משתמש:Yaalefrat/פרשת הרציחות במנחמיה

בסוף שנות העשרים ועד תחילת שנות הארבעים פקדו את המושבה מנחמיה סידרה של רציחות שרק אחת פוענחה, בחמש מהן היה מעורב יוסף זליקוביץ (1907) בן למייסדי המושבה.

מושבת העלייה הראשונה מלחמיה נוסדה על ידי יק"א (JEWISH COLONISATION ASSOCIATION) שרכשה את האדמות שנקראו מלחמיה - עבדיה ובחרה את עשרים ואחד המתיישבים בני המושבות הוותיקות מזכרון - יעקב, בת – שלמה, ראש פנה ומשמר הירדן, שהגיעו לאזור ב- 1901 וב- 1902 התמקמו ב"חורבה שוממה שעמדה על חוף ירדן ובה זוהמת דורות".

ב – 1903 נבנה ישוב הקבע במקום גבוה ב – 30 מטר להנות מהקרירות היחסית. שיפולי רמת סירין בגובה של כ - 500 מטר מעל המושבה מקרינים את החום היוקד של קרני השמש לעברה והירדן זורם כ – 30 מטר תחתיה. שכניה הערבים התנכלו לה בכל דרך אפשרית והייתה סכנת חיים לצאת מתחום המושבה (ככלל היחסים בין המושבות והשכנים הערבים התאפיינו בעוינות שחלקה נבע מהתנשאותם של האיכרים מהמושבות כלפי הערבים) לכפר עבודייה הכפר הערבי הקרוב ביותר אליהם הייתה תואנה נוספת כי חצי מאדמותיו, אותן עיבדו כאריסים, נלקחו מהם לאחר שנקנו ממשפחת סורסוק הלבנונית בעלת האדמות, אך נוצרו גם יחסי שכנות טובה של ביקורים, השתתפות בשמחות וסיוע הדדי בדרכים שונות. למרות קשיי הקיום נודעה מלחמיה ביופי חצרות בתיה על הוורדים שקישטו אותן וכונתה " פריז של הגליל". ב – 1921 ביקר בה הנציב העליון הרברט סמואל ולכבודו שונה השם למנחמיה, על שם אביו מנחם שנפטר בסמוך לביקור.

ייחודה של מנחמיה מיתר מושבות העלייה הראשונה היה בשני תחומים:

1. החום הכבד ומיעוט משקעים הקשו על התפרנסות מחקלאות. כותב אחד האיכרים בבקשו הלוואה מפיק"א ב- 1938: "לא נעלמו מכל כל ההרפתקאות אשר עברו עלי כמו על יתר אכרי מנחמיה מיום שהתישבנו במושבה עד היום הזה: שנים של סבל רב ופורענויות קשות בכבוש האדמה, בהסתגלות לאקלים הטרופי הלוהט ובהכשרת הקרקע העזובה המכוסה סלעים וסידראות, התאבקות בלתי פוסקת בכל פגעי טבע ומחלות מדבקות באנשים חי ובצומח וכו'. ( ברעדה הננו מעלים בזכרוננו את קורבנותינו הרבים שנפלו בידי מרצחים ושודדים על הגנת המושבה, את הקדחת הממאירה, הבצורת האיומה, הארבה ואת הנזקים הקשים בגידול הטבק, בדמים וכו') הרס וחורבן בזמן המלחמה העולמית וביתר שאת בתקופת המנדט...כתוצאה מכ"ז שקענו בחובות רבים וכל ענפי משקנו נהרסו עד היסוד וכל כוחות נעורינו וגם ההלואות שקבלנו הוצאו לא ליצירת ערכין ממשיים לשם שכלול המשק כי אם למלחמה בפגעים הנ"ל...

