רעיה מורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרופ' רעיה מורג

רעיה מורג (נולדה ב-15 בדצמבר 1954) היא פרופסורית בדרגת פרופסור חבר, מרצה וחוקרת קולנוע ותרבות ויזואלית במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתה ראש מכון סמארט לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים (2013–2019). מורג כתבה עשרות מאמרים בכתבי עת מובילים בתחומם בעולם ופרסמה מספר ספרים.

מחקריה עוסקים ביחסים בין קולנוע לבין טראומה ואתיקה בהקשרים של מלחמה, טרור וטבח-עם. היא מייסדת פרדיגמת טראומת הכובש וממכונני השיח המחקרי החדש בלימודי טראומה הממצב במרכז את דמות הכובש/המרצח.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורג נולדה וגדלה בירושלים. היא בוגרת האוניברסיטה העברית לתואר ראשון (בהצטיינות), לתואר שני (בהצטיינות יתרה) ולתואר שלישי. את עבודת הדוקטור שלה בנושא "הגבר המובס. דגמים של זהות בקולנוע הפוסט-טראומטי: פרספקטיבה פמיניסטית" סיימה בשנת 2001. לימדה גם בבית הספר "סם שפיגל" בירושלים.

היא זוכת מענקי המחקר של הקרן הישראלית למדע לשנים 2013–2017 ו- 2018-2022; וזוכת פרס הרקטור באוניברסיטה העברית לשנת 2014 על מצוינות במחקר ובהוראה ותרומה לחיים האקדמיים.

בשנים 2006–2014 מורג שימשה כחברה בוועדה האמנותית בקרן רבינוביץ' לאמנויות, "פרויקט קולנוע." במסגרת תפקידה, הייתה אחראית על בחירת הסרטים שיזכו במימון הקרן, ועל ליווי הבמאים משלב פיתוח התסריט ועד יציאת הסרט לאקרנים.

משנת 2008, מורג כותבת טור קולנוע במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריה של מורג עוסקים ביחסים בין קולנוע לבין טראומה, אתיקה, גבריות ונשיות בהקשרים של מלחמה, טרור וטבח-עם; בקולנוע הדוקומנטרי; בקולנוע המערב גרמני החדש; בקולנוע האמריקאי על מלחמת וייטנאם; בקולנוע הפוסט-טראומטי הישראלי והפלסטיני בתקופת האינתיפאדה; בקולנוע הקמבודי לאחר הג'נוסייד; ובביקורת פמיניסטית-קורפוריאלית של הקולנוע העולמי.

קולנוע פוסט-טראומתי

מהו קולנוע פוסט-טראומטי? כיצד כותב הקולנוע את ההיסטוריה מנקודת המבט של המנוצחים? מחקרה של מורג הוא מחקר ראשון מסוגו אשר עוסק בקולנוע ובטראומה של תבוסה במלחמה. על מנת לעמוד על הקשרים המורכבים בין קולנוע לטראומה, מורג מנתחת את תגובת הקולנוע המערב גרמני החדש לטראומת התבוסה במלחמת העולם השנייה ואת תגובת הקולנוע האמריקאי לטראומת התבוסה במלחמת וייטנאם. בלב הדיון מתוארים האופנים אשר לפיהם הקולנוע הפוסט-טראומטי מתווך בשתי החברות הנדונות תהליכים חברתיים של הדחקה, השכחה, פריצה לאחר תקופת חביון והכרה בוודאות התבוסה. באמצעות חקירה וניתוח של ייצוגי הגוף, הגופניות, והמיניות עולה בשני הקורפוסים דיוקנו של הגבר המובס. בשני הקורפוסים ניתוח הגבריות הוא בעל משמעות פוליטית מרחיקת לכת בשל הקשר ההדוק בין ייצוג גבריות והטרו-נורמטיביות לבין ביטוי ערכים לאומיים וגזעיים. בשני הקורפוסים עולֶה מעשה יצירה אשר מפרק את עולם הערכים שהוביל למלחמה ומציג עולם ערכים תחליפי מובחן. בניגוד למחקר הרווח, מורג טוענת שתהליכי פירוק הגבריות והצגתה כמעוותת, רדופה ובזויה מוכיחים את נוכחותו של ממד מוסרי בשתי התרבויות הנדונות.

