אין בעל חיים שיהיה מהיר מהשליחים האלה. באופן כזה הוסדר הדבר מאת הפרסים: הם מספרים שכמספר התחנות שישנן בכל הדרך הועמדו סוסים ואנשים, ואחרי כל נסיעה של יום מוכן סוס ואיש. לא שלג, לא גשם, לא שרב ולא לילה, מעכבים את השליחים מלהשלים במהירות הגדולה ביותר את הדרך שעליהם לעבור. אחרי שרץ הראשון את דרכו, מוסר הוא את פקודותיו לשני, והשני לשלישי, והפקודה מגיעה ככה מאחד לשני כמו אצל היוונים בחג האבוקות, שחוגגים לכבוד היפיסטוס. את ריצת הסוסים הזאת קוראים הפרסים אנגריון.