2. בידוד גיאוגרפי וחברתי. מנחמיה הייתה המושבה העברית היחידה בעמק הירדן עד – 1908 שאז הוקמו מושבת וחוות כנרת וב – 1909 דגניה. אלא שהדרכים היו מסוכנות והמרחק בין המושבות כשבעה קילומטר לא אפשר יחסי רעות קרובים. בשנות העשרים והשלושים נתווספו סביבה הקיבוצים: אשדות יעקב, אפיקים, שער הגולן, מסדה ובית זרע ממזרח וצפון וקיבוץ גשר מדרום, כך שמנחמיה הוקפה בקיבוצים שראו בה חלק מעולם ישן אותו הם התכוונו לשכוח ולבנות עולם חדש המבוסס על עקרונות של צדק ושויון כלל עולמי, "לא היה שום קשר עם הסביבה, היינו נטע זר והייתה שאיפה להרחיק אותנו מהעמק" אומר מנחם בן – צבי מבני המושבה הותיקים (ראיון איתו בביתו ב- 20.5.2013) " היה הניתוק החברתי, המוחלט, עם הקיבוצים השכנים עד, כמעט יחסי איבה" כותב בספרו האוטוביוגרפי מנחם שליטא. ומשה רבינוביץ (כרמל) שהשתתף יחד עם יוסף זליקוביץ בקורס של "ההגנה" מספר: " עבורי הוא היה המצאה חדשה, אני בארץ היכרתי מורים בבית- הספר החקלאי, היכרתי חברי – קיבוץ, מנהיגי קיבוץ, חניכים, אבל איש מושבה, שונה, בגישה שונה, דיעות שונות, עם אפילו שירים שונים, היה משהו שהוא מסקרן. והיינו די בידידות: הוא טיפל בי, ואני הייתי מקשיב, העברית היתה שונה, הטרמינולוגיה היתה שונה: הכל היה ... לא היכרתי."

התנאים של התפרנסות בדוחק, מצב ביטחון אישי רעוע, ניתוק ניכור ועוינות מהסביבה, הביאו למתחים, אווירה קשה ולעיתים לאלימות. " לאסיפות במנחמיה יצא שם רע ורק לעיתים רחוקות הן עברו בשלום. כשדבר מה לא מצא חן בעיני מישהו, הוא היה נושף בפנס הלוכס ומכבה אותו. בחשיכה המשתררת היו הכל מרביצים מכות, ורק כשהגיעו לסיפוקם, היו מתפזרים הביתה.

הרצח הראשון אירע ב – 12.7.1928 בו נרצח השומר של המושבה לוי ורשאי, בלילה עת עמד על משמרתו, על פי עדויות מילותיו האחרונות היו : "לא ערבים ירו בי, הם ירו בי" ואכן העקבות הובילו את גשש המשטרה לעבר בית הוריו של יוסף זליקוביץ. אלא שגם זליקוביץ וירמיהו רוזנצויג שמרו אותו לילה מה שמסביר את מציאת העקבות. כותבת יהודית כ"ץ: " באותו לילה ישנו בגורן של מנחמיה שני צעירים , יוסף זליקוביץ וירמיהו רוזנצויג. הם שמרו על גרעני תבואה שלא הספיקו להכניסם למחסנים ערב קודם לכן. לירמיהו היתה אהובה, נערה בת 15 ממנחמיה ושמה בת שבע פנטורין, שליבה סר ממנו ונהה אחרי הבחור לוי ורשאי.

החשד הראשון היה שגנבים ערבים ירו בשומר, שסייר מחוץ "לחומה" כל הישובים באותה תקופה היו מוקפים בקיר אבן גבוה למניעת גניבות ולצרכי הגנה. מאחר והצעירים שהו אף הם מחוץ "לחומה" באותו לילה הם נחשדו ונחקרו ע"י המשטרה, ולא נמצאו נגדם הוכחות שהם היו מעורבים ברצח. יחד עם זאת , בגלל העובדה שהחברה של ירמיהו נטשה אותו לטובת לוי ורשאי, היו במושבה מנחמיה רינונים שהעילה לרצח היתה קנאה, ושהאדם שירה בלוי הוא יוסף."

זליקוביץ שוחרר לאחר כמה ימי מעצר בחיפה משלא נמצאו הוכחות להרשעתו ועדות של "מוכתר" מנחמיה באותה תקופה שלמה רוזנפלד (אביו המאמץ של לוי ורשאי) שהעיד בשם ה"הגנה" כי לא זליקוביץ הוא הרוצח. מאז ועד עתה מהלכות שמועות כי אכן זליקוביץ יחד עם ידידו ירמיהו רוזנצויג הם שרצחו את לוי ורשאי משום שהעז "לצאת"עם בת המושבה בת שבע פנטורין שקודם לכן "יצאה" עם ירמיהו רוזנצויג אותו עזבה לטובת לוי ורשאי, הסיפור על הרצח היכה גלים והשמועות כי היה זה רצח על רקע רומנטי כה השרישו, וללא הוכחה ממשית אחת!!! הן (השמועות) גרמו בסופו של דבר למותם של עוד שלושה אנשים: שלמה וכוכב רוזנפלד ויוסף זליקוביץ עצמו.

