עלי מוחמד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
WIKI AND ACADEMIA.PNG
הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות" והוא פתוח לעריכה. השלמות, תוספות והערות יתקבלו בברכה.
 ערך זה נכתב  בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית  במסגרת הקורס "מבוא לדת הבהאאית". תאריך סיום הקורס הוא 15 בפברואר 2016.
מקדש ה"באב" בחיפה - מאוזוליאום שבו טמונות עצמותיו של מייסד הדת הבהאית

סייד עלי מוחמדערבית: سيد علي ‌محمد; 20 באוקטובר 1819 - 9 ביולי 1850) היה סוחר משיראז שבפרס, שבגיל 25 הכריז על עצמו כהתגלמותו החדשה והעצמאית של האל, והמהדי המובטח. לאחר הכרזתו לקח לעצמו את התואר בַּאבּ (ערבית: باب), שפירושו "שער". שש שנים לאחר מכן הוא נורה למוות על ידי כיתת יורים בתִבריז.

בין כינוייו: "המקור העיקרי" ו"מקור הבייאן".

הבהאים מאמינים כי ה"באב" היה מפיצה הראשון של הדת הבהאית. בהאא אללה, הנביא המייסד של האמונה הבהאית, היה מחסידיו של ה"באב", ולטענתו, התגשמות נבואותיו של ה"באב".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי מוחמד נולד ב-20 באוקטובר 1819 בשיראז, בדרום-מערב איראן, ויום זה הוא אחד מתשעת ימי החג של הדת הבהאית. אביו נפטר זמן קצר לאחר שנולד, ודודו חאג'י מירזא סייד עלי, שגם הוא היה סוחר, הוא שגידל אותו.

עם הגיעו לבגרות, הצטרף עלי לבית המסחר של משפחתו והיה לסוחר. מקורות אוהדים מתארים את אמינותו ואדיקותו, שהפכוהו לחביב הסוחרים עמם עבד. הוא אף מתואר כאדם נדיב, במיוחד כלפי העניים. ב-1842 הוא נישא לח'אדיג'ה-באג'ם, ונולד להם בן בשם אחמד, שנפטר בילדותו. עלי מוחמד נולד למשפחת חוסיין סייד שידועה באצילות וביושר ובאמינות ובנאמנות.

אביו של באב היה סייד מוחמד רזא שיראזי (السيد محمد رضا الشيرازي) שנפטר כאשר באב היה ילד קטן בן תשעה שנים. אימא שלו הייתה פאטימה בקאם (فاطمة بگم). כאשר אביו של באב נפטר, באב גדל על ידי דודו חאג'י מירזא סייד עלי (الحاج ميرزا سيّد علي) שהיה סוחר במקצועו, דודו של באב טיפל בו ולימד אותו את מקצוע המסחר ולקח אותו לבושהר (بوشهر) לעבוד בסחר. בתקופה שהיה באב בבושהר מתעסק במסחר הוא גם התעניין בלימוד הצופיות ובספורט הרוחנית, אף הוא למד את השפה הערבית והפרסית, לכן בעקבות התעניינותו בלימודים אלה, דודו לקח אותו לכרבלא (كربلاء) ושם פגש את סייד כאט'ם אל-רשתי (سيّد كاضم الرشتي) תלמידו של שיח' אחמד אל-אחסאאי (الشيخ أحمد الاحسائي) ומאז עלי מוחמד הושפע מהרצאותיו על הצופיות, השריעה, הפילוסופיה, ועל דוקטרינת השיח'ים. אחרי עזיבתו של באב את כרבלא למולדתו שיראז הוא התחתן ב1842.[1]

חיבוריו של עלי מוחמד שיראזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר אל-באיאן (البيان) שנכתב בשפה הפרסית והערבית, הוא אחד החיבורים החשובים של באב (الباب), הספר הוא מקור שתומכי באב הסתמכו עליו, לפי באב, אם כל האנשים התאספו כדי לכתוב חיבור כמו חיבור אל-באיאן (البيان) הם לא יוכלו, מכיוון שהספר לא ניתן להשוואה ולחיקוי. אף, לפי החוקר המערבי בראון, חיבור אל-באיאן הפארסי (البيان الفارسي) הוא חיבור שיטתי וקוהרנטי ומובן ביותר בכל חיבוריו של באב. אף בראון מסביר שהחיבור מכיל בתוכו כל מני מצוות, תערוכות, אזהרות, דוקטרינה ,נבואה, ורפסודיות מיסטית. בנוסף לכן, עלי מוחמד המליץ בפני האנשים שספרו אל-באיאן (البيان) הוא בדרגה וברמה קדושה לחלוטין, לכן, הספר אמור להיכתב באותיות ובאופן כתיבה אמונתי מובהק והמאמנים צריכים לקרוא 700 פסוקים מחיבור אל-באיאן כל יום או שיזכירו את משפט אללה אזהר (الله أزهر) 700 פעמים ביום.[2]

