שיחת משתמש:22amram
בס"ד
מבנה הנפש ע"פ החסידות - קבלה - קבלת האריז"ל
מבנה הנפש - תבנית - ראה גם תמונה מצורפת קובץ:מבנה הנפש.tif
ערוך מהקלטות ופרסומי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א – ללא הגהה
ומבשרי אחזה אלו"ה
"ומבשרי אחזה אלו"ה" – כאשר מתבונן האדם ב"בשרו" – במבנה הנפש שלו – יוכל מתוך כך לחזות באלוקות, כלומר להבין לפי ערכו (לפום שיעורא דיליה) ועד שכאילו רואה בעין שכלו את מערכת הכוחות האלוקיים, ואף את אותם כוחות אלוקיים המופשטים ביותר שמעבר לפעולת הבריאה.
זאת - היות ונפש האדם הינה משל מכוון לנמשל האלוקי "כי בצלם אלהי"ם עשה את האדם".
מפה כללית - נפש האדם, עם היותה פשוטה מצד עצמה, בהופעותיה (כאשר מתלבשת בגוף האדם להחיותו), הינה דבר מורכב ומגוון ביותר. תהליכים רבים מתרחשים בה – האדם חי, זורם, מגיב, יוזם, מתרגש, מתעמק בשכלו. לכל תהליך ותהליך מן הראוי היה לשרטט "תרשים זרימה" מיוחד משל עצמו – אך אין לדבר סוף – ומה גם כשאין הנפשות שוות ו"כשם שאין פרצופיהן שוין זה לזה כך אין דעתן שוה".
על כן לא באנו להכניס עצמנו במקומו של "חכם הרזים" ולרדת למעמקיה הפרטיים של כל נפש ונפש. מאמר זה בא לשרטט רק מעין מפה כללית למבנה היסודי של כל הנפשות כולן ע"פ תורתם של רבותינו חכמי הרזים.
נר"ן ח"י - ידוע שלכל נפש יש חמש מדרגות: "חמישה שמות נקראו לה :
נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה". הנפש היא עצם אחד הנושא את חמשת שמותיו – גילויו. היחסים שבין הנר"ן ח"י הם אותם היחסים שבין הכוחות השונים המופיעים בתבנית שלפנינו:
יחידה, חיה - הכוחות המקיפים - ענג ורצון – הם בחינות יחידה וחיה.
נשמה, רוח - הכוחות הפנימיים – שכל ומידות – הן בחינות הנשמה והרוח.
נפש - המלכות, שכוללת בעצמה את שורשי הלבושים של הנפש – מחשבה דיבור ומעשה – היא בחינת הנפש דנר"ן ח"י.
ועל כן ניתן להבין את המונח "נפש" בתבנית שלפנינו – כראשית תהליך הזרימה וההתחלקות – כעצם הנפש הנושא את כללות הנר"ן ח"י. או, כהנפש הפרטית מבין חמש מדרגות נר"ן ח"י – כאשר לכל מדרגה ומדרגה ישנה תבנית דומה משלה.
שתי נפשות - ועוד צריך לדעת שלכל אחד ואחד מישראל ישנן שתי נפשות: נפש טבעית, בהמית – ונפש אלוקית. וכן ישנה נפש שלישית – נפש שכלית – העומדת בין שתי הנפשות הנ"ל – כאשר תפקידה הוא לתרגם את שפת הנפש האלוקית לשפת הנפש הטבעית – על מנת שגם הנפש הטבעית תוכל להתפעל מהענין האלוקי – ובכך לבוא לידי תיקון.
כאן, בנפש השכלית, העומדת בין שתי הנפשות המושכות כל אחת לכיוונה – עיקר מקום הבחירה החפשית של האדם.
אמונה - לכל נפש מהנ"ל ישנה תבנית שלמה של כוחות ולבושים וכו' -
והבדל האופי הקיים בין כל המדרגות של נפש אחת מהנ"ל לעומת
הנפש השניה – תלוי בהבדל היסודי שבכח הראשון והעליון שבכל
נפש – כח האמונה כמו שיתבאר לקמן.
בנפש הטבעית – האדם מאמין בעצמו ובכוחותיו הטבעיים.
בנפש השכלית – האדם מאמין בהשגי השכל האנושי, במדע – המרחיב את גבולותיו מדור לדור.
בנפש האלוקית – האדם מאמין אך ורק באלוקים חיים שמעל לכל מה שנתפס בשכל - "לית מחשבא תפיסא ביה כלל".
