שיחת משתמש:Tio/ארכיון 2

בס"ד

ברוכים הבאים לארכיון שיחתי השני, בו התנהל דיון ארוך ומסובך עם דורון שדמי בנושא אמונה, אמת ועוד תפוזים פילוסופיים אחרים תחת הכותרת "תשובות". תהנו.

תשובות

אם האכסיומה מתירה סתירות, אז היא אינה עקבית. ישנן סתירות רבות מספור בין האמונה באלוהים כישות מטיבה, אש אלוקים חיים כסופר של התורה לבין המציאות היומיומית כצדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ופחות או יותר כל הכתוב על המציאות האוביקטיבית והמדע המודרני. (ראה את [1]). אז או שהאלוהים אינו ישות מטיבה בחסד, או שהתורה נכתבה ע"י בני אדם. יש הבדל כשהאתאיסטים אומרים "אנו מבינים את היקום עד כאן, ומכאן ההסברים שלנו לוקים בחסר, אך נפשרם בעתיד" לבין "אנו לא מבינים את העולם בכלל, אז הנה יש מישהו אחר שאינו אדם שמביןם הכל ועשה הכל והמישהו הזה נקרא לו אלוהים". המילה אלוהים פשוט אומרת שאנו לא מינים ושהוא כן. זה לא נותן הסבר, לא מרחיב את הידע. כמו שלפלאס(מדען) אמר לנפולאיון כשנשאל מדוע ה' לא מצויין בכתבים שלו על מערכת השמש :"אין לי צורך בהיפותזה הזאת". נראה שהעולם מציית לחוקים מאוד מסויימים, ושאין ממש צורך במתכנן או משפיע כהיפותזה. אינשטיין אמר שהוא לא יודע כמה ברירה הייה לאלוהים לברוא את העולם.

מה היה לפני המפץ הגדול? שים שם את אלוהים, זה לא משנה.

שלום לך, כמה שתחפש לא תמצא סתירות בדת היהדות, ואפילו אם אתה חושב שמצאת לך תשאל רב שמבין. אלפי שנים ישבו אנשים גאונים וחקרו את כתבי הקודש ופתרו שאלות כמו שציינת, ותאמין לי יש תשובות אם תרצה למצוא אותן.

בנוגע לטעבתך, הצורך ביישות אלוקית היא רק כדי לפתור שאלות יסוד, ומה שאמרת שרק אלוהים יודע את הסיבה ואנחנו לא, זה לא מדויק כי יש שאלות שעל ידי האמונה אנחנו יודעים את הסיבה ולא אומרים לה' הפיתרונות, למרות שלחלק מהבעיות אכן האמונה עובדת בשיטה של אלוהים יודע ואנחנו מאמינים לו, למה? כי אין אפשרות אחרת. ואני אסביר: בגלל שהאדם הוא רק חלק ממערכת ענקית שנקראת המציאות הוא לעולם לא יבין את מטרתה הכוללת, כי הוא לעולם לא יבין את כולה, לכן יש צורך באמונה.

האמונה היא נצרכת רק כדי לפתור שאלות יסוד כפי שציינתי, אבל כדי לענות על שאלות פרקטיות בעולם אין חובה באמונה.

ונקודה נוספת, אין הוכחה נחרצת לאמונה, כי יש אחת כזו זה כבר לא אמונה אלא ודאות. Tio 21:07, 12 יוני 2006 (IDT)

אם כך Tio אם הבנתי נכון את דבריך אז אמונה אתיאיסתית שוללת את קיומו מראש של מקור יודע כל, בעוד שאמונה דתית מחייבת קיומו מראש של יודע כל (שים לב שלפי שתיי האמונות אין מניעה מידיעת הכל, אלא שלפי האמונה הדתית, קיומו של היודע-כל הינו מצב אכסיומתי, בעוד שלפי האמונה האתיאיסתית זהו מצב המתפתח מאי-ידיעה, לידיעת הכל כאשר ידיעת הכל אינה מותנית מראש [היא בבחינת: "יגעת ומצאת, תאמין"]) דורון שדמי 16:51, 13 יוני 2006 (IDT)

שוב שלום לך דורון, זה לא שהאמונה האתאיסטית שוללת את קיומה של יישות יודעת כל, אלא מתעלמת מהצורך ביישות זו. זה למה, מפני שהאתאיזם מטרתו חקירת סודות העולם מבחינה מעשית, לא מבחינה רוחנית. באופן זה האתאיזם מסתדר היטב עם בעיות פרקטיות, אבל לחלק מהבעיות המחשבתיות (אם לא כולן) אין לו פיתרון. כאן נכנס לתמונה הצורך באמונה, שנותנת לך הסבר (לא תמיד תשובה) לעניינים האלו.