הרצח השני היה ביום רביעי - 26.7.1939, האיכר מיכאל עדין שהצטרף יחד עם עוד תשע משפחות למנחמיה בתחילת שנות השלושים בקבוצה שנקראה "תמורה" נרצח בפרדס בו עבד והחשד של אנשי ה"הגנה" היה כי ערבי מהכפר עבודייה הרגו. היה זה בתקופת המרד הערבי ("המאורעות") ומעשי רצח היו דבר של יום יום. (באותו שבוע נרצחו: 13 ערבים, 5 נפצעו, יהודי אחד ו – 5 נפצעו) גופתו של עדין התגלתה בשעות הצהריים המאוחרות כשאיחר לשוב לארוחת צהריים ואשתו ביקשה את אחד הנוטרים שיבדוק מה איתו, כשעתיים יותר מאוחר נרצחו שלושה ערבים מעבודייה: אחמד קאסים אל קשווי, דיאב אחמד אל קיטאב ומוסטפה אל קאמיס, שעה ששבו מעבודתם בריסוס נגד יתושי המאלריה במפעל החשמל שבנהריים , יוסף זליקוביץ רצחם באקדוחיו ( זליקוביץ היה מסתובב עם שני אקדחים והיה מסוגל לפגוע היטב) כנקמה על רצח עדין ולאחר שלדבריו הזהיר את מוכתר עבודייה מראש שכך יעשה אם אנשי כפרו יפגעו במנחמיה . לאחר שהסתיר את עקבותיו בירדן, שהדרך בה נרצחו השלושה עדיין עוברת בדיוק כמו אז בסמוך אליו, חזר זליקוביץ למושבה.

מספר נחום רוזנפלד: "למחרת טלפן לי האיכר ממנחמיה שהחשוד ושמו יוסף – חזר למושבה. מיד טלפנתי לאליהו גולומב, והוא ביקשני שאחכה לו בבית – זרע והוא יבוא מיד...את האיכר החשוד הכירו יפה בסביבתנו והזהירו אותי מפניו כי אני עלול לקבל כדור. בידי היה אקדחי. לקחתי אתי שני נוטרים וניגשתי למנחמיה. בהיכנסי לדירתו החזקתי בידי את האקדח דרוך. הוא צעק לי: "נחום, הורד את האקדח, אלי לא נכנסים עם אקדח ביד". הורדתי את האקדח ובירכתיו לשלום. אמרתי לו : " בבית – זרע נמצא האחראי על הביטחון בארץ ושמו אליהו גולומב, והוא רוצה לשוחח עמך". האיכר ביקש מאמו שתיתן לו חולצה ותעודת– זהות כי עליו לנסוע לבית– זרע. אמו התחילה להתייפח והוא השקיט אותה באומרו: " אל תפחדי, אמא, אני נוסע עם נחום. כל רע לא יאונה לי". גם אני השקטתי אותה. הוא נכנס לחדר השני, הוציא משם שני אקדחים ולקחם אתו". המשטרה עצרה שמונה יהודים שהגיעו למנחמיה לאחר ששמעו על רצח מיכאל עדין והגיעו מתוקף תפקידם: אברהם דסקל – בן 34 מנהל מפעל החשמל בנהריים,אברהם כץ בן- 38 עובד במפעל שליווה את דסקל, מאכס פורטמן בן – 26 ליווה את דסקל, נחום קרמר ( שדמי ) בן – 41 יושב ראש "כופר הישוב" בגליל, דוד שאלתיאל בן – 36 נהגו של קרמר, אברהם הרשברג בן – 53 איש הקשר של הסוכנות בענייני נוטרות, בצלאל מאראד בן – 25 נהג הטקסי שהביא את הרשברג, גיאורג שיננסקי ( גיורא שנען , "ז'ורה" ) מאפיקים מפקד ה"הגנה" בגוש עמק הירדן . הם נעצרו משום שהגיעו במכוניות ולכן בלטו . חברי הנרצחים, שהלכו במרחק מה אחרי חבריהם, גילו את הגופות והזעיקו את שוטרי עבר הירדן שהיו מוצבים בנהריים וגם הצביעו על החשודים.