ואם כן, לפי האמונה – כך אופי שאר הכוחות וכו' כאשר:
בנפש האלוקית – כל הכוחות הם לשם אלוקות ולכל המתחייב מהצו האלוקי.
בנפש בשכלית – הכל הוא לשם השגת השכל וההנהגה המתחייבת ע"פ השכל.
בנפש הטבעית, הבהמית - הכל הוא עם נגיעה עצמית – לגרמיה.
ועתה ניגש להתבונן בפרטי התבנית שלפנינו:
כוחות ולבושים
הכוחות - הינם התכונות המהותיות של הנפש עצמה, בעוד שהלבושים – הם כלי הביטוי של כוחות הנפש – הנותנים לכוחות מציאות. כלומר, שדרך ובאמצאות הלבושים באים הכוחות לידי גילוי אל הזולת. באומרנו זולת אין הכונה רק לאדם אחר – אלא גם לזולת שבתוך האדם עצמו – כלומר, גם לתודעתו החיצונית בה הוא מודע לעצמו.
זכר ונקבה - היחס בין "מהות" ל"מציאות" הוא כיחס שבין זכר לנקבה, כמבואר במקום אחר. חלוקה ראשונית זו של הנפש לכוחות ולבושים – מלכים ומשרתים (ע"ד חלוקת טעמי המקרא) – היא על דרך בריאת האדם "זכר ונקבה בראם ... ויקרא שמם אדם ביום הבראם" – "אעשה לו עזר כנגדו" (ע"ד משרת נאמן למלך).
לבושים - וזהו סוד ארבע נשי יעקב אבינו – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון":
לאה – היא מקור לבוש המחשבה.
רחל – היא מקור לבוש הדיבור.
זלפה שפחת לאה – היא מקור לבוש המעשה, כאשר המעשים נובעים ישירות מתכנון המחשבה – ללא אמצעות הדיבור ובסוד "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
בלהה שפחת רחל – היא מקור לבוש המעשה, כאשר המעשים מתבצעים רק ע"פ הנהגת הדיבור.
את השמים ואת הארץ – וכן הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא
אלהי"ם את השמים ואת הארץ" – מחלק את
המציאות הראשונה הפשוטה (שנבראה תחילה,
בסוד "את" כידוע) לשתיים – שמים וארץ – שאף
הן כנגד זכר ונקבה – כוחות ולבושי הנפש.
חשמ"ל – השלב בו נמצאים כוחות הנפש בהעלם, לפני גילוים ע"י הלבושים
נקרא חש – מלשון "עת לחשות" שמשמעו שתיקה פנימית.
השלב בו מתגלים הכוחות על ידי הלבושים אל הזולת נקרא – מל מלשון מלל ודיבור – התגלות.
הנפש נעה תמיד ב"רצוא ושוב" בין חש למל – בין התעצמות להתגלות – והוא סוד החשמל ע"פ החסידות.
הכוחות עצמם – שהם בחינת הח"ש דחשמל – מתחלקים אף הם לכוחות מקיפים וכוחות פנימיים: עצם בחינת הח"ש – השתיקה וההעלם – שייך
לכוחות המקיפים שבנפש.יחסית לבחינה זו – הכוחות הפנימיים הינם
בחינת מ"ל – לא מלשון דיבור וגילוי לזולת, אלא מלשון ברית מילה –
לשון כריתה והבדלה. והיינו, שכל כח פנימי מובדל באופן מודעותו וצורת התפעלותו מחברו – ואף שוכן ומתלבש בכלי מיוחד בגוף האדם. בכך נשלם סוד ח"ש מ"ל מ"ל – כמבואר בספרים הקדושים.
כוחות מקיפים ופנימיים
מקיפים - הכוחות המקיפים – עונג ורצון – הינם הכוחות היסודיים ביותר שבנפש. כל תהליך נפשי שהוא – מתחיל להתעורר ולהתפתח בעקבות התעוררותם של שני כוחות אלו. עם זאת, אין העונג והרצון חודרים ע"פ רוב אל תוך התודעה – אלא רק שורים עליה ו"מקיפים" אותה מלמעלה.
עונג – העונג יסודי מן הרצון – והראיה הפשוטה לכך היא שבדרך כלל האדם
חפץ רק במה שגורם לו עונג – ומכאן שהעונג קודם לרצון.
