומקדם הסיכון (). שיעור הרווח הנורמלי הוא ממוצע כלשהו שהקפיטליסטים רואים כ"טבעי", "שריר" ו"מקובל". זהו שיעור התשואה שהקפיטליסט הממוצע בטוח כי הוא זכאי לו מתוקף החוקים האוניברסליים של הקפיטליזם. שיעור זה משתנה מעת לעת וגודלו המדויק ידוע כחמקמק, אך הוא תמיד מהבהב כמין "ממוצע" בהכרתו של כל קפיטליסט יחיד ובהכרת כלל הקפיטליסטים כמעמד. זאת היתד (benchmark) שעליה נשען ההון ואליה הוא תמיד מתכוונן. לצד שיעור הרווח הנורמלי (nrr), מקננת במכנה האימה מפני הנפילה לתהום, המכונה בעגת העסקים סיכון (), שאותו הבעלים מייחסים לציפיות לרווח (π × H) שבמונה. שיעור הרווח הנורמלי הוא אוניברסלי, אולם הסיכון הוא תמיד פרטיקולרי. מאחר שמעצם ההגדרה, השקעה בתשואה "נורמלית" נושאת סיכון של 1, ההשקעה בפירמה "סולידית" כמו קוקה קולה או באג"חים קצרי טווח של ממשלת ארה"ב יהיו מקדמי סיכון נמוכים מ-1, בעוד שפירמה צ'צ'נית מפוקפקת הנתונה בקשיים, או אג"ח זבל של תאגיד סיני בעל עבר סוער, יוערכו עם מקדמי סיכון גדולים מ-1.
אם כן: משוואה (1) קפיטליזציה = היפ × עתידי רווח נורמלי רווח שיעור × סיכון
בדוגמה שלנו, הרווח העתידי הוא: (=$ מיליון100). ההיפ: (H=2). שיעור התשואה הנורמלי: (nrr0.05 = ) והסיכון: (=2). מכאן שהקפיטליזציה, או מחיר ההון יהיה: $מיליון 100×22×0.05=$מיליארד 2 ברור שאם ישתנו הערכים של מרכיבי המשוואה, מחיר ההון ישתנה. הקפיטליסט חותר להגדיל את הונו ביחס לשיעור הקפיטליזציה הממוצע של הקפיטליסטים האחרים. "הממוצע" יכול לבטא את הממוצע בסקטור העסקי שאליו הקפיטליסט מתייחס (למשל בנקאות או נפט), או את קבוצת הגודל הארגונית (למשל 500 הפירמות הגדולות בארה"ב או 1,000 הפירמות הגדולות בעולם). הוא יכול להתייחס למכשיר הפיננסי בו הקפיטליסט משקיע (מניות או אג"חים) או לעסקים של כלל הקפיטליסטים (באזור מסוים, במדינה, או בעולם כולו). כלומר, הקפיטליסטים אינם עסוקים ב"מיקסום רווח" מסתורי אלא חותרים "להכות את הממוצע" (to beat the average) והממוצע הזה הינו ממשי: הקפיטליסטים מודדים את הונם ביחס לשיעור הקפיטליזציה של הקפיטליסטים האחרים והתוצאה היא שיעור הקפיטליזציה הדיפרנציאלי.
