משתמש:Yossigavan
עמי שטייניץ, אוצר אומנות, איש חינוך ופעיל חברתי ישראלי
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בשנת 1952 בתל אביב, בן לניצולי שואה.[1] נשוי למאיה ליקוורניק (עו"ד), אב לבן ובת. השכלה: בוגר התיכון לאומנויות תלמה ילין בתל אביב, בוגר החוג לתולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב. בין השנים 1979–1982 שהה בארצות הברית לצורך לימודים.[2]
אומנות: פעילות כאוצר אומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמי שטייניץ הצטרף בשנת 1983 בתור אוצר לגלריית אחד העם 90 (שהוקמה שלא למטרות רווח ע"י דברת, שרה חינסקי ואריה ברקוביץ) שנה לאחר שנפתחה, עם פרישתה של חינסקי. שטייניץ ניסה להיות אלטרנטיבה למערך הכוח שנוצר בין המוזאונים, האומנים, הגלריות והמבקרים.[3] הנושאים שהרבה להציג היו: אמנות נרטיבית שמציגה כאב, שאלות של מזרח ומערב, וכן אדריכלות וצילום, שעד אז לא נהגו להציגן בגלריות לאומנות. שטייניץ קידם פרויקטים במרחב הציבורי, למשל פיסול בשדרות רוטשילד (1984) ושיתופי פעולה עם גלריות אחרות כמו רדיוס, תת רמה ודביר במסגרת התערוכה נגד כיבוש, בעד חופש הביטוי (1985). אחת מן התערוכות שאצר, המדגימות את היותו אלטרנטיבה למערך הכוח, הייתה התערוכה אומנות ישראלית חדשה: שלוש שנים לגלריה אחד העם 90, שהתקיימה בקומת הקרקע של דיזנגוף סנטר (1985) והציגה את מי שאוצרי מוזאון תל אביב לאומנות לא בחרו לתערוכות איכות מצטברת (1984–1985) שהוצגו בביתן הלנה רובינשטיין. קטלוג התערוכה הפך למניפסט היוצא נגד מערכי הכוחות בשדה, ופתח את הדלתות לאומנות מקומית החיצונית למוקדי ההגמוניה. בינואר 1986 התפטר שטייניץ מהגלריה, וזו נסגרה שנה לאחר מכן.[2]
בשנת 1985 החל ללמד בבית הספר לאומנות על שם מרגושילסקי, ובתום שנת הלימודים התבקש להיות האוצר של גלריה קלישר 5 – גלריית בית הספר, שנוצרה ע"י הסטודנטים גיל גורן, טל מצליח ודני בן שמחון. פעילות הגלריה התנהלה כשיעור לתלמידי שנה ד', כחלק מרצון האוצר להמשיך את האוצרות שנעשתה ע"י סטודנטים לפני שנכנס לתפקיד. יחד עם הסטודנטים אצר באותה תקופה תערוכות נושא ויחיד, וכן רטרוספקטיבה לאומן יואב בראל. שטייניץ עזב את המשרה בשנת 1990 ופתח את חלל התצוגה מקום תצוגה, השוכן ברחוב שבזי 38 בנווה צדק שבתל אביב, כחלל תצוגה לא מסחרי שבו שולבו תחומי הצילום, האדריכלות והעיצוב. תפיסת האוצרות של עמי שטייניץ באה לידי ביטוי בתערוכות שבחנו את המצב התרבותי המקומי.[4] בשנת 1995 החל להתנסות באוצרוּת שטח, וזאת מתוך רצונו לשנות את חלוקת התפקידים ולהפוך לשותף של האמנים והקהל ולהגיע לקהילות ולמקומות שבהם יש פערים חברתיים ותרבותיים.[1] בשנת 1996 הפך חלל התצוגה למקום מפגש של הקשת הדמוקרטית המזרחית, לאחר ששטייניץ הצטרף אליהם. החיבור בין אוצרות חוץ והפעילות החברתית-פוליטית הובילו לתערוכות שעסקו במזרחיות, מגדר, עובדים זרים, קהילת יוצאי אתיופיה, אדריכלות, עיצוב, צילום ונושאים נוספים כמו צנזורה, צילום תיעודי ופוליטיקה. תערוכות שהוצגו במקום תצוגה: תערוכת יחיד של הארכיטקט בילו בליך,עניינים שהארכיטקטורה עוסקת בהם, (1996), הוצגו פסלים שהשראתם מארכיטקטורה לא פונקציוניאלית.