רצון – ואם כן, בדרך כלל העונג מוליד את הרצון – אבל ישנם מקרים
יוצאים מן הכלל, מקרים של מסירות נפש וכיוצא בזה – שבהם עצם
הרצון מתגבר על העונג הגלוי ומכריח את האדם לפעול בניגוד
לתענוגו.
מקיף קרוב, מקיף רחוק – ועל כן נקרא העונג "המקיף הרחוק" – שאינו
נוגע בפנימי כלל – בעוד שהרצון נקרא "המקיף
הקרוב" – ש"נוגע ואינו נוגע" ביחס לפנימי.
העונג, המקיף הרחוק – פועל על שאר כוחות הנפש בדרך "ממילא" – ואילו הרצון, המקיף הקרוב פועל בדרך מכוונת.
ואם כן, העונג מקיף את הרצון – והרצון מקיף את שאר כוחות הנפש הפנימיים.
כוחות פנימיים – הכוחות הפנימיים הם הכוחות המתגלים דרך אזורים שונים בגופנו ובתודעתנו – בעוד שלכוחות המקיפים אין אזורי ביטוי המיוחדים להם באברי הגוף.
החלוקה היסודית כאן היא לשכל ומידות – כאשר השכל שורה ומתגלה במח – והמידות, הרגש – מתגלה בלב.
שכל – השכל הוא ענין התחושה הישירה – ראיה, שמיעה וכו'.
מידות – המידות, הרגש – הוא ענין התפעלות הלב – הלב המתפעל מחויית התחושה.
הכוחות הפנימיים מתפרטים לגוונים שונים של תפקודים שכליים – חב"ד, ולסוגים שונים של התפעלויות רגשיות – חג"ת, וכמו כן לסוגים שונים של פעילות טבעית – נהי"ם. בהמשך תבואר התפרטות זאת ל"עשרת כוחות הנפש" ביתר הרחבה.
המושגים מקיף ופנימי הם על דרך "כלל" ו"פרט" ובאוא"ס ב"ה הם "סובב כל עלמין – ו"ממלא כל עלמין":
כלל - מקיף – התיחסות והשפעה כללית – השראה – סובב כל עלמין.
פרט – פנימי – התיחסות והשפעה פרטית – התלבשות – ממלא כל עלמין.
מקיף ופנימי הם שני מיני משפיעים:
מקיף – משפיע בבחינת אור – אור מקיף.
פנימי – משפיע בבחינת שפע וחיות פנימית.
כוחות הנפש, המקיפים עם הפנימיים – שואפים להגיע לידי ביטוי – כל
אחד מהם ע"פ ענינו ובאמצעות צורת הביטוי המותאמת לו. אופני ביטוי פנימיותו הרוחנית של כל אדם מוכרים לנו בשלוש צורות כלליות – הם שלושת לבושי הנפש: מחשבה, דיבור, מעשה.
מערכת לבושי הנפש
מחשבה
בתבנית שלפנינו מובחנות שתי דרגות של מחשבה – "מחשבה עיונית" ו "הרהור".
מחשבה עיונית – מחשבה עיונית הינה מחשבה מרוכזת ומופנמת המתעמקת בנושא חשיבה מסוים ועד שכאשר מתקרב האדם לתפוס את עומק המושג – מתבטל הוא מהרגשת עצמו. על ידי כך "מטפסת" המחשבה במעלה כוחות הנפש המתלבשים ומתגלים בה יותר ויותר - תוך תהליך הנקרא ההתבוננות – כמבואר במאמרי החסידות:
החל מכח הבינה – בתפיסת עומק המושג,
ואל החכמה – בהסתכלות בנקודת המושכל,
ואל מקורה בכתר – בדבקות בכח המשכיל.
הרהור – ההרהור הוא המחשבה המשוטטת במוחנו תמיד ללא הרף – ואשר אין בה את כח הריכוז וההעמקה – ויש בה הרבה מ "כח המדמה". כאשר אין כח המדמה שבאדם מבורר ומתוקן – מובילה מחשבת ההרהור בד"כ לפיזור הנפש.
חלוקה זו של לבוש המחשבה – למחשבה עיונית והרהור – היינו חלוקה של "העמקה" לעומת "שטחיות" – ושניהם בכיוון של הפנמה על דרך "אור המאיר לעצמו". לעומת לבוש המחשבה – מתחלק לבוש הדבור –
ל"פנימיות" לעומת "חיצוניות".
