האדמו"ר נאנח. אף נושא את עיניו למרום, ובקול-מושך מתגלגלות המלים מפיהו:
– בעזרת השם יתברך, אתם נוסעים, אם ירצה ה', מחר במרכבת הדואר לטרנופול. שמו יתברך יעזור!
– רבי! – מתקשה חותני בדבורו כמו הושם מחנק בגרונו – רבי! אנחנו באנו במרכבתי הרתומה לשני סוסים דוהרים…
אולם האדמו"ר, בהיותו תפוש במחשבותיו ואין אתנו יודע עוד אם עלה גמגומו של חותני באזניו, היה חוזר על דבריו בקולו הממושך כמקודם: - “הלא הגדתי. בעזרת שמו יתברך. אתם נוסעים, אם ירצה ה', מחר במרכבת הדואר לטרנופול. שמו יתברך יעזור!”
בשובנו אל האכסניא היה ראשו של חותני סחרחר, כמו עבר עליו לפתע פתאום קלוח-מים-קרים. האדמו"ר העביר שרטוט עב על חשבונו. הוא, חותני, מצא חשבון כי בצאתו מחר בבוקר, בשעה שמונה במרכבתו, את העיר צ’ורטקוב, יגיע לטרנופול בשעה אחת אחרי הצהרים… אחר הצהרים תהיה שעתו פנויה להרבות שיחה עם סניגורו וגם “להתראות” עם אלה “שהוא צריך והוא זקוק להתראות עמהם”… אבל מרכבת הדואר עוזבת את העיר צ’ורטקוב זה בשעה אחת אחרי הצהרים ומשרכת דרכה לטרנופול עד לשעה תשע בערב.
שולח הוא בבוקר השכם את מרכבתו, כשהיא ריקה, על העיר טרנופול, במסרו ליד העגלון מכתב לסניגורו, ובו ישחר את פניו לחכות לקראתו בשעה תשע בערב – באשר מוכרח הוא – מפני סבה שלא היה יכול לשער אותה מראש – לנסוע מעיר צ’ורטקוב לעיר טרנופול במרכבת הדואר.
— מִפּנְקַס-זִכְרוֹנוֹתַי: מִזִכְרוֹנוֹת יְמֵי בַּחֲרוּתִי, מאת: דוד ישעיהו זילברבוש