לעניות דעתי, אדם לעולם לא ידע הכל משום שאין לו את הכלים לכך, רק הבורא יבין את המערכת, כי הוא יצר אותה.

נ.ב. מצטער שלא הגבתי להודעתך הקודמת, פשוט אני עדיין מנסה להבין אותה לעומק (פשטות קמאית?!) אשמח עם תפשט אותה לאדם קצת פחות אינטיליגנט :!( Tio 17:09, 13 יוני 2006 (IDT)

הי תיו,

האמונה האתאיסטית רואה את המעשיות (חומריות) והרוחניות כשניי היבטים של אותו עקרון מכונן, המאפשר שילובן תחת "קורת-גג אחת".

כפי שאמרתי, העקרון המכונן הינו פשטות אשר אין פשוט ממנה, וכל הער אליה בפועל ממש, חי את חייו תוך שילוב תומך-חיים בין החומרי לרוחני (בפשטות עצמה בטל ההבדל שבין הגשמי לרוחני, והתודעה העירה לפשטות מכוננת זו, הופכת ליודעת-כל כמו שהטיפה המודעת להיותה מים, הופכת למודעת לים, מבלי שמודעות זו תבטל את קיומה כטיפה)

הצורך בבורא-עולם (כזה המודע לנבראיו ומקיימם בהשגחה קהילתית או פרטית המוגבלת לתרבות או דת זו או אחרת) נובע מהצורך האנושי בדמות-אב מכוונת.

הגישה הזו, המעמידה את האדם (ולא סתם אדם, אלא אדם בן דת מסוימת) במרכז הענינים, כדאי לה להתפתח לתובנה אוניברסלית המאפשרת שילוב עמוק בין התופעות השונות, כאשר שילוב זה נחווה ישירות ממקור התופעות, ומקור זה אינו מעדיף אף ביטוי שלו על פני ביטוי אחר שלו.

מקור הרע הינו הניסיון לכפות צורת ביטוי אחת על פני צורת ביטוי אחרת, כאשר כפיה זו מנסה להשיג בכוח מעמד אוניברסלי, שאינו ער ישירות לפשטות המכוננת עצמה, שהיא ורק היא יכולה לשאת בתואר "אוניברסלית" ללא כפיית עצמה על אף אחד מביטויה.

אם עדיין לא הבנת אותי, אז חשוב נא על מרכז המעגל. אם כל נקודה שעל פני היקף המעגל (המשולה לביטוי גשמי-רוחני-תרבותי-אישי-או-קהילתי מסויים) תתאם את מעמדה ביחס למרכז המעגל, אז ורק אז יווצר מעגל הרמוני שבו כל נקודה שעל פניו מתואמת באופן טבעי עם כל נקודה אחרת, וביחד הן יוצרות תבנית הרמונית המאפשרת הלכה למעשה את הביטוי המלא של כל נקודה, שלא על חשבון אף נקודה אחרת.

לעומת זו אם האינטרקציה בין הנקודות שעל ההיקף מתקיימת ללא המודעות למרכז, הרי שכל נקודה שואפת לכפות את קיומה על שכנותיה, והתוצאה הינה עימות על פני-השטח, המונע את קיומו בפועל של מבנה מעגלי הרמוני, המתקיים רק ואך ורק אם כל נקודה על ההיקף מכוונת עצמה בהתאם למרכז.

האמונה האתיאיסתית שואפת לפתח את הדרכים להתעוררות בפועל לאוניברסליות זו, אשר אינה מעדיפה אף נקודה שעל ההיקף על פני נקודה אחרת שעל ההיקף, ואי העדפה זו היא היא המאפשרת קיומו של עולם תופעות הרמוני, שבו כל תופעה מקבלת את מלוא הסיכויים לבטא את ייחודה ("ואיש תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין מחריד"). דורון שדמי 21:39, 13 יוני 2006 (IDT)

מהי אותה "פשטות מכוננת"? אני מבקש שתהיה יותר קונקרטי בעניין זה. תגדיר לי את "הפשטות הקמאית", ברשותך, ואז אוכל להתייחס בצורה עניינית.