משוואה (2) KD=D × HDD
משוואה (2) היא המשך למשוואה (1). שיעור הקפיטליזציה הדיפרנציאלי (KD ) בצד שמאל של המשוואה מוסבר על ידי רכיביו הדיפרנציאליים בצד ימין. (KD ) הוא היחס בין הקפיטליזציה של יחידת הבעלות (יחיד או ארגון) לבין הקפיטליזציה של קבוצת היחוס (סקטור מסוים, פירמות בגודל מסוים, כל הפירמות במדינה, כלל התאגידים בעולם וכו'). הרכיבים הדיפרנציאליים בצד ימין של המשוואה הם: הרווח הדיפרנציאלי העתידי (D), המוכפל בהיפ הדיפרנציאלי (HD) והמחולק בסיכון הדיפרנציאלי (D). שיעור הרווח הנורמלי (nnr) המופיע במשוואה (1) נעלם ממשוואה (2) משום שהוא זהה ליחידת הבעלות וקבוצת היחוס שלה. הוא למעשה "היתד" של עצמו. כיצד מתנהל הפולחן הלכה למעשה? כיצד סוגדים הקפיטליסטים לפֶטיש? כיצד הם מייחסים עצמם באופן מעשי להצבר הדיפרנציאלי? נניח שהאמונה הרווחת בקרב בעלי ההון על פי אותות וסימנים שונים, ששיעור הרווח הנורמלי, או ששיעור הגידול המקובל של ההון, במקום מסוים, בתקופה מסוימת, הוא 10%. אם שיעור הרווח, או שיעור גידול ההון של קפיטליסט מסוים הוא 15% – פירושו של דבר שהקפיטליסט הצליח להכות את הממוצע. הוא הגדיל כוחו ביחס למרבית הקפיטליסטים האחרים. אם למרות הקורבנות שהועלו, הפטיש לא התרצה ושיעור הרווח של הקפיטליסט היה 9% בלבד – פירושו של דבר ששיעור הרווח שלו נפל מתחת ל"נורמלי" והוא איבד מכוחו, אף ש"הרווח הריאלי" שלו, במונחים אבסולוטיים, עשוי להיות חיובי וגדול מזה של השנה הקודמת. מנגד, ירידה בהכנסות ובמחיר ההון ב-10% במצב של שפל כללי עשויה להיחשב להצלחה, אם שיעור הקפיטליזציה הנורמלי נפל ב-20%. הצבר ההון הינו אפוא מסע מתמיד של פולחן שעיקרו "להכות את הממוצע" ולהדביק את שיעורי ההצבר הנורמליים. רק אם הקפיטליסט ירדוף וידביק את שיעורי ההצבר הנורמליים הוא יוכל לחלק-מחדש את השלל. ההתייחסות אל "הנורמלי" כסימבול מפתח בפולחן ההצבר הלכה והתפשטה בכלל מוסדות הכוח הקפיטליסטי. דירוג האוניברסיטאות על פי "ביצועים" דיפרנציאליים, "הישגיות" ודירוג בארגוני חינוך, כחלק מפולחן ההפרטה. כך הקפיטליזציה היחסית משטחת הכול ליחידות כמותיות אוניברסליות: ספורטאים, אמנים ושחקני בידור מסוגים שונים, כולם כפופים לדירוג היחסי של "שווי השוק". פולחן ההצבר הדיפרנציאלי שולט בארגונים מדיניים, צבאיים ומפלגתיים, בשווים היחסי של עסקנים פוליטיים, בסקרי "דעת קהל", בפעילות של הפקידים הבכירים בממשל. מדדי הביצוע הצבאיים הינם דיפרנציאליים עוד מימי מקנמרה בפנטגון. הכוח המדיני צבאי נאמד במדדים דיפרנציאליים כמו גידול התמ"ג לנפש ביחס לממוצע האזורי או העולמי, או צמיחת הסד"כ ותפוקתו.
משטרי ההצבר הדיפרנציאלי מוקד הצבר ההון במאה העשרים טבוע בתהליך הדיפרנציאלי. גבולותיו של תהליך זה נקבעים על ידי קבוצות ההון הדומיננטיות, החותרות להרחיב את שליטתן בחברה באמצעות חלוקה-מחדש של הרווחים והנכסים תוך כדי מיסוד מחדש של יחסי השליטה. כוחו של ההון הדומיננטי משתקף בראש ובראשונה ביחס שבין הרווח של קבוצת ההון הדומיננטי לבין רווחיהן של שאר יחידות ההון במשק. המאבק של ההון הדומיננטי להעלאת יחס זה הוא תמצית המאבק על יחסי השליטה הקפיטליסטיים והוא מתנהל בשתי דרכים עיקריות: האחת, באמצעות הרחבת ההצבר הדיפרנציאלי, כלומר על ידי הרחבה יחסית של גבולות הארגון. השנייה, באמצעות העמקת ההצבר הדיפרנציאלי, כלומר על ידי העלאת הרווח ליחידת ארגון קיימת ביחס לקבוצות ההון האחרות. ניתן להשתמש בשתי הדרכים יחד, אולם מאחר שהתנאים הנחוצים לדרך אחת סותרים את אלו הנחוצים לשנייה, הולכת ומשתלטת דרך אחת עד שהיא מאפיינת תקופה מסוימת. הדרך שהפכה לדומיננטית קובעת את אופי המשטר לאותה תקופה, את קצב ההצבר וגם את גבולותיו. כל אחד משני משטרי ההצבר פונה לאחד משני הנתיבים: או לשינוי פנימי ביחסי הכוחות, או לשינוי חיצוני של המבנה. מכאן, שבסך הכול קיימות ארבע אסטרטגיות של הצבר.
