סימן היתק

סימן היתק (רשמית: 'סִימָנִית' או 'סִימָנִית עֲרַאי') הוא סימן בתיווי מוזיקלי המורה על הגבהה או הנמכה של צליל.

אופן התיווי

סימני ההיתק דיאז, במול ובקר

סימני ההיתק הנפוצים הם שלושה:

• דִיאֶז (בעברית נָסֶק) המסומן ב-$\sharp$, מורה על הגבהת הצליל בחצי טון;
• בֶּמוֹל (בעברית נָחֶת) המסומן ב-$\flat$, מורה על הנמכת הצליל בחצי טון;
• בֶּקָר (בעברית סַלְקָה) המסומן ב-$\natural$, מבטל סימני היתק קודמים.

בדומה לתווים רגילים, סימני ההיתק נכתבים בגבהים שונים על החמשה ומשפיעים בהתאם על התווים באותו הגובה. סימני היתק נכתבים משמאל ובצמוד לתו, או לחלופין ליד המפתח. במקרה הראשון הם תקפים עד לסיום התיבה (או עד להופעת סימן היתק אחר, או אם מגיע טרם סיום התיבה), ובשני הם תקפים לכל אורך הקטע, פרט להופעת סימן היתק אחר על התו המדובר, המבטל נקודתית את השפעתו של סימן ההיתק שליד המפתח.

סימני היתק נוספים:

• דיאז כפול המסומן ב-, מורה על הגבהת הצליל בטון שלם;
• במול כפול המסומן ב- $\flat \flat$, מורה על הנמכת הצליל בטון שלם.

ביטול סימני היתק כפולים

כיום, $\natural$ מבטל את הסימנים הללו גם כן.
בעבר, לשם ביטול סימן כפול, השתמשו בבקר כפול ($\natural \natural$). בדומה לכך, לשם סימון תו בעל במול אחד לאחר תו עם במול כפול, השתמשו בבקר לצד סימן ההיתק החדש ($\natural \flat$), וכן גם לסימון תו בעל דיאז אחד לאחר תו בעל דיאז הכפול ($\natural \sharp$). עם זאת, סימון זה נחשב כיום לעיתים למיושן, ועל מנת "להשיב" צליל מדיאז כפול לדיאז יחיד או מבמול כפול לבמול יחיד, נהוג כיום לסמן סימן היתק יחיד לאחר זה הכפול, ללא כל שימוש בסימן הבקר.

המחשה של סימני ההיתק על מקלדת

כפי שניתן לראות בתמונה מימין, בכלי מקלדת ישנם מקרים שצלילים בעלי שמות שונים מנוגנים על אותו הקליד. הגבהה של מי בחצי טון ($\sharp$) תנוגן על הקליד שנקרא גם פה השווה לו מבחינה אנהרמונית. הקליד של פה$\sharp$ לדוגמה, יכול להיקרא גם סול$\flat$ או מי .

בכיוון מושווה, צלילים אנהרמוניים יהיו זהים בגובה הצליל, אך בכיוון שאינו כיוון מושווה גובה הצליל יהיה שונה.

בכתיבה נכונה של סימני היתק, אם יש צליל שלידו סימן היתק ואחריו באותה תיבה אותו הצליל באוקטבה אחרת, יש לכתוב את סימן ההיתק גם ליד הצליל השני, אם ברצוננו שאף הוא יוגבה/יונמך. לרוב, על מנת להסיר כל ספק, גם אם אין אנו רוצים שהצליל באוקטבה האחרת יושפע מסימן ההיתק, כלומר, יישאר במצבו הטבעי, נציין במפורש בקר בסמוך לצליל. לדוגמה, אם מופיע מי$\flat$ בתחילת התיבה, ואחריו מופיע מי באוקטבה אחרת באותה התיבה - על מנת שהמי השני יהיה $\flat$ אף הוא יש לכתוב זאת לידו. אם ברצוננו לבקש שהמי השני יבוצע כ- $\natural$, נהוג לכתוב זאת כדי למנוע בלבול, אף על פי שאין חובה לעשות כך.

המי שמופיע לאחר קו התיבה נשאר מי$\flat$ מכיוון שהוא קשור בקשת

כאשר יש צליל בעל סימן היתק, ומחברים אותו לתיבה הבאה בקשת, אין צורך לכתוב שוב את סימן ההיתק, אף על פי שאם התיבה הבאה היא בעמוד אחר, נהוג לסמן זאת שוב כמחווה.