דיבור
כאמור, הדיבור מתחלק לפנימיות וחיצוניות – אך כאן הכיוון הכללי של התבטאות הדיבור הוא מהפנים אל החוץ – על דרך "אור המאיר לזולתו".
שתי בחינות הדיבור הן:
"דברים היוצאים מן הלב" – פנימיות – יוצאים מלב המדבר - ונכנסים ללב
השומע לפעול שם את פעולתם.
"מן השפה ולחוץ" – חיצוניות.
נוכל להמחיש זאת ע"י התבוננות בשני האופנים העיקריים בהם התגלה דבר הוי' אל המציאות:
א – בבריאת העולם – ע"י עשרה מאמרות.
ב – במתן תורה – ע"י עשרת הדברות.
מילין דהדיוטא - את עשרת המאמרות, בהם ברא הקב"ה את העולם מכנים
חז"ל "מילין דהדיוטא" – היות שמבטאים הם, באופן יחסי
אליו יתברך – דיבור שבבחינת "מן השפה ולחוץ" – שהרי
בריאת העולמות כשלעצמה אינה משקפת את פנימיות
כוונתו יתברך.
אנכ"י – המימד הפנימי והעצמי של "דיבור" הוי' נתגלה בעשרת הדברות שבמתן תורה – הפותחות ב"אנכ"י הוי' אלוהי"ך". ודורשים חז"ל – אנכ"י – ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית – אני את עצמי כתבתי ונתתי.
ואם כן, זו עיקר כונת הוי' בבריאת עולמו – ואלו הם הדברים "היוצאים מן הלב" – היוצאים כביכול מליבו יתברך.
תיקון המציאות - המציאות אשר נבראה בדיבור ש"מן השפה ולחוץ" חסרה היא וזקוקה לתיקון. כח התיקון נמצא בדברי התורה שהם דיבור בבחינת "דברים היוצאים מן הלב" – יוצאים מן הלב ונכנסים אל לב השומע - ופועלים שם את פעולתם.
תלמיד חכם – וכן דיבורו של תלמיד חכם, הוא האדם המתוקן – מתחלק
לשנים:
א - דברי תורה וחכמה אלוקית.
ב - שיחת חולין - וכידוע גם שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד.
ולפי הערכים שהוגדרו כאן הרי:
עשרה מאמרות – בריאת המציאות שבה חי ופועל התלמיד חכם – תלויה בשיחת החולין שלו.
עשרת הדברות – ברור המציאות ותיקון המציאות שבה הוא חי ופועל – תלוי בדברי התורה של התלמיד חכם.
מעשה
המעשה הוא העיקר - במימד המעשה אין חילוק מהותי בין איכויות – כפי שקיים במימדי המחשבה והדיבור – אלא "המעשה הוא העיקר" – בפועל ממש. לעומת המעשה – הרי שכוונות המעשה מתיחסות ללבוש המחשבה ולא לעצם המעשה בפועל.
כמובן, שישנו מעשה טוב שבונה ומתקן – לעומת מעשה רע והורס – אך מצד עצם הפעולה דומים הם. רק ע"פ קביעת התורה, שהיא רצונו יתברך, ניתן להבחין בין המעשה הטוב בעצם – לזולתו.
מצוות מעשיות – עיקר המעשה המתוקן והמתקן – הוא מעשה המצוות
הפועלות בחומר עולם העשיה – ובו כל ישראל שוים.
ואם כן, המעשה הוא "שוה ומשוה קטן וגדול" – במימד החיצוני ביותר של המציאות – ודוקא הוא מהוה כלי להתגלות עצמות הוי' יתברך – "השוה ומשוה קטן וגדול".
מערכת הכוחות שהם הספירות
מרבותינו המקובלים למדנו, כי כל עולם באשר הוא – מעולם האצילות העליון ועד האדם הנקרא "עולם קטן" – כולם מורכבים מעשר ספירות.
תרגום לשפת הנפש - לכל ספירה וספירה גילו המקובלים שם שמבטא את עצם מהותה. ולמרות זאת, כאשר אנו באים לדון במימד הנפשי של אותן הספירות, זקוקים אנו למעין תרגום של המונחים המופשטים לשפת הנפש. שכן – מהו כתר בנפש ? או מהם נצח והוד שבנפש ? על שאלות אלו באה לענות תורת החסידות, בנתנה שמות חדשים – פנימיים ונפשיים – לעשר הספירות שהם עשרת כוחות הנפש. בציור עשר הספירות שלפנינו ניתן לכל ספירה שמה המקורי בלשון הקבלה – ומתחתיו שמה הלקוח מתורת החסידות – הוא השם המבטא את החויה והמניע הפנימי ביותר לפעולתה של כל ספירה וספירה.