[5] יחידים במינן (1999), אמנות הומולסבית, התערוכה עסקה במשמעות התרבותית הטמונה בהעדפה מינית. המודעות, המאבק והיצירה ההומולסביים משנים דפוסים ומעצבים אפשרויות חדשות להבנת המקום החברתי של השונות, השתתפו דפנה גנני, נעם הולדנגרבר, גיל נאדר, אפרת מישורי, אדוארד א.א.ע, מוטי פורת.[3] מרחב של מרחקים (1999), הציגה עבודות של צלמי עיתונות ישראלים ופלסטינים עכשוויים ומוקדמים השתתפו: אחמד ג'אדאלה, רולה הלוואני, עלי זערור, בוריס כרמי, שמעון לב, היידי לוין, גארו נאלבאנדיאן, הראנט נקאשיאן, אוסאמה סילוואדי, חנא ספייא, הנס פין, ולטר צדק, אסנת קרסננסקי, מיקי קרצמן, אלדד רפאלי, סמירה והבי.[6]
בשנים 1990 ו-1991 אצר תערוכות בביאנלה לאומנות האסיאנית-אירופית באנקרה ובשתי ביאנלות בסאו-פאולו.[4] בשנת 1998, בביאנלה של סאו-פאולו, הצטרף בתור אוצר מן המזרח התיכון לתערוכה בשיתוף אוצרות ואוצרים מיבשות אחרות.[7]
בשנת 1997 הזמינה שלומית באומן, שכיהנה אז כיושבת ראש אגודת אומני הקרמיקה בישראל, את שטייניץ לאצור תערוכת אומנות קרמיקה עכשווית מקיפה במוזאון ארץ ישראל. באותה תקופה טרם נערכו ביאנלות לקרמיקה בישראל.[8]
בשנת 2007 הוזמן שטייניץ לאצור שתי תערוכות במסגרת עדות מקומית, תערוכה מוזיאלית המוקדשת לצילום תיעודי והמוצגת במוזאון תל אביב. התערוכות הוצגו בדיזנגוף סנטר והציגו צילומי עיתונות שצולמו בין סתיו 2006 וקיץ 2007, השנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה.[9] בשנת 2009 החל שטייניץ לכהן כחבר פעיל במערכת עדות מקומית, לצד אוצרים וחבר שיפוט המתחלפים אחת לשנתיים.[4]
פעילות חברתית, חינוכית ופוליטית
בשנת 1983 השתלב כאוצר בהסדנא ביבנה והקים שם גלריה, הראשונה שקמה מחוץ לערים הגדולות והקיבוצים. עקרונות הסדנא היו: שילוב בתי ספר בפעילות כחלק ממערך יום הלימודים; שיתוף כל הילדים ללא הבדלים של מעמדות כלכליים ותרבותיים; וכישרון ואוצרות ללא גבולות. התערוכות שהוצגו בגלריה עסקו בעיר ובתושביה והציגו עבודות ילדים מהסדנא. שטייניץ קידם אוצרות המעורבת בתוך הקהילה שבה היא נמצאת ובנויה משיח, אוצרות בעלת ראייה רחבה שאינה מתעסקת בכישרונות וחפצים מיוחדים. בשנת 1989 הפסיקה עיריית יבנה לתת מימון לסדנא, ושנה לאחר מכן, לאחר שנכשלו ניסיונות השכנוע, עזב שטייניץ את הסדנא.[10]
בשנת 1989 העתיקה הסדנא ביבנה את פעילותה אל הסדנא לאומנות – רמת אליהו. שטייניץ שימש שם אוצר כמה שנים, ובשנת 1992 עבר לרכז את תוכנית המידע וההעשרה של הסדנא. בתפקיד החדש פיתח גישה של בית הספר כקמפוס תרבותי, יזם השתלמות בגלריה למורות ומורים לאומנות ועודד תערוכות בבתי ספר, מחוץ לחלל הגלריה. בשנת 2014 התפטר מהעבודה בסדנא לאחר קיצוצים תקציביים, שמנעו ממנו לממש את חזונו.
