משתמש:Zabe001/חביב ביטון
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ר' חביב ביטון נולד ב-3 במרץ 1920 בעיירה קטנה בשם איטגנט שבהרי אוריקה, מרחק של כ-50 ק"מ מהמטרופולין מראכש שבדרום מרוקו. בעיירה (בליידה) זו התגוררו כ-60 משפחות יהודיות שעשו למחייתן בגידולי צאן, גידולי שדה ומסחר זעיר. הוריו, ר' יעיש וזוהרא ביטון, שלחו את שני בניהם חביב ויוסף, עדיין נערים, למראכש, כדי שילמדו תורה מפי גדולי הדור.
תלמיד ישיבה במראכש[עריכת קוד מקור | עריכה]
מראכש, מקום מושבם של חכמים ושל סופרים, ידועה גם בשם "ירושלים הקטנה", או "ירושלים דמרוקו". היא מקפלת בתוכה היסטוריה יהודית עשירה, מגוונת ומיוחדת במינה. בעיר זו השתקעו גולים יהודים בעת חורבן בית שני, ויש הסוברים בזמן מלכות שלמה. במרוצת הדורות התפארה "ירושלים הקטנה" בחכמים, בגאונים ובאדמו"רים. בין ראשי הישיבות בימים עברו בלטו חכם יעקב דהאן וחכם אברהם אביטבול שהיו בקיאים בש"ס ובהלכה. עוד נודע המקובל הגאון ר' יוסף שושנה, שכיהן כאב בית הדין של העיר והיה בקיא בזוהר ובתלמוד. לימים יהיה חמיו של הרב. בישיבה למד עם הרב בחברותא הרב מימון פחימה (לימים יעברת את שמו לגד גבון ויכהן כרב הראשי השלישי של צה"ל בדרגת אלוף). כמו כן למד עם המקובל הרב מסעוד פינטו ועם הרב ניסים בנישתי. יחד העמידו לומדים אלה דורות שלמים של תלמידי חכמים, רבנים ובוגרי אוניברסיטאות במרוקו, בצרפת, באנגליה ובישראל. כבר בישיבה התגלה הרב כתלמיד מחונן ובלט כיוזם, כמנהיג וכבעל כושר הסתגלות ויכולת לפעול ולהצליח. בגיל צעיר הוסמך לרבנות. בבחרותו, מצוי הרחק ממשפחתו, ביקש הרב להתפרנס מבלי לזנוח את לימודיו. על כן התמחה בדיני שחיטה, הוסמך לשוחט ועסק במקצועו זה בעיירות הסמוכות למטרופולין. פעם בשבוע נהג לנסוע לעיירה זו או אחרת לשם ביצוע שחיטה, ועם ערב היה חוזר למראכש לחבוש את ספסלי הישיבה. כשבגר שימש כרב הקהילה היהודית במראכש, והיה מוערך ומקובל על אנשיה. הוא היה אמיד ובעל נכסים.
פעיל בתנועה הציונית במרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 השתתף הרב במפעל העלייה של הקהילות היהודיות בדרום מרוקו, והיה אחד ממנהיגיה הצעירים של התנועה הציונית. יחד עם רעייתו, מרסל ביטון, אירח ואכסן את "השליחים" – נציגי הסוכנות היהודית והתנועה הציונית – כשאלו היו מגיעים למראכש מארץ ישראל או מצרפת כדי להתעדכן ולשמוע מפי פעילי התנועה בעיר על נתוני העלייה לארץ ישראל, בעיקר בעיירות ובכפרים הברבריים ("השלוח") במחוז הדרומי של מרוקו. הרב ידע את שפת "השלחה" (דיאלקט ברברי) והצליח לרכוש את אמונם של תושבי הכפרים היהודיים ולשכנעם לעזוב את מקום מושבם ולעלות ארצה. השתתפותו של הרב בפעילות התנועה הייתה חיונית וחשובה מאין כמוה, והוא פעל מתוך אהבת ארץ ישראל ועם ישראל ומתוך תשוקה, צימאון וכמיהה עזה לקץ הגלות ולחזרה לציון. כל 14 שנות פעילותו הציונית של הרב היו שנים של שליחות התנדבותית. כבר בראשית פעילותו הציונית הבלתי חוקית ידע שלא ירחק היום שיתפסו אותו השלטונות המרוקאיים, ועל כן בנסיעותיו החשאיות לישראל דאג שלא יוחתם דרכונו. נסיעות אלה ושאר נסיעות מעבר לגבול (לספרד ולצרפת) עשה דרך היבשה. ביתו של הרב היה סמוך לבית "מטה הפעולה של ארגון העלייה" במראכש. בבית זה היה פתח שפנה למלאח (הגטו היהודי), ופתח שני שעקף את המלאח, מה שאפשר למעוניינים לנסוע יציאה חשאית מן הגטו הישר לרכבים אשר המתינו להם בחוץ כדי להביאם אל מחוץ למראכש. בית הרב היה תחנת מעבר ושהייה זמנית עבור משפחות שלמות אשר מכרו את כל רכושן ערב עלייתן ונאלצו לחכות עד אשר יגיע תורן להגיע למקום האיסוף בדרכן לארץ ישראל. המצב היה מורכב במיוחד כאשר המגיעים לעיר היו תושבי העיירות והכפרים הסמוכים. אלה היו לרוב משפחות מרובות ילדים, רווקים ובני נוער, והיה צריך למצוא להם מקומות המתנה עד אשר יגיע תורם לנסוע. הדבר היה כרוך במאמצים רבים, בהוצאה כספית ובעיקר בסיכון לחשיפת תוכנית היציאה ממרוקו בידי השלטונות. הרב פגש את אנשי הקהילה, שכנע אותם לעלות והפיח בם רוח חיים וביטחון. הוא אף ערך רישום של משפחות העיירות, כמו תחסנט ואמיסמיז, אשר כל בניהן, עד האחרון שבהם, עלו לארץ ישראל. חלקם גרים היום בדימונה, במצפה רימון ובבת ים.