הסברי שאר החלוקות הכלליות – של עונג לפשוט ומורכב, של רצון לעליון ותחתון וכו' – יבואו בהמשך תוך כדי הסברי עניניהן של הספירות עצמן.
כתר
אמונה
תענוג
רצון
חכמה בינה בטול שמחה
דעת
יחוד
חסד גבורה אהבה יראה
תפארת
רחמים
נצח הוד בטחון תמימות
יסוד
אמת
מלכות
שפלות
כתר - אמונה, תענוג, רצון
הכתר המונח מעל לראש – הינו משל לכוחות האלוקיים שמעבר לכל השיקולים השכליים – "למעלה מטעם ודעת".
ג' ראשים בכתר – הכתר מחולק לשתי דרגות עיקריות נקראות בלשון הקבלה
"עתיק יומין" ו "אריך אנפין" – ובלשון החסידות הן "עונג"
ו "רצון".
בעונג עצמו קיימת חלוקה פנימית לשני "ראשים" המזוהים בלשון החסידות ככוח האמונה הפשוטה ותענוג:
אמונה פשוט – תענוג פשוט בלתי מורגש.
שורש התענוג – תענוג מורגש.
וביחד הם מהוים את שלושת הראשים שבכתר:
אמונה תענוג רצון
מבואר בחסידות כי שלוש דרגות אלו הינן שלושת כוחות הנפש היסודיים ביותר, "המקיפים" לכל שאר הכוחות – ואשר עיקר מציאותם היא ברבדי ה"על מודע" שבאדם.
ננסה לבארם כאן ביאור קצר:
אמונה – הראש הראשון בכתר היא האמונה – נקודת דבקות עצם הנפש
בהוי'. נקודת דבקות זאת היא מקור חיי הנשמות ועליה נאמר
"ואתם הדבקים בהוי' אלוקיכם חיים כולכם היום".
במקור האמונה, העונג הינו עצמי – כלומר, פשוט ובלתי מורגש לגמרי – ועתיד הוא להתגלות לעתיד לבוא. בשורש האמונה קיים עיקר הכח הנפשי לנשיאת הפכים – כלומר, הכח שבו יכולים להתקיים כאחד שני דברים שע"פ שכל והגיון אנושי הינם הופכיים אחד לשני. כמו למשל – האמונה בידיעת הוי' המוחלטת – ויחד עם זאת האמונה בבחירה החופשית שניתנה לבני האדם.
תענוג – הראש השני בכתר הוא התענוג. התענוג מתחלק באופן כללי :
לעונג פשוט – שאינו תלוי בדבר שמחוץ לעצמו כלל. נקודתו העצמית של העונג בעצם הנפש הדבוקה באלוקים חיים – בבחינת "חי בעצם" - והנכללת באמונה הפשוטה כ"שעשועים עצמיים"– ונקרא "שיר פשוט". שיר – עונג.
ולעונג מורכב – שתלוי בדבר מחוץ לעצמו שמתענג עליו או על ידו. הוא העונג המתפשט בבחינת "חיים להחיות" אל שאר כוחות הנפש ומתלבש בהם ומתבטא על ידם:
עונג שבשכל – הנקרא "שיר כפול" ע"ש שני כוחות השכל העיקריים – חכמה ובינה – אבא ואמא.
עונג שבמידות – הנקרא שיר משולש ע"ש שלושת כוחות הרגש העיקריים חג"ת – חסד, גבורה, תפארת.
עונג שבדיבור – הנקרא "שיר מרובע" ע"ש ארבעת הכוחות "המוטבעים" שבנפש – נהי"ם – נצח, הוד, יסוד, מלכות – שביטוים הינו הדיבור שבנפש.
רצון – הראש השלישי שבכתר – הרצון – נולד במקורו מן העונג והוא המטה את השכל להשכיל בענין הרצוי לנפש. כמו כן, מטה הרצון את המידות לאהוב את הדבר הרצוי לנפש ולרחק את הפכו.
רצון עליון - עיקרו של הרצון נשגב הוא מעל לטעם ודעת – ונקרא רצון עליון ושורשו בכתר הוא – "אין טעם לרצון".
