סימפוניות מס' 90–92 של היידן

הסימפוניות של יוזף היידן שמוספרו 90-92, נכתבו בין השנים 1788-1789. לאחר הצלחתן של שתי הסימפוניות הקודמות שהיידן הלחין, ואשר הושמעו בפריז, הזמין ב-1788 הרוזן מאוניי (Comte d'Ogny), שעמד בראש "האגודה של התא האולימפי", מהיידן, שלוש סימפוניות. אותה אגודה פריזאית הזמינה מהיידן גם את סדרת הסימפוניות אשר ידועה כ"סימפוניות פריז" (82-87). היידן למעשה לא היסס למכור את אותן הסימפוניות לשני גופים שונים, והוא מכר את הסימפוניות הללו גם למזמינים מבוואריה.

הסימפוניות

סימפוניה מספר 90 בדו מז'ור (1788)

מתוזמרת לחליל, שני אבובים, שני בסונים, שתי קרנות, שתי חצוצרות, טימפני וכלי קשת.

פרקיה

1. אדג'יו-אלגרו אסאי
2. אנדנטה - פרק בצורת וריאציות כפולות
3. מנואט וטריו - אלגרטו
4. פינאלה: אלגרו אסאי - פרק זה מכיל בין השאר הלצה מוזיקלית של היידן. לפרק קודה ארוכה שבאמצעה הפרק כביכול מסתיים, אך אחרי כמה שניות של הפסקה הנושא מנוגן שוב במודולציה נועזת, ומוביל לקטע וירטואוזי ארוך (באוניסון) שבסופו מגיע הסיום האמיתי של הפרק.

סימפוניה מספר 91 במי-במול מז'ור (1788)

מתוזמרת לחליל, שני אבובים, שני בסונים, שתי קרנות וכלי קשת. זו הסימפוניה האחרונה של היידן אשר אינה כוללת חצוצרות וטימפני.

פרקיה

1. לארגו-אלגרו אסאי
2. אנדנטה
3. מנואט וטריו
4. ויואצ'ה

סימפוניה מספר 92 בסול מז'ור ("אוקספורד" 1789)

מתוזמרת לחליל, שני אבובים, שני בסונים, שתי קרנות, שתי חצוצרות, טימפני וכלי קשת.

הסימפוניה בסול מז'ור היא מן היותר ידועות בסדרה זאתה, וניתן לה הכינוי "אוקספורד" משום שהיידן ניצח על השמעת הבכורה שלה בשנת 1791, בטקס אשר בו הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד. התואר עצמו הוענק כבר שנה קודם, אך היידן לא יכול היה להיות נוכח באותה העת בבריטניה. מלכתחילה הסימפוניה יועדה לביצוע בפריז לאחר כתיבתה, בשנת 1789.

פרקיה

1. אדג'יו-אלגרו ספיריטואוזו - מבוא איטי ופרק מהיר בצורת סונטה.
2. אדג'יו קנטבילה - הפרק השני כתוב בצורה תלת חלקית, והוא מושתת על נושא מלודי, שלאחריו חלק אמצעי מינורי ודרמטי יותר.
3. מנואט וטריו - אלגרטו
4. פרסטו