חיבור נוסף של באב היה קיום אל-אסמאא (قيوم الأسماء) שבו עלי מוחמד שיראזי כתב פרשנויות על סורת יוסף (سورة يوسف) בקוראן אחרי שהתעמק במחשבותיו לגבי ענייני הדת. חיבור קיום אל-אסמאא (قيوم الأسماء) נקרא בספרות הבאבית תפסיר (تفسير). תאריך הוצאת החיבור הזה לא היה ברור ולא היה ידוע, יש עדויות של אנשים שטוענים שכתיבת החיבור הסתיימה אחרי ארבעים יום, כלומר בתקופת עלייתו של באב לרגל למכה ב1844. לפי זאראנדי (زاراندي) הפרק הראשון של החיבור שהוא סורת אל-מולכ (سورة المُلك) נכתב בתקופתו של חוסין בשרואי (حسين بشروئي). באב טוען שהוא סיים את כתיבתו של קיום אל-אסמאא (قيوم الأسماء) בארבעים יום, למרות זאת, הוא לא בירר את הפרשנויות של החיבור. בנוסף לכן, החיבור גם היה שונה מקוראן מבחינת הסגנון וגם היה מוצג כהתגלות אלוהית חדשה בהשוואה עם הקוראן.[3]

חיבור נוסף אחר של באב הוא ספר אל-רוח (كتاب الروح), החיבור הזה עלי מוחמד שיראזי תיאר אותו כאדיר ביותר בין שאר החיבורים ושאף שהחיבור יהיה זמין בידי כל העולמא, אך, החיבור היה פחות בר מזל כי נתפס בזמן מעצרו של באב בשיראז, למרות זאת, החיבור הוצל על ידי אנשי דת, כתוצאה מכך, כיום יש הרבה עותקים של החיבור. החיבור הזה גם נקרא ספר אל-עדל (كتاب العدل) שמכיל בתוכו 700 סורות. הספר נכתב בתקופה שבאב היה במעצר בשיראז.[4]

עוד חיבור של באב הוא אל-ח'צאיל אל-סבעה (الخصائل السبعة), הספר הזה נכתב בשנת 1845 כאשר באב חזר לבושהר. החיבור הזה מוצג בו אינטרס לגבי ההשלכות של הדוקטרינה הבאבית (العقيدة البابية), אף, מסת החיבור מכילה שבעה מאפיינים חשובים לאלה שקיבלו את הידע החדש של טענותיו והתגלויותיו של עלי מוחמד שיראזי. מהמאפיינים האלה, לקרוא את זיארת אל-ג'מאעה אל-כברא (زيارة الجماعة الكبرى) ביום ששי, ובמסיבות, ובלילות הקדושים. מאפיין אחר הוא לכרוע בתפילה אצל קברו של אל-אימאם אל-חוסיין (בן עלי) (الامام الحسين بن علي), גם שבסגידה האף של המתפלל יגע בקבר. מאפיין נוסף הוא שכל מאמין ילבוש טבעת שכתוב עליה שעלי הוא ואלי האל (والي الله). יש עוד מאפיינים כמו להימנע מעישון ולשתות תה בניקיון הגדול ביותר.[5]

חיבור תפסיר סורת אל-כות'ר (تفسير سورة الكوثر) נחשב לאחד החיבורים החשובים של עלי מוחמד שיראזי בין התקופה 1846-1845 כשהיה נמצא בשיראז, החיבור מכיל מילים ומכתבים מופשטים שהם אמורים להיות פרשנויות, לכן היה כמעט קשה לקרוא אותו, גם החיבור הכיל חדית'ים (أحاديث).[6]

התנועה השייח'ית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרס של שנות ה-90 במאה ה-18 החל שייח' אחמד תנועה דתית בתוך השיעה. חסידיו, שהיו ידועים בשם "שייח'אים", ציפו להגעתו המיידית של הגואל מבית מוחמד, הידוע גם בשם "מהדי". לאחר מותו של השייח' אחמד, הנהגת התנועה עברה לסייד כאט'ם, מראשְתְ (כיום נמצאת סמוך לגבולה הצפון-מערבי של איראן).