בשנת 1996 הצטרף לקשת הדמוקרטית המזרחית והשתמש בחלל התצוגה שברחוב שבזי 38 כמרכז לתערוכות ולתהליכים ששימשו מקור השראה רעיוני לפעילות.[11]
בשנת 2000 הצטרף בתור חלק מהוועד המנהל לארגון הל"ה, ארגון שקם בשנות השמונים ועוסק בהכשרת הורים בעיירות פיתוח ויישובים ערביים ובשילובם בעשייה הפדגוגית, כדי שישפיעו על שיפור ההישגים הלימודיים של ילדיהם. בשנת 2011 אצר את התערוכה המסע, העוסקת במציאות החיים של קהילת יוצאי אתיופיה בפתח תקווה, כחלק מהתערוכה אוצרים בע"מ של מוזאון פתח תקווה לאומנות. בין השנים 2007–2011 היה חבר בוועדת ההיגוי המקצועית של פרויקט "מעבדת תרבות", שנועד לתמוך בקבוצות אומנות בפריפריה. בין השנים 2009–2012 קיים ארבע השתלמויות לצלמי תיעוד פלסטינים וישראלים, שיתוף פעולה ביוזמת עדות מקומית ומרכז פרס לשלום, ובשנים 2010 ו-2012 גם אצר את התערוכות ואת ספרי ההשתלמות.[1] בשנת 2010 לימד את רעיונות "בית הספר כקמפוס תרבותי" במדרשה למורים לאומנות בבית ברל. בשנים 2012–2014 הצטרף לקבוצת מחקר מטעם סמינר הקיבוצים שחקרה דרכי חינוך לאומנות.[4]
- ^ 1 2 3 שטייניץ, ע', עמי שטייניץ אומנות ישראלית, באתר עמי שטייניץ אומנות ישראלית, 2020
- ^ 1 2 גילעת, י', דור המפנה; אומנות צעירה בשנות השמונים בישראל, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 2019
- ^ 1 2 שטייניץ, ע', גלריה אחד העם 90 ממרחק זמן, 2011
- ^ 1 2 3 4 ברחנא-לורנד, ד' ופרוגל, ש', חינוך לאומנות: אסתטיקה ואתיקה, רעננה: הקיבוץ המאוחד מכון מופ"ת, 2017
- ^ רפופורט, ט', מכותרת יונית ועד דלי, עיתון דבר
- ^ שטייניץ, ע', מרחב של מרחקים צלמי עיתונות פלסטינים במחצית הראשונה של המאה העשרים, סטודיו
- ^ Fabris, A, Biennial Sao Paulo 1998, Jornal de Resenhas
- ^ באומן, ש', מגלים אוצרות / שלומית באומן, באתר פורטפוליו, 2020
- ^ מישל דור, "עדות מקומית" חוזרת, באתר YNET, 2008
- ^ שטייניץ, ע', הסדנא לאמנות - שלושים שנות אמנות בקהילה, תרבות, חברה, חינוך
- ^ עלון, ע', המזרח: על האמנית שולה קשת, על אמנות מזרחית ועל דיוקן האמן המזרחי כאיש צעיר, טרמינל: כתב עת לאומנות המאה ה-21