מעצרו של הרב בעקבות פעילות בלתי לגאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודש מרץ 1964 חשפה משטרת מראכש מידע על פעילותו הבלתי לגאלית של הרב. כמו כן נמצאו הוכחות מספיקות הקושרות אותו להברחתה של נערה יהודייה אשר היה לה קשר אינטימי עם קצין מרוקאי בעיר. הידיעה על נסיעתה של הנערה ועל הסיוע לכך מצידו של הרב הגיעה לאוזניו של אותו קצין. ללא כל התרעה מוקדמת נלקח הרב מבית המסחר לטקסטיל שבבעלותו לתחנת המשטרה בעיר, ושם הוא ישב שבוע ימים. הוא נחקר במקום ועמד איתן מבלי למסור פרט כלשהו על אודות אנשי המחתרת והעומדים מאחורי הפעילות הציונית בעיר. פנייתם של ראשי הקהילה היהודית לשלטונות המרוקאיים והפעלת קשריו הטובים של הרב עם אנשי השררה בעיר הביאו יחד לשחרורו הזמני של הרב. מעצרו המפתיע של הרב ביטון היה מכה קשה עבור הקהילה היהודית, והוא זרע בה חרדה. היה זה אות וסימן למה שצפוי לקרות בקרוב ליתר בניה. הדאגה הייתה רבה, ורבים מאנשי הקהילה החלו לשאת את עיניהם לעלייה. הם מכרו את רכושם, וליתר דיוק חיסלו את מעט הרכוש שהיה להם; לעיתים אף נטשו אותו, באין לו קונים או כדי לא לחשוף את כוונתם לעזוב את המקום בפני הגויים.
העלייה והקליטה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסופו של חודש מרץ 1964, כשלושה שבועות לאחר שחרורו, נסע הרב עם בני משפחתו בחשאי לעיר קזבלנקה. את רוב רכושו עזב ולא הציע למכירה כדי שלא לעורר חשד. מקזבלנקה המשיכה המשפחה בדרכה לעיר מרסיי שבצרפת. מסע זה ממראכש שנמשך עד אפריל כונה "מסע רבי חביב" בשל גודלו והיקפו. זו הייתה העלייה האחרונה והגדולה בחשיבותה ממראכש, והיא סימנה את תחילת סופה של הקהילה היהודית בעיר; קהילה עתיקת יומין ואחת מהחשובות של יהדות מרוקו. ביוני 1964 עלתה המשפחה בת תשע הנפשות לארץ ישראל. הם התיישבו בשכונת פג'ה שבפתח תקווה יחד עם עולים חדשים שזה לא כבר הגיעו, מרביתם ממרוקו, והתמודדו בהצלחה עם חבלי הקליטה הקשים. תנאי החיים והמגורים בשכונה היו קשים. התשתיות עוד לא פותחו במלואן ולא היה חשמל. גם מדרגות לא היו, והעלייה לקומות המגורים הייתה באמצעות סולמות עץ מאולתרים אשר היו בשימושם של פועלי הבניין שבאתר. דלתות וחלונות נעדרו אף הם, ובינות לבניינים היו חולות במקום מדרכות וכבישים.
מנהיג רוחני ואיש ציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הגיעו לפתח תקווה דאג הרב למשפחות העולים החדשים. הוא סייע בקליטתן וארגן אותן במסגרת קהילתית. הוא עודד את האנשים והקים את בית הכנסת הראשון בשכונת פג'ה: "בית אל". במרוצת הזמן נעשה בית הכנסת למרכז קהילתי ורוחני תוסס עבור העולים החדשים שדרו למעשה ב"אתר בנייה" שבו טרקטורים, משאיות, חולות ולבנים היו חלק מנוף השכונה. עד מהרה גדלה הקהילה והצטרפו אליה תושבים "ותיקים" – משפחות לא מעטות מהמושבה השכנה. הרב ביטון שימש כרב הקהילה וכחזן בבית הכנסת. הוא היה המנהיג הרוחני במקום ומורה דרך עבור התושבים. לכל משפחות העולים העניק תמיכה, ייעוץ סוציאלי ועזרה. בשנת 1974 עזב הרב את פג'ה עם משפחתו ועבר לגור בשכונה אחדות. לצד ביתו החדש הקים בית כנסת שני בשם "בית אל", הפעיל מאז ומשמש כמרכז רוחני עבור בני השכונה.
פעילות קהילתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד בימיו במראכש זכה הרב להערכה ולאהבה רבה מכל חברי הקהילה היהודית בעיר. הוא היה ידוע כאיש של נתינה ותמיכה במשפחות נזקקות – מוראלית וחומרית גם יחד. גם בארץ ישראל התמסר הרב לפעילות קהילתית ותמך במשפחות נצרכות. הוא היה אב רוחני למשפחות שכולות, תומך יתומים ואלמנות וגומל חסד. בפורים דאג למתנות לאביונים, ולקראת חג הפסח ל"קמחא דפסחא". לאחר פטירתו בפתח תקווה העידו רבנים, גזברים, שליחים ואבות משפחה רבים על מעשיו שנעשו בצנעה, על מסירותו להם ועל התמיכה הכספית שהעניק להם מדי חודש בחודשו.