במהלך עלייתו לרגל של עלי מוחמד לכרבלא, הוא נכח לעתים בהרצאות של סייד כאט'ם. מספר הפעמים בהם נפגשו ומשך מערכת היחסים ביניהם היו לסלע מחלוקת בין תומכי ה"באב" למתנגדיו. המקורות הבהאיים מראים כי עלי מוחמד השתתף רק בהרצאות ספורות, ולא היה מתלמידיו של סייד כאט'ם. כותבים אחרים, כדוגמת הסופר האחמדי מַאוּלָנַה, טוענים כי מערכת היחסים בין השניים הייתה הדוקה, ונמשכה מספר שנים, ובכך יש רמז כי הכרזתו של ה"באב" על עצמו כמהדי אינה אירוע כה נסי, כפי שטוענים הבהאים.

טרם מותו של סייד כאט'ם ב-1843, הוא החל לדחוק בחסידיו לעזוב את ביתם ולצאת לחפש את "מלך הזמן", שביאתו תתרחש בקרוב. אחד מחסידים אלו, בשם מולה חוסיין, התפלל וצם במשך 40 יום, ואז הגיע לשיראז, בה פגש את עלי מוחמד.

התאולוגיה השיעית המסורתית של השיח'ים לפי כרמאני (كرماني) מתבססת על חמישה עקרונות שהם, האחדות האלוהית, צדק, תחייה, בית הנביא, אל-אמאמה (الإمامة). עלי מוחמד שיראזי החזיק בעקרונות אלו. כאשר סייד כאט'ם נפטר, שהיה ראש בית הספר הדתי של השיח'ים, חאמל אל-רכן אל-ראבע (حامل الركن الرابع), אנשים התחילו לראות בבאב אחרי שהפיץ את טענותיו כיורשו של סייד כאט'ם, כלומר, הנושא החדש של הידע האלוהי, חאמל אל-רכן אל-ראבע החדש (حامل الركن الرابع الجديد) .[7]

הבסיס הראשון לתאולוגיה המסורתית של השיח'ים הוא אחדות האל, גם האמונה בתחייה היא נחשבת כבסיס דתי חשוב, משום שמי שמאמין בתחייה, הוא מאמין בנביא ובאמירותיו ובמעשיו. אף הצדק בסיס חשוב לדת, מכיוון שטבע הצדק מתייחס לאלה שמצייתים מקבלים תגמול בניגוד לאלה שמסרבים לציית שידועים כלא מאמינים ויוענשו. לכן, כל הבסיסים הדתיים האלה אפשר להגדיר אותם בארבעה בסיסים שהם, הנבואה, האמאמה, האמונה באלוהים, ואמונת הפרט משיקול דעתו ללא חיקוי האחרים.[8]

באב ציין בדוקטרינת אל-רכן אל-ראבע (عقيدة الركن الرابع) שהדת מתבססת על ארבעה עקרונות שהם אל-תוחיד (التوحيد), הנבואה (النبؤة), אל-ולאיה (الولاية), השיעה (الشيعة), באב הזכיר בתפסיר סורת אל-בקרה (تفسير سورة البقرة) שהשיעה הם אל-רכן אל-ראבע (الركن الرابع) וציטט את זה בחדית'. דוקטרינת אל-רכן אל-רבע (عقيدة الركن الرابع) התפתחה על ידי קרת אל-עין (قرة العين) שהייתה מתומכי הבאביזם והעבירה שיעורים בכרבלא ונרצחה בעקבות תמיכתה בבאב. קרת אל-עין (قرة العين) מתארת את האמאמים והנביא מוחמד כסמלים לידע האל, סמלים שהופיעו בתקופות שונות כבני אדם מושלמים בסגנונות שונים. עלי מוחמד שיראזי הדגיש את חשיבות הצורך שיהיה בן אדם שנושא בידע האלוהי בכול תקופה, כלומר, העולם אינו נטול מהוכחות האל, לכן, צריך תמיד שיהיה מישהו שליח של אלוהים שמחזיק בצווי האל, האל שבחר בו ולימד אותו השאיפות שלו והפך אותו לשליחו, כלומר, הפך אותו לבאב (الباب) לברואים כולם. אלוהים שלח נביאים לעולם והאחרון היה הנביא מוחמד ואחריו היו האימאמים עד האימאם הנעלם, לכן היה צורך לבן אדם שידריך את הברואים. אחרי מותם של האימאים שיח' אחמד אל-אחסאאי (الشيخ أحمد الاحسائي) והאימאם סייד כאט'ם אל-רשתי (سيّد كاضم الرشتي), באב טוען שאלוהים רצה להציג אותו כהוכחה אלוהית וגם כשליחו, בכך עלי מוחמד שיראזי הכריז על עצמו כבאב ושליח האל בשנת 1844 אחרי מותם של שני האימאמים השיעים .[9]