אם בדבריך "מקור הרע הינו הניסיון לכפות צורת ביטוי אחת על פני צורת ביטוי אחרת" אתה מתכוון לכפייה דתית, אז אדגיש שאף אחד לא מנסה לכפות על אחרים את נקודת המבט של היהדות, זוהי בחירתו האישית של האדם לבחור להאמין בשיטה זו.

ועוד נקודה, אני אשמח שתדגים לי היכן נכנסת הרוחניות לאמונה האתאיסטית. Tio 22:37, 13 יוני 2006 (IDT)

תיאו, האם עיינת במשל המעגל? במשל זה מודגם כיצד המעגל הינו תופעת הרמונית (כל נקודה שעל פניו מתואמת באופן טבעי עם כל נקודה אחרת, והרמוניה זו [המאפשרת את הסיכוי לביטוי יחודי של כל אחת מהנקודות על ההיקף] מתקיימת אם ורק אם כל נקודה שעל ההיקף, מתואמת עם המרכז).

כפיה הינה כל צורת התנהלות המנסה לבטא עצמה על חשבון צורות ביטוי אחרות, והיא יכולה להופיע הן ככפיה אישית (פיזית-רוחנית) והן ככפיה דתית-תרבותית (פיזית-רוחנית) שבה מייחס הכופה לעצמו את זכות או חובת הכפיה מכוח תוקפם של אמונותיו-דעותיו-חינוכו-יצריו, אשר אינם ערים בפועל ממש לאוניברסליות הפשוטה (המשולה למרכז המעגל). דורון שדמי 23:00, 13 יוני 2006 (IDT)

אני מאוד מקוה שהבנתי אותך. אני מסתייג מהגדרתך את האמונה; אני יוצא מנקודת הנחה שיש רק צורת ביטוי אחת אמיתית (מבין אפשרויות קיימות רבות),כך שאין מעגל, ועל כל אדם לבחור לו את שלו. לכן אין טעם לשאוף לאוניברסליות בין כל צורות הביטוי, אם יש רק אחת אמיתית. אני לא כופה על אף אחד את צורת הביטוי שלי, אני רק מדגיש שלכל אחד צריכה להיות אמונה יעילה, כזאת שמשלבת פיזיות עם רוחניות. אני לא רואה כיצד האתאיזם משלב רוחניות באמונתו. Tio 11:26, 14 יוני 2006 (IDT)

תיאו,

כתבת את הדברים הבאים: "אני יוצא מנקודת הנחה שיש רק צורת ביטוי אחת אמיתית (מבין אפשרויות קיימות רבות).

בדבריך אלה כפית את צורת הביטוי של אמונתך על פני צורות ביטוי אחרות, כי המודעות לאוניברסלי רק ברמת אחד מביטויו אינה מאפשרת מודעות אמיתית לאוניברסלי (וזוהי בדיוק משמעותו האמיתית של האיסור: "לא תעשה לך פסל או מסיכה". הבנת האוניברסלי ברמת אחד מביטויו כמוה כעשיית פסל או מסיכה החוסמת את הבנת האוניברסלי עצמו, כאשר האוניברסלי עצמו הוא בבת-אחת אף לא ביטוי מסויים וכל הביטויים כולם).

מודעות אמיתית לאוניברסלי אינה מתקיימת בלעדית באף אחד מרמות ביטויו, ורק מודעות אמיתית לאוניברסלי מאפשרת באמת לכל צורת ביטוי לבטא את המיוחד שבה.

אדגיש שוב במשל: פוריות-האדמה אינה תכונה המשוייכת בלעדית לאף אחד מהצמחים המבטאים אותה (כאשר הנמשל לצמח מסויים הינו צורת ביטוי אמונית מסויימת) והמודעות לפוריות האדמה רק ברמת ביטוי מסויים שלה, למעשה חוסמת (כמו מסיכה) את המודעות לפוריות-האדמה כאמת אוניברסלית.

הצגת האל (עפ"י אמונתך) כמעדיף צורת ביטוי אמונית מסויימת, על פני צורות ביטוי אמונית אחרת, הינה סילוף מעשה ידי אדם או חברה, שאיבדה את הדרך למודעות אמיתית לאוניברסלי.