משטרי הצבר דיפרנציאלי
נתיב חיצוני נתיב פנימי
הרחבת ההצבר הגדלת כושר הייצור מיזוגים ורכישות העמקת ההצבר סטגפלציה קיצוץ עלויות
משטר הרחבת ההצבר הדיפרנציאלי מכוון להרחבת השליטה בארגוני הייצור והצריכה. אסטרטגיית הנתיב החיצוני פועלת לחלוקה-מחדש של תוספות שטחי קיום חדשים. תוספת זאת נוצרת מצירוף אוכלוסיות חדשות לשטחים הקפיטליסטיים כתוצאה משינויים דמוגרפיים, מכיבוש טריטוריות חדשות, מהשתלטות על שטחי מחייה חדשים או מתהליכי פרולטריזציה ועיור. על פי אסטרטגיה זאת, קבוצות ההון הדומיננטיות מתרחבות באמצעות השתלטות מהירה יותר מזו של בעלי הון אחרים על תהליכי ייצור וצריכה חדשים הסובבים את הקיום האנושי. מאחר שגם בעלי הון אחרים נהנים מהתרחבות כללית זאת, הרי שבטווח הקצר התחושה היא ש"כולם מרוויחים" ושוררת אווירה של שגשוג ו"צמיחה". בתקופה זו גדל המשק במהירות גדולה יותר מאשר הפריון, כך שהרווחים גדלים, האבטלה נמוכה ולא מתעורר צורך בבלימה מוסדית של הייצור. משום כך, תקופה כזאת מאופיינת בדרך כלל במדיניות של "דלת פתוחה" ביחסי חוץ ובהסרת מחסומים בפני סחר חוץ והשקעות זרות. בתקופה כזו מרבים לכרוך דמוקרטיה עם ממשל חלש, ואף מזהים את החירות עם תחרות ועם כלכלת שוק. הרחבת ההצבר יכולה גם לפעול בנתיב הפנימי: רווחי ההון הדומיננטי גדלים במהירות יותר גדולה יחסית לבעלי ההון האחרים באמצעות חלוקה-מחדש של השליטה הקיימת בייצור ובצריכה. כלומר, ההשתלטות נעשית על מצבורי בני אדם ונכסים שכבר נשלטים בידי אחרים (השתלטות על "נתחי שוק" בעגה העסקית השלטת). כל זאת מבלי לשנות את רמת הייצור והצריכה במשק. האסטרטגיה העיקרית היא של מיזוגים ורכישת נכסים על ידי קבוצות ההון הדומיננטיות. אלה משתלטות ישירות על חלקים נוספים במארג הקיום, ובכך אוחזות בשלל גדול יותר מתוך זרם הרווחים הקיים. תקופה כזאת מאופיינת בצמיחה משקית מתונה. אז הולכות ומתמסדות ההגבלות האסטרטגיות על הייצור, ויחסי השליטה מקבלים דימוי טבעי. במקביל מתקבעים היחסים בין התאגידים הגדולים לבין העובדים המאורגנים, והממשלה נראית כגורם מרכזי וכמווסת ראשי של המשק. משטר העמקת ההצבר הדיפרנציאלי מכוון בעיקר לשליטה בשולי הרווח (או ברווח למועסק). אסטרטגיית הנתיב הפנימי חותרת להשיג זאת באמצעות קיצוץ דיפרנציאלי בעלויות. זאת ניתן להשיג באמצעות שיפור היעילות ביחס ליעילות הממוצעת, או באמצעות הורדה יחסית של מחירי התשומות. דרכים אלה מהוות חלק בלתי נפרד מהפולחן העסקי הנפוץ, אבל נחשבות לאסטרטגיה דפנסיבית. אסטרטגיה זאת אינה מצליחה להגדיל בטווח הארוך את השליטה הדיפרנציאלית, אולם מאפשרת להיוותר בתחום "שיעור הרווח הנורמלי". שיפור היעילות כרוך בהכנסת שיטות טכנולוגיות חדשות, אך אלה אינן מביאות יתרונות