כאשר עלי מוחמד שיראזי רצה לשכנע את האנשים שהוא באב ושליח האל, הוא שכנע אותם באותה דרך שבה הנביא מוחמד שכניע את האנשים, כלומר הוא הראה להם את חיבוריו ואת הפסוקים שלו בטענה שאף אחד לא יוכל לחקות אותם, בנוסף לכן, הוא העביר את חוקי החברה בכל התחומים הדתיים, הקהילתיים, והאזרחיים.[10]

הכרזתו של מולה חוסיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתו לשיראז ב-23 במאי 1844, מולה חוסיין פגש אדם צעיר, שלבש טורבן ירוק (שסימל את היותו סייד - מצאצאיו של מוחמד). הזר, שהיה עלי מוחמד, הזמין את מולה חוסיין לביתו.

החדר בו הצהיר עלי מוחמד על עצמו כ"באב" בערב-22 במאי 1844.

ה"באב" שאל את מולה חוסיין מהם מעשיו בשיראז, ומולה חוסיין ענה כי הוא מחפש את "המובטח". ה"באב" שאל אותו בתגובה כיצד ניתן לזהות את "המובטח" הזה, ואז חוסיין ענה: "הוא יהיה משושלת יוחסין טהורה, ממוצא מהולל, והוא בעל יכולות מולדות, והוא חסר כל פגם גופני". להפתעתו של המולה, ה"באב" הכריז כי כל התכונות הללו קיימות בו.

למולה חוסיין היה עוד סימן אחד שעל פיו ניתן לזהות את "המובטח". הוא שמע מסייד כאט'ם כי "המובטח" יכתוב פירוש על סורת יוסף, ה-12 בקוראן, מבלי שיתבקש לעשות זאת. עלי מוחמד הגשים את הדרישה הזו גם כן, וכתב את הפירוש לאחר שהכריז על עצמו כ"באב".

לאחר שבילה לילה שלם עם ה"באב", כתב מולה חוסיין: "התגלות זו, שהוטחה בי באופן כה פתאומי ונמהר, פגעה בי כמכת ברק...ידיעת התגלותו חשמלה אותי. הרגשתי מלא באומץ וכוח רב, כך שגם אם העולם, על כל תושביו ושליטיו רבי העוצמה, יקומו נגדי, אצליח לבדי להתמודד עם הסתערותם. הרגשתי כי היקום אינו אלא קמצוץ עפר באחיזתי. הרגשתי כקולו של גבריאל, הקורא לכל האנושות: "התעוררו, ראו! אור השחר עלה. התרוממו, כי מטרת (האל) הופכת לידועה. הפתח לחסדו נפתח לרווחה! הכנסו לפיכך, אנשי העולם! שכן "המובטח" הגיע"."‏[11]. יום הכרזת הבאב הוא חג בהאי הנחוג בכל שנה ב-23 במאי.

ההצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי מה היה תוכן הצהרתו של ה"באב" לגבי עצמו, ומתי היא ניתנה. הבהאים טוענים כי דבריו היו ברורים, כפי שתיאר שוגי אפנדי, בהקדמה לספר "מעלי-השחר": "השיעים מצפים לחזרתו של ה"קאים" (כינוי למהדי), שיגיע בקץ הזמנים, וכמו כן לחזרתו של האימאם חוסיין. הסונים מצפים לביאתו של המהדי, וכמו כן לחזרתו של ישו הנוצרי". כאשר ה"באב", בתחילת שליחותו, המשיך את המסורת השיעית, הכריז כי ישמש בתור ה"קאים" וכשער ("באב"). חלק מהמוסלמים לא הבינו את התפקיד השני, ה"שער". הם דמיינו כי משמעותו לשמש כשער חמישי (למהדי) כיורשו של עלי אבן מוחמד (נציגו הרביעי והאחרון של המהדי, במהלך תקופת "ההיעלמות הקצרה" שלו); אולם המשמעות האמיתית, כפי שהוא הצהיר בבירור, שונה לחלוטין. הוא היה הקאים; אך הקאים, הגם שהוא נביא עליון, מתייחס למעשה אל התגלות גדולה יותר (בהאא-אללה, בראיית הבהאים), כפי שהתייחס יוחנן המטביל לישו. הוא היה המבשר של מישהו אדיר אף ממנו.

לאחר מכן הכריז עלי מוחמד על עצמו כ"באב" ו"מהדי", בנוכחות יורש הכס הפרסי, ואנשים ידועים אחרים‏[12].

מספר מוצמצם של מקורות טוענים כי מלכתחילה הכריז עלי מוחמד על עצמו כשער ("באב") לאימאם הנסתר (המהדי, בראייה השיעית), ורק לאחר מכן הכריז על עצמו כ"מובטח" עצמו.

18 המאמינים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולה חוסיין היה חסידו הראשון של ה"באב". תוך חמישה חודשים, 17 מחסידיו האחרים של סייד כאט'ם הכירו בנפרד ב"באב" כ"התגלמותו של האל"‏[13], ביניהם אשה, משוררת, שקיבלה לאחר מכן את הכינוי טאהירי ("טהורה"). 18 המאמינים האלו נודעו כ"אותיות הח"י" והוטל עליהם תפקיד הפצת האמונה החדשה בראשית דרכה.

מסעותיו וכליאתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ה"באב" בתבריז, לפני שנהרס במהפכה באיראן ב-1979 על ידי אסלאמיסטים קיצונים.

לאחר הכרתם של 18 המאמינים הראשונים בו כ"באב", הוא יצא לעלייה לרגל למכה ומדינה עם אחת ממאמינותיו, קוּדוּס. במכה, ה"באב" כתב לשריף של מכה, והסביר לו על משימתו וייעודו. לאחד העלייה לרגל, השניים חזרו לבוּשהֶר, פרס (כיום סמוך לגבולה הדרומי-מזרחי של איראן). לאחר זמן מה, לאור ההתנגדות של חכמי הדת המוסלמים, המושל של שיראז הורה על מעצרו של ה"באב". כשהוא שמע על כך, עזב ה"באב" את בושהר, לכיוון שיראז, כדי להסגיר את עצמו. ה"באב" הושם במעצר בית בבית דודו, ושוחרר משם כאשר מגפה פרצה בשיראז.

לאחר שחרורו ב-1846, ה"באב" יצא לאספהאן. במהלך שהותו שם, המוני אנשים ביקרו אצלו מדי יום. נוכח לחצים מחכמי הדת במחוז, השאה מוחמד קאג'אר הורה ל"באב" להגיע לטהראן. לפני שה"באב" הספיק להיפגש עם השאה, ראש ממשלת השאה שלח את ה"באב" לתַבריז בצפון המדינה, שם הוא נעצר, ואיש לא הורשה לבקרו. ה"באב" הועבר למצודה מאקוּ במחוז אזרבייג'ן דאז (כיום סמוך לגבולה הצפוני-מערבי של איראן). במהלך תשעת חודשיי שהותו במקום, ה"באב" כתב את עבודתו החשובה ביותר, הבָיאן הפרסי, שהוא לא הספיק לסיים לפני מותו. לאור הפופולריות הגוברת של ה"באב" במאקו, ראש הממשלה העביר אותו למצודה צ'יהריק; אך שוב, לאור הפופולריות הגוברת של ה"באב" במקום, ראש הממשלה הורה להחזיר את ה"באב" לתִבריז. בתִבריז, ארגן הממשל פגישות עם חכמי דת שונים, כדי לבחון את אמונת ה"באב". נציגי הממשל שאלו את עלי מוחמד לגבי התפקיד שהוא מייחס לעצמו. ה"באב" ענה כי הוא ה"מובטח" שלו ציפו המוסלמים (המהדי). הוא הוחזר שוב למצודת צ'יריק.

הוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1850, ראש הממשלה החדש הורה על הוצאתו להורג של ה"באב"; הוא הובא בחזרה לתִבריז, שם הייתה כיתת יורים אמורה לבצע את גזר הדין. ערב לפני הוצאתו להורג, כשהובל מתאו, נפל לרגליו של ה"באב" בחור בשם אַניס (הידוע גם בשם מולה עלי מוחמד זוּנוּזי), וביקש כי יוציאוהו להורג יחדיו עם ה"באב"; הוא הושם בתאו של ה"באב".

בבית המשפט בתבריז באב עמד לדין והואשם בכפירתו ובהפצת טענות ומכתבים שקריים ומזויפים בין התושבים והמאמנים.[14] בבוקר של ה-9 ביולי 1850 ה"באב" נלקח לחצר הבסיס הצבאי בתבריז, בה הוחזק בתא. המונים החלו להתקהל לקראת ההוצאה להורג, ה"באב" ואניס, אחד ממאמיניו אשר ביקש למות עמו, הועמדו בפני קיר, וכיתת היורים התכוננה לבצע את פקודותיה. למרות שחשיבותם של האירועים הבאים שנויה במחלוקת, הפרטים שיובאו להלן מבוססים על מספר רב של עדויות מאנשים שנכחו במקום, בכלל זה דיפלומטים מערביים. ניתנה פקודה לירות על האסורים, חצר המחנה נתמלא בעשן הרובים העתיקים. כאשר התפזר העשן, ה"באב" כבר לא היה בחצר, ואניס עזב ללא פגע. תוך תכונה רבה בקהל, רבים האמינו כי ה"באב" עלה לגן עדן, או פשוט נעלם. בסופו של דבר מצאו החיילים את ה"באב" בתא שלו, ללא פגע. הוא ואניס נכפתו שוב להוצאה להורג, כיתת יורים שנייה נעמדה מולם, ופקודה חוזרת לירות על העצירים ניתנה. הפעם, ה"באב" ומלווהו נהרגו. במסורת הבאבית/בהאית כשלונה של כיתת היורים הראשונה נחשבת לנס. גופותיהם נזרקו מחוץ לשערי העיר, כדי שייאכלו על ידי חיות, אולם חולצו בחשאי על ידי קבוצת באבים והוחבאו. מאחר יותר הועברו עצמותיהם בחשאי לאספהאן, קרמנשאה, בגדאד (עיראק), דמשק (סוריה) ולבסוף לעכו (ישראל) ב-1899[15]. ב-1909, הגופות הושמו בקבר מיוחד, שהוקם לצורך זה על ידי עבדול בהאא, בהר הכרמל. מעל המבנה שוכנת כיום כיפת הבאב וסביבה משתרע המרכז הבהאי העולמי. יום מותו של הבאב הוא חג בהאי הנחוג מדי שנה ב-9 ביולי.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת בצורת סמל הייכאל, מעשה ידיו של הבאב

ה"באב" הותיר מספר רב של כתבים, המרמזים לבואו הקרב של ה"מובטח", המכונה על ידי הבהאים כ"זה שאלוהים יגלה (לאנושות)", ושה"באב" עצמו היה "רק טבעת על ידו של זה שאלוהים יגלה". 20 שנים לאחר מותו של ה"באב", יותר מ-25 אנשים טענו כי הם ה"מובטח", החשוב ביניהם היה בהאא אללה.

טרם מותו של ה"באב", הוא כתב מכתב לסובְח-אי-אזאל (אחיו למחצה והצעיר יותר של בהאא אללה), שנחשב לצוואתו‏[16]. במכתב הוא מינה את סובח-י אזל למנהיג הקהילה הבאבית, לאחר מותו. הוא גם ציווה לציית ל"מובטח" לכשזה יופיע.

בהאא אללה טען ב-1853, במהלך כליאתו בטהראן, כי הוא זכה לביקור מ"נערה מגן העדן", שהעניקה לו את המשימה לשמש כשליחו של אלוהים. עשר שנים לאחר מכן בבגדאד, הוא הכריז על כך לראשונה באופן פומבי. מרבית הבאבים זיהו אותו כ"זה שאלוהים יגלה", והחלו לקרוא לעצמם בהאים.