הגישה המדעית (שאותה אתה מכנה: "אמונה אתיאיסתית") היא הדרך הנכונה להשגת מודעות אוניברסלית, כי אין היא ממקמת את האוניברסליות באף אחד מביטויה, ושואפת למודעות לפשטות המכוננת בבסיס כל הקיים, המאפשרת לכל קיים להתקיים לצד קיים אחר, ללא כפיה ומתוך קשר המאפשר העצמת המיוחד שבכל קיים וקיים ("וגר זאב עם כבש ...").

שאיפה זו הינה בעלת עומק רוחני לעילא ולעילא. דורון שדמי 15:15, 14 יוני 2006 (IDT)

אתה טוען שהאתאיזם מקבל את כל צורות הביטוי ומגשר בינהן. אני רוצה לטעון שזה בלתי אפשרי, כי ישנן סתירות יסודיות בין צורות הביטוי, לכן יש את האפשרויות הבאות: לגשר בינהן, ע"י שינוין והתאמתן למצב. 2. לקבל אחת מהן ולשלול אחרות. אני בוחר בשניה, למה? כי לשנות את אמונתי שעברה מדור לדור במסורת אני לא מוכן (ואולי לא מעיז) בגלל צניעותי הפשוטה בפני גדולי הדורות הענקיים שלמדו ופתחו את צורת הביטוי הזו.

האתיאזם פוסח על כל הסעיפים. זאת אומרת, מגשר בין צורות הביטוי, למרות שבמצבן הנוחכי הן אינן יוצרות הרמוניה.

הטענה שהבאת היא אכן בעלת עומק רוחני, אבל היכן נכנסת הרוחניות בהשקפת העולם האתאיסטית? Tio 17:26, 14 יוני 2006 (IDT)

תיאו,

היות והלוגיקה העומדת בתפיסת עולמך מבוססת על "או מוציא" (XOR) בין אמת לשקר, אינך ער לאפשרות שלוגיקה זו אינה אלא מקרה פרטי במרחב אפשרויות עצום לאין שיעור, שבו דבר והיפוכו ניתנים לגישור זה עם זה, כאשר הגישור הינו המקור המכונן של שניי ההפכים גם יחד (זוהי ההגשמה העלאית של הביטויים "שבת אחים גם יחד" , "וגר זאב עם כבש" , "קול דממה דקה..." , "שבטך ומשענתך ..." ועוד).

מנקודת המבט של המקור המכונן, שניי ההפכים מתקיימים סימולטנית זה לצד זה באופן המעצים את מיוחדותם, ואם הפכים דרים בהרמוניה זה לצד זה ("עושה שלום במרומיו..."), אז על אחת כמה וכמה שמצבים לא-קוטביים מתקיימים סימולטנית זה לצד זה.

ההתעוררות בפועל ממש (ולא רק מתוך אמונה גרידא) למקור המכונן המאפשר קיומם של הפכים בהרמוניה זה עם זה, הינה ההגשמה העילאית של מושג הרוחניות.

הבה ונדון לרגע במושג הבחירה. נאמר "ובחרת בחיים ...". להבנתי, אין משמעותה של אימרה זו לבחור בין שתיי אפשרויות (טוב או רע, יהדות או לא-יהדות וכו') אלא נהפוכו, כוונתה העמוקה של אימרה זו היא: "אם אתה חי, אז ורק אז אתה יכול לבחור מבין מגוון אינסופי של אפשרויות, כאשר בחירה מסוימת אינה ביטולה של בחירה אחרת, אלא נהפוכו, מתוך מודעות לאוניברסלי מצטרפות הבחירות השונות זו לזו ומעצימות זו את זו כמו פרחים בזר) דורון שדמי 22:44, 14 יוני 2006 (IDT)

שני אנשים הולכים בדרך בדרכם לעיר מולם צומת דרכים שמתפצל לשתי דרכים אשר רק אחת מהן מובילה לעיר. האנשים מתוכחים מה הדרך הנכונה לעיר, ולבסוף נפרדים איש לדרכו.ברור שרק אחד מהם יגיע לעיר, למרות ששניהם רוצים להגיע לעיר וחושבים שדרכם היא היא הנכונה, אך יש רק דרך אמיתית אחת שמובילה לעיר.

יש רק דת אחת שהיא רצון האל, זה נכון שיש מספר דרכים לעבוד את האל וכולם פועלים מאותה פשטות קמאית, מכוננת, אך רק אחת מהן היא הנכונה. לכן, גישור בין צורות הביטוי יעוות את הדרך האלוקית משום שלא מספיק הרצון הקמאי לעבוד את האל, צריך לבצע את רצון האל, בדרכו שלו.