רצון תחתון – הרצון גם מתפשט למטה כרצון תחתון - והוא רצון שנולד מתוך הבנה שכלית מסוימת. שורשו בכתר הוא "טעם כמוס לרצון".
המלך – המושגים היסודיים "עליון" ו "תחתון" ביחס לטעם ודעת – הם
מושגים של שליטה – היינו, שליטת הרצון להיות שליט בלעדי
"מולך בכיפה", מולך בכפיה – או להיות מלך הנמלך ביועציו
הנאמנים. לדוגמא:
רצון עליון – רצונו של אדם לחיות הינו רצון עליון שלמעלה מטעם ודעת.
רצון תחתון – רצונו של אדם בטיפול רפואי מסוים, הינו רצון תחתון שנולד מתוך ההבנה השכלית כי דבר זה עשוי לעזור לו להגשים את רצונו האמיתי והעליון בהארכת חייו.
חכמה - בטול
חכמה – כח מה - החכמה היא הכח ה"זכרי" שבשכל- כלומר הכח הממציא רעיונות חדשים. הברקת החכמה נקראת "ראשית הגילוי", וחסרה עדיין את הפיתוח והעיבוד השכלי שיעשה אח"כ במוח הבינה.
בקבלה נדרשת המילה חכמה – כח מה – כלומר, כח הביטול שבנפש – כפי שביטא משה רבינו את ביטולו העצמי באומרו "ונחנו מה".
ביטול - הביטול ענינו אי הרגשת האדם את עצמו למציאות יש נפרד, בדומה להברקת ההשכלה הראשונה במוח החכמה – שבטלה היא מלהיות נתפסת ומורגשת למציאות יש ודבר.
על ידי הביטול בנפש נעשה האדם כלי מוכן לקבלת הברקות שכל חדשות הנובעות תמיד מ"כח המשכיל" שבו – שהוא מקור החכמה והשכל בכלל.
בסוד שם הוי' - כח המשכיל מתיחס לחכמה – על דרך קוצו של י' שבכתר – המשפיע לאות י' שבחכמה – "והחכמה מאין תמצא". ב"כח המשכיל" אשר בכתר – ברבדי העל מודע - טמונה כללות היכולת השכלית במצב של "חש". הברקת חיצי ההשכלות אל התודעה היא כבר ה"מל" של סוד ה"חשמל".
בינה - שמחה
הבינה היא הכח הקולט את "זרע" החכמה ומפתחו לפרטיו – ו"מבין דבר מתוך דבר" גם באופן של הבנת דבר גדול מתוך דבר קטן.
אם הבנים שמחה - בשלמות הבנת והשגת ההשכלה האלוקית מתמלאת הנפש שמחה – ועל כן מזהה החסידות את פנימיות הבינה – כמקור השמחה.
היחס בין החכמה לבינה הוא כיחס שבין אבא לאמא – אשר מזיווגם נולדים הבנים – הם מידות הנפש, ועל כן נאמר על הבינה - "אם הבנים שמחה".
דעת - יחוד
לא מודע – מודע - הדעת היא התגלותו של כח הכתר בתוך הכוחות הפנימיים, ועל כן "כשאתה מונה את הדעת אין אתה מונה את הכתר" במנין עשר הספירות. אף על פי שבעל מודע, הכתר הוא למעלה מטעם ודעת כנ"ל – מכל מקום בבואו לתחום המודע שבנפש הופך הוא להיות עצם הדעת ממש.
יחוד - זאת, היות והכתר, ובפרט כח האמונה שבו – הוא בבחינת נושא הפכים כמו שנתבאר, וממילא יש ביכולתו להתגלות כשתי תכונות שהן לכאורה הופכיות זו מזו. נשיאת ההפכים של הכתר מתגלה בדעת ככוח לזווג בין החכמה לבינה – בין אבא לאמא – ככתוב "והאדם ידע את חוה אשתו".
הדעת הינה גם הכח המחבר בין השכל לבין מידות הלב. ואם כן, הדעת מזוהה ע"פ מונחי החסידות ככח היחוד – המביא לריכוז שכלי וחיבור כל כוחות הנפש לפעול כחטיבה אחת חיה.
חסד - אהבה
מורגש – מוטבע - חג"ת נה"י נקראות מידות הלב - לשון מדידה והגבלה – הרגשה פרטית וחלקית. מידות הלב מתחלקות לשנים:
מורגש – התפעלות מורגשת.