סימני מחווה הם סימני היתק הניתנים בתוך סוגריים במקומות שבהם יש סבירות שייווצר בלבול. לדוגמה, במקרים רבים שבהם מופיע $\sharp$ בתיבה מסוימת ובתיבה הבאה על הצליל להיות מבוצע כ- $\natural$, מסמנים זאת בסוגריים על מנת למנוע בלבול, אף על פי שאין צורך (מכיוון שקו התיבה החדשה כבר מבטל את ה-$\sharp$).

שימוש לציון סולם

רישום הסולם ליד המפתח

רישום של סימני היתק ליד המפתח משמש לציון סולם היצירה או הקטע. את סימני ההיתק כותבים בתחילת היצירה לפני סימן המשקל ובכל חמשה לאורך הקטע. את סימני ההיתק של הסולם יש לכתוב בסדר קבוע הנקבע על ידי סדר הסולמות במעגל הקווינטות.

כאשר יש סימן היתק ליד המפתח, הוא תקף לגבי כל צליל שיופיע בקטע זה ללא התחשבות בקווי התיבה. אם יש נניח, פה$\sharp$ ליד המפתח, כל פה שיהיה בקטע (בכל אוקטבה שהיא), יהיה פה$\sharp$, אלא אם יהיה לידו סימן היתק אחר. ביטול של סימני המפתח יעשה על ידי הסימן $\natural$, שיופיע ללא תו אחריו על כל גובה שהיה לפני כן מוגבה או מונמך, אחריו יופיע קו תיבה כפול, ואחרי קו התיבה יופיעו סימני הסולם החדש. מרגע ביטול הסולם הישן וציון הסולם החדש, ציוני הסולם הישן לא תקפים. ניתן לראות זאת בתמונה למטה.

החלפת סולם. במקום הסימן יופיעו תווי היצירה.

דוגמות

דוגמה א'

דוגמה א'

בדוגמה זו ניתן לראות כי בתיבה הראשונה, הצליל הראשון הוא לה טבעי מכיוון שלא צוין אחרת. הצליל השני בתיבה הראשונה הוא לה$\sharp$ וכן הצליל השלישי מכיוון שה$\sharp$ של הלה הקודם תקף לגבי כל לה עד לקו התיבה. הצליל הרביעי בתיבה הוא לה טבעי מכיוון שה-$\natural$ מבטל את ה-$\sharp$.

בתיבה השנייה הצליל הראשון הוא לה טבעי מכיוון שלא צוין אחרת. ארבע השמיניות שבאות לאחר הרבע הראשון של התיבה השנייה, כולן לה$\flat$. הרבע האחרון בתיבה השנייה הוא לה טבעי.

בתיבה השלישית הצליל הראשון הוא סול טבעי, השני הוא לה $\flat \flat$ והשלישי הוא פה אשר בכיוון מושווה ישמעו כולם אותו הדבר.

דוגמה ב'

דוגמה ב'

בדוגמה זו, הצליל הראשון הוא פה $\natural$; הצליל השני הוא פה$\sharp$; השלישי הוא פה $\natural$ מכיוון שהוא נמצא באוקטבה אחרת (לרוב היו מציינים ליד צליל זה $\natural$ בסוגריים); הצליל הרביעי הוא פה$\sharp$ מכיוון שבאותה התיבה כבר היה $\sharp$ באותו הגובה; הצליל החמישי הוא פה $\natural$; השישי הוא פה$\sharp$; השביעי הוא פה $\natural$ מכיוון שקו התיבה מבטל את ה-$\sharp$; הצליל השמיני הוא פה$\sharp$ והצליל התשיעי הוא פה $\natural$ מכיוון שלא היה $\sharp$ באותו הגובה בתיבה זו.

דוגמה ג'

דוגמה ג'

בדוגמה זו ישנו ציון קבוע ליד המפתח המציין במול על הצלילים סי, מי ולה.

הצלילים הראשון, השני והשלישי הם כולם מי$\flat$ מכיוון שציון ליד המפתח תקף לגבי הצליל בכל אוקטבה שהיא. הצליל הרביעי הוא מי $\natural$; החמישי הוא מי $\flat$ מכיוון שלא היה $\natural$ באותו הגובה; השישי הוא $\natural$ מכיוון שקדם לו $\natural$ באותה התיבה ובאותו הגובה. הצלילים השביעי והשמיני הם מי$\flat$ מכיוון שקו התיבה מבטל את סימני ה-$\natural$ שהיו בתיבה הקודמת ורק סימני הקבע שליד המפתח תקפים.