מציאות "גר זאב עם כבש" היא לא חלק ממציאותנו הנוכחית, המצב המתואר לא יכול להתקיים כעת אלא רק בימות המשיח, כאשר תהיה שכינה אלוקית על העולם (בשונה מהפרחים בזר שזו מציאות אפשרית כעת). הבחירה היא לא רק אם להאמין או לא, אלא בעיקר אם אתה הולך בדרך הציווי האלוקי או לא. Tio 15:19, 16 יוני 2006 (IDT)

תיאו,

ראה מה עשית, הטלת מגבלה על האמת בהתאם לדרך מסויימת המגיעה אליה. בעשותך כך, לא תגיע לעולם לאמת, כי הדרך לאמת אינה דרך מסויימת, מן הטעם הפשוט שכל הדרכים הם ביטויים שונים של אותה אמת ונובעים מאותה אמת.

הדרך שאינה מובילה לאמת, היא בדיוק נמרץ הדרך שרואה עצמה כדרך היחידה לאמת, ואין זה משנה כלל אם המנכס לעצמו דרך יחידה זו הוא יהודי, מוסלמי, נוצרי, או כל בעל דת אחרת שתעלה בדעתך, והמחשיבה עצמה כדרך האחת והיחידה לאמת ("הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו").

השיטה המדעית (האמונה האתיאיסטית) אינה מנכסת לאף דרך את הבלעדיות להגעה לאמת, ובכך היא מאפשרת שילובן של דרכים שונות לגילוי האמת הפשוטה, כמקור כל ביטוייה ביחד ולחוד.

שגיאה נוספת, היא קיבוע המציאות כמצב לא תקין המחכה לגואל שיבוא ויתקן אותה. לפי האמונה האתיאיסטית, לא יבוא שום גואל חיצוני, והגאולה מתקיימת בעירנותה של תודעת כל פרט ופרט לאוניברסליות, המאפשרת הלכה למעשה שילוב הרמוני בין הפרטים (בבחינת "וגר זאב עם כבש"). דורון שדמי 16:40, 16 יוני 2006 (IDT)

תשובות (המשך)

כדי שהדברים יהיו פחות באויר ויותר תכלס, אני אגדיר (לפי דעתי) מהי האמיתה (בהקשר זה). האמת היא לא רק הרצון לעבודת האל אלא גם צורת עבודתת האל. אם כך לבחור שתי דרכים זה לבחור שתי אמיתות, ואני יוצא מנקודת הנחה שיש אמת אחת. לכן הגישור בין הדתות, מותנה בעיוות הדרך להשגת האל (למרות שמטרת הכל היא עבודת האל, הדרך שונה), עיוות רצון האל. לדוגמה: ליהודי אסןר לאכול חזיר ולנוצרי כן, אז מה נעשה?

אנו לא מנכסים לעצמנו את הדרך היחידה, היא לא פרי יצירתנו, דרך זו נתנה לנו מהאל, לכן על מנת לעבוד את האל אנו חייבים ללכת בדרכו.

מהי האמת לפי האתאיזם? (אם אפשר תשובה מתומצתת וברורה). Tio 11:07, 18 יוני 2006 (IDT)

האמת לפי האתיאיזם איננה דרך מסוימת אלא אוניברסליות מכוננת אשר אינה מכתיבה לאף אחד מביטוייה דרך אחת ויחידה אליה. בקיצור, תפיסת האל_המכתיב_דרך_מסוימת_אליו הינה סילוף של המודעות האמיתית לאוניברסלי. אם קיימת מודעות אמיתית לאוניברסלי, מתבטלות הדתות המבוססות על תפיסת האל_המכתיב_דרך_מסוימת_אליו ואז לא מתקיימת כלל בעיית הגישור שתארת.

דת המבוססת על תפיסת האל_המכתיב_דרך_מסוימת_אליו מציגה את האל כדוגל בשיטת הפרד-והמשול, שזוהי שיטתם של עריצים ורודנים, אשר אינם בטוחים במעמדם. דורון שדמי 11:31, 18 יוני 2006 (IDT).