מוטבע – מדות אופי טבעיות המתגלות בדרך כלל בצורת התנהגותו של האדם.
ההתרגשות משמשת ככח המניע את הפעילות הסדירה של הטבעיות – וממילא, המורגש ומוטבע הם על דרך "מניע" ו"מונע" בנפש האדם.
אהבה – החסד, פשוטו כמשמעו – הוא כח הנתינה הנובע מאור האהבה שבנפש. החסד היא אומנם רק מידה אחת פרטית מתוך ו' מידות הלב – אך הוא עיקר מידות הלב - וכל שאר המידות באות בעצם כדי ליישם את החסד. ואם כן, מידת החסד מלוה ומאירה בכל שאר המידות – "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – היום שהולך עם כל הימים. האהבה מגדלת את כל שאר המידות מקטנות לגדלות – ועל כן נקראת מידה זו גם מידת הגדולה - "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד".
גבורה - יראה
יראה - הגבורה נובעת ממידת היראה שבנפש, והינה הצד ההופכי והמשלים את החסד – השייכת לצד שמאל, לצד הדין. החסד אינו נוטה להתחשב ביכולתו ובזכותו של המקבל לקבל בכי טוב – אלא חפץ הוא אך ורק להשפיע ולהטיב לכל. לעומתו, הגבורה יראה וחוששת לביזבוז ואיבוד שפע הטוב – שעלול להגרם על ידי השפעה למי שאינו ראוי לקבל. על כן הגבורה מודדת ודנה את זכות המקבלים לקבל – ומצמצמת את השפע בהתאם - "שמאל דוחה וימין מקרבת". נמצא שפעולת ההתגברות בגבורה נובעת מן היראה הפנימית – וכך גם בטבע כל יצור חי הנאזר בגבורה כאשר איום מביאו לידי יראה.
תפארת - רחמים
ריבוי גוונים - חג"ת נקראים גם חד"ר – ר"ת חסד, דין, רחמים. התפארת הינה כח המיצוע בין החסד לדין – כלומר, התפארת היא כח הכולל את שניהם באיזון הנכון.
פרוש המילה פאר בלשון הקודש – הינו דבר המורכב מריבוי גוונים בטוב טעם – ועל כן נקראת ספירה זו תפארת – בהיותה כלולה מגווני החסד והדין גם יחד – במזיגה נכונה.
רחמים – פנימיות מידת התפארת היא מידת הרחמים, היות והרחמים הינם
התכללות החסד והדין – כאשר צד החסד גובר וממתיק את צד
הדין שבה. כדוגמת החנינה שהיא הטיית חסד לנאשם בדין.
רחמים – על דרך רחם האם, שבו מתחברים האיש והאשה בבן שיוולד מביניהם. חג"ת נמשלו בלשון הזהר – חסד, זרוע ימין – גבורה, זרוע שמאל – תפארת, גופא.
נצח - בטחון
מידות ה נה"י הם המוטבע בנפש – שכאמור, ענינו להביא את את גילוי התרגשות והתפעלות הלב – לידי פועל ממש.
הנצח הוא מהספירות המעמידות את כל המבנה כולו – ויש במשמעותו מספר ענינים: נצחיות בזמן, ניצחון במלחמה, ניצוח על המלאכה.
בטחון - כללות הדבר הוא שכל הענינים הקשורים בספירת הנצח דורשים בטחון – בטחון עצמי שאצליח להשתמש נכון בכוחות הנתונים לי מהוי' יתברך – וגם נותנים בטחון. על כן מזוהה ספירה זו בפנימיותה כמידת הבטחון.
הוד - תמימות
ההוד גם הוא מהספירות המעמידות את המבנה כולו. נצח והוד הם הרגליים ע"פ משל הזהר – נצח, רגל ימין - הוד, רגל שמאל. הוד מתפרש – הוד מלשון הודיה על הטוב – הוד מלשון הודאה על האמת – הוד מלשון וידוי על חטא – הוד מלשון הוד מלכות.
תמימות - כללות כל הפרושים נובעים ממידת התמימות בנפש המשלבת פשטות ורצינות כנה – בהליכה לקראת היעד המיוחל. על פעולת שתי הרגלים שבנפש אומר הכתוב "הולך בתום ילך בטח" – תמימות ובטחון – שמאל ימין.