סובח-י אזל ערער על הכרזתו של בהאא אללה, וכך גם כל שאר האנשים שטענו כי הם "המובטח". מדווח, כי לאחר שקיבל את המכתב הרשמי מבהאא אללה, הוא טען כי זכה להתגלות אלוהית משלו; אולם הוא הכחיש זאת מאוחר יותר. מאמיניו של סובח-י אזל היו ידועים בשם בייאנים או אזאלים. עבור הבאבים שלא הסכימו כי בהאא אללה הוא ה"מובטח", המשיך סובח-י אזל לשמש כמנהיג, עד מותו ב-1912. השאלה האם היו לו יורשים, שנויה במחלוקת. מקורות בהאים טוענים כי 11 מתוך 18 מ"העדים" שמינה הפכו לבהאים, ובכלל זה בנו של סובח-י אזל. האדם שכביכול הוא מינה לרשת אותו, האדי-י דאוּלאת-אבאדי, הכחיש בפומבי את אמונתו ב"באב" ובסובח-י אזל.

טענתו של בהאא אללה התחזקה עוד יותר, לאחר ויכוח דוקטריני עם סובח-י אזל. מרבית חסידיו של ה"באב" עזבו את סובח-י אזל, והפכו לבהאים. כיום, הבהאים מונים כששה מיליון מאמינים, והאזלים (או בייאנים) מונים כאלף איש.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו של הבאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות בהאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ William Mcelwee, Miller, . The Baha'i faith: its history and teachings, William Carey Library, 1974, עמ' 13-15
  2. ^ William Mcelwee, Miller, the Baha'i faith: its history and teachings, William Carey Library, 1974, עמ' 48-49
  3. ^ Denis Martin, Maceoin, From Shaykhism to Babism: A study in Charismatic Renewal in Shii Islam, Unpublished Ph. Dr thesis, Cambridge, 1979, עמ' 135-139
  4. ^ Denis Martin, Maceoin, From Shaykhism to Babism: A study in Charismatic Renewal in Shii Islam, Unpublished Ph. Dr thesis, Cambridge, 1979, עמ' 140
  5. ^ Denis Martin, Maceoin, From Shaykhism to Babism: A study in Charismatic Renewal in Shii Islam, Unpublished Ph. Dr thesis, Cambridge, 1979, עמ' 140-141
  6. ^ Denis Martin, Maceoin, From Shaykhism to Babism: A study in Charismatic Renewal in Shii Islam, Unpublished Ph. Dr thesis, Cambridge, 1979, עמ' 141-144
  7. ^ Denis Martin, Maceoin, From Shaykhism to Babism: A study in Charismatic Renewal in Shii Islam, Unpublished Ph. Dr thesis, Cambridge, 1979, עמ' 144-145
  8. ^ Denis Martin, Maceoin, From Shaykhism to Babism: A study in Charismatic Renewal in Shii Islam, Unpublished Ph. Dr thesis, Cambridge, 1979, עמ' 145-146
  9. ^ Denis Martin, Maceoin, From Shaykhism to Babism: A study in Charismatic Renewal in Shii Islam, Unpublished Ph. Dr thesis, Cambridge, 1979, עמ' 147-149
  10. ^ William Mcelwee, Miller, The Baha'i faith: its history and teachings, William Carey Library, 1974, עמ' 50-51
  11. ^ Nabíl-i-A'zam, The Dawn-Breakers, p. 65
  12. ^ MacEoin, Denis (May 1997). "The Trial of the Bab: Shi'ite Orthodoxy Confronts its Mirror Image". Occasional Papers in Shaykhi, Babi and Baha'i Studies 1. Retrieved on 2006-07-02.
  13. ^ ראו כתבת ה-BBC על חייו של ה"באב"
  14. ^ William Mcelwee, Miller, The Baha'i faith: its history and teachings, William Carey Library, 1974, עמ' 40
  15. ^ Effendi, Shoghi (1944). God Passes By. Wilmette, Illinois, USA: Bahá'í Publishing Trust, pp. 273-289. ISBN 0877430209.
  16. ^ ראו את הצוואה כאן