משפטם עורר סערה בארץ שכן הם צפויים היו לגזר דין מוות אם יורשעו ונקרא בפי היישוב " משפט השמונה". מתאר נחום רוזנפלד: " החלטנו לגשת לביתו של פנחס רוטנברג לשם קביעה עם עורך דין. מר פנחס רוטנברג פסק מיד שצריך לפנות לאחד משני עורכי – הדין שהוא מכיר – לעורך – הדין גוייטין או לעורך – הדין אליעש. טלפנו לעורך – הדין גוייטין, והוא ענה שאינו פנוי. טלפנו לעורך – הדין אליעש , ונענינו שהוא נמצא בווילה שלו בנתניה...התקשרתי לאליהו גולומב שהיה האחראי על ההגנה בארץ. גולומב הודיעני שלמחרת הוא יבוא אלי בשעה מסויימת ועורך – הדין אליעש מבקש ממני לעקוב אחרי ההתרחשויות בענין זה במשטרת – טבריה ולנסות להשיג את העתקי חקירות... כעבור שעתיים הגיעו הכתבניות ( מחיפה, י.א. ) עם מכונות – הכתיבה לטבריה. הושבנון במשרד של חברת – החשמל, ותוך שעות אחדות קיבלתי מספר העתקים מכל החקירות. עד הבוקר הוחזר חומר החקירות לבולשת."

כל ארגון אליו השתייכו המואשמים שכר עבורם את מיטב עורכי הדין מרדכי אליעש ייצג את עובדי חברת חשמל, יעקב סלומון ויעקב שמשון שפירא את אנשי הסוכנות היהודית ופיליף ג'וזף את חברי ה"הגנה", המשפט שהחל ב– 29.8.1939 בבית הדין הצבאי בחיפה היה הוגן ונמשך כשלושה שבועות (ראה נספח) שבסופו הוחלט לשחרר את כל ששת הנאשמים, שיצאו זכאים! (הרשברג ומאראד שוחררו עוד בתחילת המשפט).

יוסף זליקוביץ הסגיר עצמו לידי ה"הגנה" והוסכם איתו כי אם יצאו הנאשמים חייבים הוא יודה באשמתו , עד סיום המשפט הוא הוסתר במחבוא של ה"הגנה" בקריות. לאחר סיום המשפט שוחרר גם זליקוביץ ,שב לביתו ופעל בהצטיינות בפעולות של ה"הגנה" בסוריה, מעבר לגבול .

הרצח השלישי היה ב – 8.9.1942 התרחש במרכז המושבה ובו רצח יוסף זליקוביץ את שלמה וכוכב רוזנפלד, אב ובנו. לאחר זאת הוא ברח והסגיר עצמו שוב לידי ה"הגנה" שהסגירה אותו למשטרה , הוא עמד למשפט ונידון למוות בתליה שבוצע אכן בכלא עכו. כמו שנטען כאן אין הוכחות לכך שזליקוביץ היה מעורב ברצח של לוי ורשאי למרות שהסיפור הזה הוא שהשתרש. זליקוביץ לא היה אדם שהתבייש במעשי הרצח שלו ואם לא גילה את כולם היה זה מפני סיבות אחרות, בכל הזמן שהתגורר במנחמיה לא הסכים שיקשרוהו לרצח זה ויממה לפני תלייתו בעכו 'התבדח' עם אסיר יהודי אחר כי למעלה מחכה לו מניין: הוא, שני הרוזנפלדים ושבעה ערבים , קשה להאמין כי לא היה מתוודה על עוד רצח יום לפני תלייתו כשאין לו כבר מה להפסיד. גם ה"הגנה" לא האשימה אותו ברצח לוי ורשאי ועובדה שלא סירבו לקבלו לשורותיה, הגנו עליו בשעת סכנה ושיחררו אותו לאחר שהנאשמים יצאו לחופש, אך כשרצח יהודים מיהרו להסגירו.