דיפרנציאליים, אלא אם ניתן למנוע אותן משימושם של אחרים – דבר שאינו פשוט. טכנולוגיות ייצור חדשות מתפשטות מהר וקשה לבלום את העברתן (שלא כמו סחורות מוגמרות). אפילו קואליציות הון מקומיות חזקות מתקשות לשלוט במחירי תשומות מיובאות, כמו נפט, חומרי גלם וידע חדש, המוחזקים בידי קואליציות הון בינלאומיות חזקות מהן. באשר לתשומות עבודה, גם במצב של מיתון, שהוא אחד מסימניה של העמקת ההצבר, קואליציות הון מתקשות לנהל לאורך זמן קונפליקטים בלתי פוסקים על מחירי תשומות העבודה. אסטרטגיית הנתיב הפנימי מובילה ברוב המקרים לקונפליקטים חברתיים חריפים (אתניים, דתיים, אזוריים וביטויים חלוקתיים אחרים, בהתאם לרמת המיסוד הפוליטי). לרוב, התוצאה של קונפליקטים אלה היא התפתחותה של תרבות פוליטית אלימה ורדודה. בתקופה כזאת נראה הממשל כמאבד את מקומו המרכזי במשק, והציפיות ממנו נוגעות בעיקר לריכוך מוקדי עימות חברתי (רווחות בתקופה זאת סיסמאות בנוסח "משילות", "אחדות העם", "פופוליזם" ו"מנהיג האומה"). העמקת ההצבר יכולה גם לפעול באמצעות אסטרטגיית הנתיב החיצוני. כמו בנתיב הפנימי, המטרה היא להעמיק את שולי הרווח (או הרווח למועסק) מהר יותר מהממוצע, אלא שכאן, המכשיר אינו הפחתת עלויות, אלא חתירה לשליטה במחירים. אסטרטגיה זאת של העלאת מחירים דיפרנציאלית (אינפלציה) ננקטת לרוב כאשר תמה לזמן מה ההתרחבות החיצונית שלוּותה בצמיחה כללית במשק – ואף ההתרחבות הפנימית הגיעה לשיאה, ועמה מוצו גלי המיזוגים וההתארגנויות העסקיות האפשריות שנותרו. במצב כזה נפתח הנתיב האינפלציוני (למעשה הסטגפלציוני). אסטרטגיה זאת נובעת מן היכולת התאגידית-מדינית להעלות מחירים תוך ירידה איטית יותר של המכירות. הליכה בנתיב זה כרוכה, מצד אחד, במאבק גלוי של קבוצות הון גדולות נגד עסקים קטנים ומצד שני, היא מחוללת מאבק משותף של קבוצות ההון הגדולות נגד קבוצות מאורגנות של עובדים. כלומר, מתחולל מרוץ כוחני להעלאה דיפרנציאלית של מחירים לאורך היררכיית הכוח. בתקופה שבה שורר תהליך העמקת הצבר, ההצבר הדיפרנציאלי נשען על שני מרכיבים עיקריים: על הגדלה דיפרנציאלית בחלקו של הרווח במכירות (מרווח דיפרנציאלי) ועל הפרשים בשיעורי השינוי של המחירים (אינפלציה דיפרנציאלית). בהנחה שעליית הפריון הדיפרנציאלי אינה משמעותית בתהליך ההצבר, ניתן להשמיטו מן המשוואה ולהציג את תהליך העמקת ההצבר הדיפרנציאלי כמבוסס רק על המרווח והאינפלציה הדיפרנציאליים. אם הרווח הוא (E) המרווח הוא (M) והמחיר הוא (P) יהיה תהליך ההצבר (הרווח) הדיפרנציאלי e-ea
המרווח הדיפרנציאלי יהיה m-ma והאינפלציה הדיפרנציאלית תהייה (p-pa)
