סילוק (משפט עברי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סילוק)
המונח "סילוק" מפנה לכאן. לערך העוסק בפיוט המעביר אל אמירת הקדושה, ראו סילוק (פיוט).

סילוק הוא מונח במשפט העברי שמשמעותו מעין מעשה קנייני המביא לביטול בעלות ותביעה משפטית. מעשי קניין בסוגה זו הם: הפקר, ייאוש, ומחילה.

מהות הקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קניין הסילוק נעשה על ידי כך שהאדם העתיד לקבל נכסים כל שהם, מסלק את עצמו מלזכות בחפץ. אחת מהדוגמאות הנפוצות הוא בעל הכותב לאשתו בעודה ארוסה, שלא יזכה בנכסי מלוג שלה ומפירותיהם הזכאים לו על פי תקנת חכמים[1].

הרשב"א מבהיר, כי יורש אינו יכול לסלק את עצמו מדיני הירושה, שכן הסילוק תקף רק אם הוא התבצע עוד לפני שהקונה זכה בכח לזכות בנכסים, אבל במקרה של היורש, זכותו של היורש בכוח כבר תקפה משעה שנולד, והירושה בפועל היא מכוח זכות הירושה שלו[2].

סילוק מדבר שלא בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטת הרמב"ן[3], יכול אדם לסלק את עצמו גם מנכסים הנחשבים כ"דברים שלא באו לעולם" מכיוון שהאשה עדיין לא זכתה בהם, ולכן בעל יכול לסלק את עצמו מנכסי אשתו, גם מנכסים שעדיין לא נפלו לרשותה. הוא מביא את דברי הירושלמי המסתפק בדבר, ואת דבריו של רבי זעירא המשיב כי ”ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו”. לפי הסבר הרמב"ן, ניתן לסלק את עצמו מדבר שלא בעולם, אלא שלפי שיטת רבי זעירא, לאדם יש כח זכייה הנקרא "ידו כידה" המזכה אותו גם בנכסים שעדיין לא באו לרשותו, ולכן אין הוא יכול לסלק את עצמו. לעומת זאת, הרשב"א סבור שמשמעות דברי הירושלמי היא שאין אדם יכול לסלק את עצמו מדבר שלא בא לעולם.

מהות הסילוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אלחנן וסרמן חוקר[4], האם הסילוק הוא מהכוח הנותן לו לאדם זכות לקנות, או מהנכסים עצמם. לפי זה הוא מסביר, שהרמב"ן והרשב"א הסבורים שיורש אינו יכול לסלק את עצמו מנכסים כיון שכבר יש לו את כוח הזכייה, סבורים כצד הראשון, אבל הרמב"ם נותן טעם אחר, ומסביר שנאמר ביורש "חוקת משפט" האומר כי לא ניתן לסלק את עצמו מדין זה, ומכאן שהרמב"ם סובר כצד השני, שהסילוק הוא מהנכסים.

סילוק מחלק מהנכסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם פוסק כי ניתן לסלק את עצמו מחלק מהנכסים, ומכאן מוכיח הרב וסרמן, שהסילוק הוא מהנכסים עצמם, ולא מדין ה"נכסי מלוג" של הבעל, שלו היה הדבר סילוק מכח הבעל, לא היה יכול לסלק את עצמו לחצאין.

סילוק בעודה ארוסה או בעודה נשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכך הוא מסביר גם את ספקו של הירושלמי, המסתפק האם אדם יכול לסלק את עצמו מנכסים שיקבל לאחר הנישואין. אם הירושלמי הוא על נידון של אשה ארוסה, יש להוכיח מדבריו שהסילוק הוא מהנכסים עצמם, שלו היה הסילוק מדיני הבעל, לא שייך לומר שהיא תחול רק על נכסים שבאו לעולם. ואם הספק בירושלמי מדובר לאחר הנישואין, יש לומר שבזה עצמו הסתפק הירושלמי, האם הסילוק הוא מהנכסים עצמם או מדיני הבעל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ג, עמוד א'.
  2. ^ לשון הרשב"א שם: דלא דמי לירושת האב, דהתם ראויה לו משעה שנולד, וממה שראוי לו אין אדם מסתלק ממנו אלא במכר או במתנה.
  3. ^ שם.
  4. ^ בקובץ שיעורים על כתובות שם.