הסיבה לרצח של שלמה וכוכב רוזנפלד טמונה בנפשו של זליקוביץ ואינה כמובן טעונה בהגנה עליו, לפי דברים שאמר לבן משפחתו ( זלמן כ"ץ ) הוא לא סלח על דברים שעשה לו שלמה רוזנפלד בילדותו כשהשפילו אחרי ריב עם כוכב בנו. גיורא שנען, ז'ורה, אמר עליו: "יוסף זה היה כמו אביר מימי הביניים" שלא היה מוכן למחול על כבודו. מה שניתן להוכיח הוא כי לפחות בשני ארועים שלמה רוזנפלד השפיל את זליקוביץ קבל עם ועדה על רקע זה שהוא זה שרצח את לוי ורשאי: כאשר סירב לנסוע יחד אתו באוטובוס לטבריה כשהוא דורש מהנהג להוריד את זליקוביץ מהאוטובוס כיון שאינו מוכן לנסוע יחד עם רוצח מספר אפרים כ"ץ :" פעם נסע רוזנפלד באוטובוס, הנהג היה לובה מאפיקים. כאשר יוסף עלה גם הוא לאוטובוס רוזנפלד דרש מהנהג להוריד את יוסף מכיון שאינו רוצה לנסוע עם רוצח. כמובן שהנהג סרב להוריד את יוסף אזי ירד רוזנפלד מהאוטובוס" ופעם נוספת כשבהיותו יושב ראש, לא נתן לו זכות דיבור ב"משפט ציבורי" שנערך במנחמיה בחנוכה על נושא הנוער בימינו.

היה גם צד "רומנטי" שאין זה ברור אם אכן היה קשור לרצח! סיפר טוביה קסל: " שכחתי להזכיר ורסיה בקשר לזליקוביץ והילדה, הבחורה של כוכב. (הכוונה לאשתו של כוכב רוזנפלד, י.א.) כוכב נסע פעם ויוסף שטייל אתה נשק לה. זה נודע לכוכב . היה בבית סקנדל בין כוכב והילדה. הוא הכה אותה . איני יודע אם הילדה היתה אקטיבית בדבר. כוכב רצה לגרשה, אולם הזקן השלים ביניהם." ישנן גירסאות שונות למה שהיה או לא היה בין יוסף להילדה ולא ברור מי הגירסה הנכונה אם בכלל חשוב לדעת כי היה גם הפן הזה בסיפור. יוסף נחשב לבחור יפה תואר שהיטיב לרקוד, הקפיד על לבוש וגינוני נימוס, אמיץ לב שפיו וליבו שווים. מספר עליו זלמן כ"ץ גיסו: " הוא היה ידוע ביושרו הרב ובאומץ רוחו, כי לא אהב שמי שהוא סידר אותו, והיה זה יהודי או ערבי. הוא תמיד הגיב באופן נמרץ... העיקר אצלו היה הרכיבה והידידות עם הערבים, ושמו הלך לפניו...על ההרים ליד המושבה היה מאהל שבו היו גרים עובדי המושבה הערביים, חוץ מאלו שהיו גרים בכפר עבודיה. כנהוג, היו להם מספר פרות ועיזים. קרה כמה פעמים שהיו באים גנבים מהחוץ לגנוב מהבקר שלהם, וכשהרגישו בגנבים היו תמיד מתחילים לצעוק ולהזעיק עזרה. יוסף היה תמיד פורץ ראשון ואקדח בידו לעזרת הערבים, ופעם גם הצליח לחסום את דרכם של הגנבים ולהכריח אותם להשאיר את שללם ולברוח בין ההרים. מובן שהערבים הודו לו על עזרתו להם ותמיד זכרו לו את עובדת נכונותו לבוא לעזרתם בשעת הצורך".

לפחות פעם אחת סירב רוזנפלד להתפייסות רשמית ופומבית עם זליקוביץ ששלח אליו מכתב התפייסות רשמי בידי שליח ורוזנפלד קרע את המכתב ללא פתיחתו . מספר טוביה קסל: " אמרתי לו שיש צורך למצוא פתרון ושאלתיו מה הוא מציע. הוא ( יוסף זליקוביץ, י.א.) רצה שהזקן ( שלמה יצחק רוזנפלד, י.א.) יבקש ממנו סליחה על העלבון בפני הקהל ויקציב סכום כסף עבור הקק"ל." אם נרצה לסכם את "המקרה" כפי שנקרא על ידי חוקרי ה"הגנה" שהם שחקרו את מה שאירע במנחמיה, את המקור לשינאה בין יוסף זליקוביץ לבין שלמה יצחק רוזנפלד , שינאה תהומית שהובילה למותם של שלושה איכרים בני המושבה מנחמיה, יש לנו מקרה אופייני למה עלול לקרות מחילוקי דעות ללא שום פשרה משני הצדדים, המקפידים לשמור על כבודם הם אך לא על כבודו של האחר.