טראומת הכובש

מאה עשרים ואחת שנה לאחר שפרויד תיאר לראשונה את טראומת הקורבן, מורג מציגה פרדיגמה תאורטית חדשה לדיון במלחמות בעידן הנוכחי – טראומת הכובש. ההבחנה בין טראומת הקורבן, שהיא טראומה פסיכולוגית, לבין טראומת הכובש, שהיא טראומה אתית, מוליכה לניתוח מקיף של גל הסרטים החדש שהולידה האינתיפאדה השנייה. הקולנוע התיעודי הישראלי שנוצר בתקופה זו הוא קולנוע נועז, חתרני, שתובע מקהלו לשבור את קשר השתיקה וההכחשה של עוולות הכיבוש. קולנוע זה ייחודי בכך שהוא שופך אור לא רק על הטרגדיה של הפלסטינים תחת הכיבוש אלא גם על זו של החיילים והחיילות הישראלים הנוטלים חלק בעימות שבו הפרת זכויות אדם של אוכלוסייה אזרחית גורמת להם ל"הלם קרב מוסרי", לטראומה אתית, ללא מרפא. מורג מראה כיצד הייצוג הקולנועי של טראומת הכובש כטראומה אתית משמעו תביעה לאחריות ולהכרה בעוול שנעשה לאחר הפלסטיני – תביעה המופנית הן אל החיילים והן אל החברה ששלחה אותם בשמה לפעולות שיטור בשטחים. בתביעתו לכינון הכרה זו, הקולנוע התיעודי מפרק את עמדת הקורבנות השכיחה בשיח הציבורי הישראלי הפוסט-שואתי, תוך כדי כך שהוא משרטט את המעבר מעידן העד הפוסט-טראומטי לעידן הכובש-מעוול הפוסט-טראומטי. היצירות התיעודיות מראות לנו שעלינו להתגבר על עמדת הקורבנות ולהכיר בעצמנו כמעוולים כדי שנוכל לממש את המחויבות המוסרית העמוקה שלנו ביחס לאחר האתני כמו גם ביחס לעצמנו.

הקולנוע ישראלי והפלסטיני בתקופת האינתיפאדה השנייה

מורג מגדירה ומנתחת את הזרמים המרכזיים שנוצרו בקולנוע הישראלי והפלסטיני בתקופת האינתיפאדה השנייה ולאחריה: סרטי קרבן הטרור, סרטי כיבוש, סרטי טראומת הכובש, הגל האנטי-דתי החדש, סרטי דור שני ושלישי לשואה, סרטי ״מחאת הילדים״ ((Children Resistance Films, וסרטי ״קשר דם״ ( .(‘Blood Relations’ Films

הקולנוע של רבי-המרצחים

הקולנוע הדוקומנטרי הקמבודי במפנה המאה מכונן שלב חדש בייצוג הקולנועי של ג'נוסייד. קולנוע זה צומח מתוך הריק שנוצר לאחר שהקומוניסטים הקמבודים (החמר רוג') רצחו בשנים 1975–1979 את רוב אנשי תעשיית הקולנוע, השמידו את סרטיהם והרסו את בתי הקולנוע. בעוד הקולנוע העולמי, שתיעד את השואה ומקרים אחרים של טבח-עם, התמקד בעדותם של השורדים ובייצוג הקורבנות, הקולנוע הדוקומנטרי הקמבודי ייחודי בהצגת עימות ישיר בין השורד בן הדור הראשון לבין המרצח. מורג טוענת כי הסרטים ייחודיים גם בקעקוע מסורת הפיוס והסליחה הנתפסת כדרך המלך לצדק מעברי ולשיקום חברתי לאחר זוועות העבר. באמצעות כינון כלים אפיסטמיים חדשים, הקולנוע הקמבודי הדוקומנטרי משרטט את המעבר החברתי-תרבותי-פסיכולוגי מעידן העד/ות (Witnessing Era) למה שמורג מכנה 'עידן המרצחים' (Perpetrator Era).

ג'נדרסייד, נישואים כפויים ואונס: המקרה של קמבודיה

למרות ההתעלמות הגורפת של המערב ושל המחקר הפמיניסטי במשך עשרות שנים מהג'נדרסייד (gendercide) הקמבודי בזמן שלטון האימים של החמר רוג', שרצח רבע מבני העם הקמבודי, הדוקו-אקטיביזם שנעשה על ידי במאיות הוא פורץ דרך. הקולנוע הנשי מסייע למאות אלפי הנשים שהיו קרבנות של נישואים כפויים ואונס להפוך לעדות במשפט הבינלאומי, המתנהל בקמבודיה מאז 2006 נגד רבי-המרצחים של החמר רוג', ומתעד את התהליך.

ספרים ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויניצקי-סרוסי, ורד (2018). על טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה. מגמות נ"ג 2: 300-303.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר הרצאות מצולמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות נבחרות שהתפרסמו ב"הארץ תרבות וספרות"[עריכת קוד מקור | עריכה]