העלאה דיפרנציאלית של המרווח (m-ma) היא היכולת של קבוצות ההון הדומיננטיות להגדיל את המרווח (אחוז הרווח במכירות) מהר יותר מהגידול במרווח הממוצע. אם המרוץ להגדלת המרווח גורר את יתר הפירמות, המשמעות מנקודת המבט של כלל החברה היא חלוקה-מחדש של ההכנסות לרעת ההכנסות של השכירים ואנשי התחתית. אינפלציה דיפרנציאלית (p-pa)היא יכולתן של קבוצות ההון הדומיננטיות להעלות את מחיריהן יותר מהר מאשר העלייה הממוצעת של המחירים במשק. זה האמצעי המהיר ביותר לחלוקה מחדש של ההכנסות. ומכאן משוואה (3) e-ea m-ma+(p-pa)
תהליך העמקת ההצבר הלך והפך לדומיננטי במאה העשרים. אחד הסממנים הבולטים של הקפיטליזם התאגידי-מדיני מאז תחילת המאה העשרים היה הנטייה המתמדת לאינפלציה. אין אמנם קשר לינֵארי בין קצב תהליך ההצבר לבין האינפלציה, אך האינפלציה הינה חשובה למבנה הכוח. יש להדגיש, שהשפעת האינפלציה אינה לינארית: בעוד שאינפלציה מתונה יחסית עשויה להועיל להצבר דיפרנציאלי – אינפלציה דוהרת יכולה לפגוע בלגיטימציה של המבנה המעמדי, לפורר את הסדר שעליו נשענים יחסי הסמכות ולפגוע בתהליך ההצבר. מנגד, לתהליך הרחבת ההצבר המאופיין בצמיחה בעלת אינפלציה נמוכה יש יתרון מסוים: הוא מעמעם את הקונפליקט בין השכר לבין ההון, ובעיקר – הוא בולם התפתחותה של תודעה פוליטית אלטרנטיבית. התוצאה היא שמשטר הרחבת ההצבר מסייע לחזק את ההגמוניה של התודעה העסקית ואת המוסדות העסקיים בחברה. ברור שכאשר תהליך ההתרחבות הדיפרנציאלית מגיע לשיאו, הן מבחינת השטחים החדשים שהוא כובש והן מבחינת תהליך הרכישות והמיזוגים, הנטייה אל עבר העמקת ההצבר הופכת לדומיננטית.
סיכום עד עתה. או הגרסה הקצרה והתמציתית של תיאוריית הון-ככוח תיאוריית הון-ככוח דוחה לחלוטין הן את תיאוריית הערך של התועלת (השולית), שהיא הדוקטרינה הדומיננטית בקפיטליזם, והן את תיאוריית הערך של העבודה (העודפת), שהיא הדוקטרינה המרכזית במרקסיזם. הספר "ההון ושברו" עסק בהפרכה שיטתית של שתי הדוקטרינות ותיאוריות הערך שלהן, תיאורטית ואמפירית. במקומן הוא הציג את תיאוריית הערך החדשה של הכוח. התיאוריה העומדת בניגוד מוחלט לשתי האסכולות הבסיסיות האחרות השולטות במדעי החברה והרוח בימינו: ראשית, תיאוריית הערך החדשה אינה מבוססת על ארגון הייצור או הצריכה ואף לא על ההיצע והביקוש לסחורות, אלא על יחסי שליטה ממוסדים הניתנים לכימות. בעוד שהדוקטרינות הליברליות והמרקסיסטיות מבוססות על עולם ייצור ריאלי שממנו נובעים המחירים והרווחים, תיאוריית הון-ככוח רואה במחירים וברווחים את מהות יחסי השליטה בעולם החברתי של משטר ההון (הקפיטליזם). באמצעותם בין השאר, קובעים את ארגון הייצור והצריכה. שנית, בעוד שהליברלים והמרקסיסטים טוענים שההון הפיננסי הינו השתקפות הפעילות של ההון הריאלי – תיאוריית הון-ככוח שוללת את עצם קיומו של הון ריאלי ומציבה את ההון כמהות פיננסית בלבד. ההון