שימוש במוזיקה מיקרוטונאלית

סימני היתק של רבעי טונים על פי מילדרד קופר. (משמאל לימין):
חצי דיאז ; דיאז ; דיאז וחצי
חצי במול ; במול ; במול וחצי

במאה ה-20, מלחינים באירופה החלו לכתוב מוזיקה הכוללת מרווחים הקטנים מחצאי טון. לשם תיווי יצירותיהם הם נאלצו להמציא סימני היתק נוספים על אלו הקונבנציונלים. מכיוון שנוצרו מספר שיטות במקביל, כיום אין שיטה אחת מוסכמת, לכן מלחינים בני זמננו ובתי הוצאה משתמשים כל אחד בשיטה המועדפת עליו.

בתמונה משמאל ניתן לראות את סימני ההיתק שהציעה מילדרד קופר על בסיס אלו שהציע ג'וזפה טרטיני בשנת 1756. סימנים אלו מאפשרים לכתוב מוזיקה הכוללת מרווחים של רבעי טון. הסימנים חצי דיאז וחצי במול מורים על הגבהה או הנמכה של צליל ברבע טון והסימנים דיאז וחצי ובמול וחצי מורים על הגבהה או הנמכה של צליל בשלושת רבעי הטון.

ישנן שיטות המאפשרות תיווי של מרווחים הכוללים שליש או שני שלישים טון.

היסטוריה של השימוש בסימני היתק

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

נורמות שימוש היסטוריות

סימני היתק ליד המפתח בכוראל הראשון מתוך כוראלי שיבלר של באך. בתיווי מודרני מקובל לציין כאן שלושה במולים, אך בסביבתו של באך היה מקובל לציין את שלושת הצלילים בכל מקום על החמשה שבו הם מופיעים.

התיבות הראשונות מתוך "הקסאקורדום אפוליניס" של פכלבל. הצליל השני בשורה העליונה הוא דו-דיאז; הצליל השישי הוא דו ללא סימן, ועל פי נורמות התקופה הוא אפוא בקר.

קטע מסונטה ברה-מז'ור לכינור וקונטינואו מאת לקלר. במפתח רשומים דו-דיאז ופה-דיאז, וכדי לבטל אותם משתמש לקלר בסימן הבמול, בניגוד לנורמה המודרנית של שימוש בסימן בקר.

במוזיקה של המאה השש-עשרה והשבע עשרה עדיין נשמרה לעיתים קרובות המסורת של מוזיקה פיקטה, לפיה לא תמיד מציינים את סימני ההיתק בתווים מתוך הנחה כי המבצע המשכיל יידע לשנות את התו בעצמו על פי ההקשר - על פי רוב מדובר היה בהנמכת הדרגה השישית בסולם מינורי ובהגבהת התו השלישי - טרצה פיקרדית). על כל פנים, מהמאה ה-18 ואילך כבר הקפידו המלחינים, פחות או יותר, לדייק ברישום סימני ההיתק, אם כי הטרצה הפיקרדית נשארה נוהג כמעט אוניברסלי גם כאשר היא לא נכתבה בתווים.

נורמות התיווי במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה היו שונות מעט מאלה של ימינו; צורתו של סימן ה"דיאז" הייתה לעיתים קרובות מלוכסנת ולא מאונכת (במקורות שונים סומן הדיאז ב-X). על פי רוב סימן היתק היה תקף רק עבור תו שמיד אחריו (או, אם יש חזרה על כמה תווים זהים, עבור כולם עד התו הבא). אם יש סימן היתק לפני צליל אחרון בתיבה, והתיבה הבאה נפתחת באותו צליל, לא נרשם סימן ההיתק פעם נוספת. מלחינים רבים לא טרחו להשתמש בסימן ה"בקר", ובמקום זאת ביטלו את סימן ההיתק שבמפתח באמצעות שימוש בסימן ההופכי.

ראו גם

• דיאז
• במול
• תו (מוזיקה)
• סולם (מוזיקה)
• אנהרמוניה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סימן היתק בוויקישיתוף

• עוד בנושא שיטות תיווי של מוזיקה מיקרוטונאלית (באנגלית)
• כתבי יד מיצירותיה של מילדרד קופר בהם היא משתמשת בסימני היתק של רבעי טונים
• סימן היתק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)