אך נראה כי לולי היו אותן שמועות הרווחות עד ימינו ( כי יוסף זליקוביץ אשם ברצח לוי ורשאי) שאינן מתבססות על הוכחה אחת ממשית , נראה כי לא היה קורה גם הרצח הנוסף בתוך המושבה. חקירת "המקרה" הובילה למסקנה כי אי אפשר היה לצפות את מה שקרה אינה מביאה בחשבון את מה שהוזכר כאן, כי הכל היה יכול להימנע אם לא היה שלמה יצחק רוזנפלד שבאופיו היה למעשה דומה ליוסף זליקוביץ, בכך שגם הוא היה נוהג לומר את מה שהאמין בו, גם הוא פיו וליבו היו שווים, ממשיך בנוהגו להאשים את יוסף זליקוביץ ברצח, כשאין בידיו הוכחות כל שהן!

חבל שעדיין ממשיכים בקו הזה מי שאז לא היו עוד אך כמותם היו ולא העזו לומר זאת בפה מלא כמו שלמה רוזנפלד, הספר בת – שבע סיפורה של בת המושבה והמאמר בסגולה הם ממשיכי אותה דרך.

עדיין נשאר לשאול איך לא עצרה המשטרה את זליקוביץ כחשוד לאחר רצח שלושת הערבים שהרי היה כבר עצור בחשד לרצח לוי ורשאי ושוחרר מחוסר הוכחות אחת עשרה שנה קודם, אייך לא חשדו בו עכשיו? כמו כן מדוע לא נעצרו חשודים ברצח מיכאל עדין? במסמכי המשטרה הבריטית מתקופת המנדט לא נמצא נייר אחד העוסק בכך.

משטרת המנדט הייתה בנויה על התקן של המשטרות הקולוניאליות הבריטיות בהן הייתה שיכבה דקה של קצינים וסמלים בריטים עם משכורת נאה בעוד רב השוטרים היו מקרב בני המקום בעלי דרגות נמוכות וקיבלו משכורות עלובות. יתר על כן הציפיות מהמשטרה היו יותר בתחום הלאומני, היא נדרשה לשמור על כך שלא תהיינה מרידות כלפי השלטון, דבר ראשון! כשהתחום הפלילי נותר בדרג נמוך וזניח. המשטרה סבלה מתדמית נמוכה בציבור, השוטרים הערבים היו ברובם אנאלפבתים ולא שיתפו פעולה כשנדרשו לפעול נגד בני עמם בתקופת המרד הערבי, היהודים בעלי הכישורים לא הראו רצון להתגייס בשל השכר הנמוך.

בספטמבר – 1938 פרץ משבר חבל הסודטים באירופה ועמדה לפרוץ מלחמה עולמית בשל כך, הבריטים נאלצו לפנות חטיבה מפלשתינה לטובת המשבר באירופה והערבים המורדים השתלטו על חלקים ניכרים של הארץ "במשך חודש ספטמבר השתלטו המורדים על חברון, יריחו, באר שבע, בית לחם וראמאללה והרסו שם את בניני הממשלה." כן השתלטו על יפו, על העיר העתיקה בירושלים וערכו פוגרום בטבריה: "מאות כפריים מכפרי הסביבה הקימו מחסומי אבן כבדים על כל הכבישים המובילים לעיר כדי למנוע הגעתה של תגבורת בריטית, וניתקו את חוטי הטלפון לאורך קילומטרים אחדים. בו זמנית פרצו לטבריה מצדדים שונים חמש כנופיות שמנו כשלוש מאות איש. הללו רצחו תשעה עשר יהודים בשכונת קרית שמואל, פגעו קשה בבית משפט השלום והעלו באש את בית הכנסת, את בניין הממשלה ואת מחסן מחלקת העבודות הציבוריות בעיר."עקב המצב, הוכפפה המשטרה תחת הפיקוד הצבאי ומרב המשימות כמעט ולא הפנו משאבים לתחום הפלילי, לולא נחתם בסוף ספטמבר- 1938 "הסכם מינכן" שדחה את פרוץ מלחמת העולם השניה בכמעט שנה, סביר להניח כי יותר ויותר כוחות צבא בריטי היו מפונים למלחמה באירופה, המרד הערבי היה ממשיך לצבור תנופה ומביא אסון על היישוב היהודי. הצבא והמשטרה שהייתה כאמור כפופה לצבא לא היו ערוכים בתקופה כה דרמטית לטפל כראוי במקרי רצח שבין ערבים ויהודים בכפרים נידחים.