הוא אך ורק פיננסי והוא הגורם הבלעדי השולט במשטר הקפיטליסטי. ההון ומחירו המשתנה משקפים את תהליך ההצבר הדיפרנציאלי שהוא התהליך המרכזי במשטר. שלישית, בעוד שהדוקטרינה הניאו-קלסית מכניסה את ההון לספֵרה הכלכלית ומפרידה אותו מן הפוליטיקה והחברה – תיאוריית הון-ככוח טוענת שתהליך הצבר ההון הולך וממזג את כלל יחסי הכוח בכל תחומי החברה האנושית שתחת המשטר הקפיטליסטי. הקפיטליזציה אינה תהליך כלכלי אלא תהליך כוחני שבו נמדדים יחסי הכוח הדיפרנציאליים המסועפים בתוך כלל תחומי החברה. הצבר ההון הינו תהליך כלכלי ופוליטי בעת ובעונה אחת ללא הפרדה. רביעית, הדוקטרינות המרקסיסטיות מפצלות את עולם התשתית החומרי של הייצור והעבודה (infra-structure) מעולם-העל (super-structure) של הפוליטיקה והלגיטימציה של יחסי הייצור. בתיאוריית הון-ככוח, לעומתן, קיים עולם ריאלי אחד בלבד, והוא עולם ההון. ההון הוא תמיד פיננסי ואך ורק פיננסי, ומחירו הוא שקובע את כלל המציאות האנושית. לבסוף, נקודה חשובה ואולי המרכזית ביותר. שלא כמו שתי הדוקטרינות, הליברלית והמרקסיסטית, תיאוריית הון-ככוח אינה מתיימרת להציע תיאוריית-על כללית הטובה לכלל האנושות. התיאוריה עוסקת בפיצוח הסדר הקפיטליסטי המוכתב על ידי ההון הדומיננטי, באמצעות המנגנונים של ההצבר הדיפרנציאלי. כשהתיאוריה עוסקת בהון הדומיננטי ובמבנה ההיררכיה התאגידית-מדינית אין היא עוסקת במשוגותיהם של השליטים כיחידים וכקבוצות. אין היא מתייחסת למזימותיהם ולתככיהם. זאת היא מותירה לתיאוריות המייחסות חשיבות מרכזית ל"מנהיגים", אומות, גזעים, תרבויות, מנטליות ולאלה שניזונים מטריוויה, כמו רשתות חברתיות. לעומתם, חותרת תיאוריית הון-ככוח להציג סדר דטרמיניסטי של הצבר ההון. אם יש משמעות ל"מדעי ההתנהגות" האנושית היא מצויה במהות יחסי השליטה. השליטים כיחידים, כקבוצה או כמעמד אכן "מתנהגים" לפי דפוסים מכניים "טבעיים" וצפויים. הם מותנים להתנהג על פי ההיגיון שמכתיב סדר ההון. קל לצפות את הסיבתיות הפשטנית של הקפיטליזציה על שלל פולחניה, כפי שמציגים פרקי הספר "ההון ושברו". התיאוריה אם כן, מציגה יחסי כוח המבוססים על סדר שיטתי (רציונלי) שניתן לפצח את הקוד הסימבולי שלו. אך גם אם התיאוריה הצליחה לפצח את קוד השליטה בן זמננו, אין זה אומר שהיא מתיימרת להבין את כלל בני האדם, את מחשבותיהם, את "הכרתם", את "תודעתם", את "מודעותם". המין האנושי הוא מאגמה. חזית חלקה הטומנת בקרבה מגוון הגיונות וסדרים בלתי ידועים אשר שפת השליטים אינה יכולה להם. עד כאן, כמה אספקטים מן תיאוריית הון ככוח המופיעה בספר "ההון ושברו".
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטגוריה:ספרות פוליטית ישראלית קטגוריה:ספרי עיון בעברית קטגוריה:ספרי 2022