יסוד - אמת
היסוד הוא הכח הכולל אל תוכו את ההשפעות האלוקיות מכל הספירות שמעליו. היסוד מרכז את ההשפעות על מנת להוציאן אל הפועל ולהשפיען אל המציאות – ובזה יתקיים רצון הנפש הראשוני.
היסוד נקרא בלשון הזהר – "יסוד סיומא דגופא – אות ברית קודש".
אמת – היסוד מכונה בקבלה "חותם אמת" – היות והוא המאמת את כל הכוחות העליונים – ע"י דבקותו במטרה וכוחו להביא את כל תהליכי הנפש לתכליתם הרצויה והמכוונת.
מלכות - שפלות
הוי' מלך גאות לבש - המלכות היא כח הגילוי של כל כוחות הנפש. המלכות מקבלת את כללות ההשפעה מן היסוד ויורדת אל המציאות החיצונית ממש – להתגלות ולפעול בה. חיצוניות המלכות היא ענין ההתנשאות על המלוכה והמציאות – התנשאות הדרושה לשם ביצוע כל פעולה מתוכננת.
שפלות – פנימיות מלכות דקדושה – הרגשת המלך המתוקן בינו לבין עצמו – היא דוקא המידה ההופכית למידת ההתנשאות – היא מידת השפלות - וכמאמר דוד המלך ע"ה "והייתי שפל בעיני".
מידת השפלות אשר למלך היא הגורמת ששלטונו על עמו יהיה בצדק ובמשפט – כלומר, שכל מעשה יבוצע בצורה הטובה ביותר לשם שמים וללא פניות אישיות. וזאת, היות והמלך אינו מחזיק טובה לעצמו ואינו זוקף שום זכות לנפשו – וכולו רק מסור ונתון לביצוע השליחות המוטלת עליו לתיקון המציאות.
על המלכות, שפנימיותה היא מידת השפלות כתוב "לית ליה מגרמא כלום" – אין לה משל עצמה כלום. ואם כן, ככל שמתנשא המלך על העם – כך גם בינו לבין עצמו הוא במידת השפלות.
הרמז החשבוני אומר - גאו"ת = שפ"ל = 410.
סיכום
"מבשרי אחזה אלו"ה" - האדם הוא משל מכוון לנמשל האלוקי – שאינו גוף ולא דמות הגוף. הדברים הוצגו כאן בקיצור נמרץ ביותר – ובהם כ"ב מדרגות כנגד כ"ב אותיות התורה. הרוצה לעמוד על פרטי הדברים ודיוקם "הרי תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד".
לא מקובל לתת הפניות לדפי המשתמשים או דפי שיחה. אתה רוצה לכתוב ערך על מבנה הנפש, אז תכתוב אותו תחת כותרת רגילה. דפי שיחה נועדו לקשר בין הויקיפדים ולא לכתיבת ערכים. תודה מראש, גילגמש 07:19, 20 ספט' 2004 (UTC)
כתיבה בויקיפדיה[עריכת קוד מקור]
אני מבין שאתה מתכוון להתמסר לכתיבת תורתו של מורך ורבך. מראיית סגנונך עלה בי החשש (שאולי אינו מבוסס) שצפויים אי אלו חילוקי דעות בינך לבין שאר משתמשי ויקיפדיה לגבי האופן שבו תוצג תורתו, חילוקי דעות הנובעים מנסיוננו לשמור על אופיה האנציקלופדי של ויקיפדיה. על כן אני מציע שתמשיך לכתוב את הגותו בדפי המשתמש שלך, כפי שאתה עושה עכשיו. 99% מהכניסות לויקיפדיה הן דרך גוגל, וזה, ככל שידיעתי מגעת, מפנה במידה שווה לדפי משתמש ולדפים אחרים, ועל כן פרסום הדברים לא יפגע בשל השארתם בדפי המשתמש. שן שש זעם 07:28, 20 ספט' 2004 (UTC)
- אני לא רואה בעיה בערך זה. להפך, שיכתב תחת כותרת מתאימה, יעבור עריכה וישולב בויקי. מי שמחפש חומר על מבנה הנפש לא ינחש שעליו להקליד "אמרם22" בחיפוש. יש הרי ערכים על ספרים של מחברים השונים. אם לא מדובר בחומר הסתה או הפרת זכויות יוצרים, אני לא חושב שאמורה להיות בעיה. יש לנו מלא ערכים בעלי אופי דתי. גילגמש 07:30, 20 ספט' 2004 (UTC)