הייתי קצת לא פנוי בזמן האחרון, במחילה ממך. אני מקווה לעשות את זה קצר וברור. [נלך בכיוון שיש אל, כי אתה לא שללת את זה בטענותיך (אם זה לא נכון אז כדאי שנגדיר את נושא הדיון כי אנחנו קופצים מנושא לנושא)]. האל הוא הכל יכול, בורא העולם יודע מחשבות, האדם לעומתו הוא כאפס, אז תאמר שהאל צריך את סגידתנו בשבילו?! כמובן שלא. למה הקב"ה ברא את העולם? זאת איני יודע ואני לא יודע אם יש תשובה בכלל. זה לא כמו איזה מלך שרוצה שיכבדו אותו ויעריצו אותו לשם כבודו הפרטי. מכאן שהאמת היא לא סתם להכיר בגדלות האל ולנסות להשיג את גדלות הבורא. ישנה דרישה נוספת והיא דרך האל. זוהי עובדה שאמונה צריכה לבוא בד בבד עם הקרבה מצד המאמין (אמונה ללא דרך, לא תחזיק מעמד), דרך זו היא לא פרי יצירת אדם אלא היא הרצון האלוקי. למה דוקא היא? לא יודע (לפחות בנתיים, יכול להיות שיש הסברים לוגיים, אבל זה תפקיד המדענים), אבל חייבים לפסוע בדרך זו, דרך האמת לא הדרך לאמת. הדרך עצמה היא עניין האמונה, הדת לא מנכסת את הדרך לאמת הדת היא היא דרך האמת. האמונה היא יסודית, כל אדם מאמין במידה זו או אחרת בדבר זה או אחר. הדת היא מה שהופך את האדם להיקרא מאמין כי היא בוחרת בדרך מסוימת. אני לא אומר (כרגע, אלא אם כן תרצה) מה היא האמת, אך העיקר הוא שאי אפשר לפעול בצורה אוניברסלית אלא אם אתה מעוות את הדרך, והדרך היא חלק חיוני בהשגת האמת. אדגיש שהדרך היא לא כל האמת, אבל היא חלק מהאמת, חלק חיוני. למה? כפי שציינתי איני יודע (בנתיים, אני מקווה). לילה טוב. Tio 01:03, 27 יוני 2006 (IDT)

אומר זאת בפשטות: דרך האמת היא לעולם לא דרך מסויימת, כי אם היא דרך מסויימת, הרי שכל שאר הדרכים אין מקורן באמת, ואז נשאלת השאלה, מהו מקורן?

לפי תפיסתך העולם הינו תוצאה של מאבק כוחות בין אל ליצירתו, וכדי להחזיר לאל את הקשר ליצירתו, הוא יוצר שלוחה שלו ("דרך האמת" בלשונך) למעמקי אותה יצירה, בדמות דת מסוימת אשר קיומה בתוך היצירה תאפשר לו להאציל מחדש את חסדו על היצירה, שנפרדה ממנו (עיין בנושא "סוד הצמצום" ו- "שבירת הכלים" בקבלה).

איני מקבל את ההסבר הנ"ל וטוען כי הוא פרי עיוות המודעות לפשטות, ועיוות מודעות זה הוא מקור הרע בעולם. המציאות הנוצרת מעולם לא נפרדה ממקורה המכונן, ולכן כל ביטוי הנמצא בעולם יכול לשמש כדרך אל המקור המכונן, בתנאי שאותו ביטוי אינו רואה עצמו כדרך היחידה למקור. רק בזכות ראיה צנועה זו, משיגה כל דרך את היחודיות שלה, המואצלת ישירות מהמקור המכונן, והתוצאה היא מציאות הרמונית הלכה למעשה, או אם תרצה "אחרית הימים" בלשונך.

אוסיף ואומר עוד כי החטא הקדמון הינו בדיוק ראיית העולם באספקלריה של דבר המבטל את היפוכו, המובילה למציאות של עימותים בין תפיסות עולם ומצבי קיום. הגישה ההשלמתית המגשרת בין קטבים ומצבי קיום אחרים, היא היא החזרה לגן-עדן (מלשון עידון המציאות על ידי העשרתה מחדש באפשרויות קיום הנובעות מהגישור בין הפכים ומצבי קיום אחרים).

משמעות המילה "אחרית הימים" הינה "קץ הזמן". הזמן קשור לאופן התפיסה הסדרתי של התודעה, אשר איננו מאפשר פיתוח תפיסה מקבילית המקיימת את כל הקיים זה לצד זה בסימולטניות הרמונית. קיומם של דברים זה לצד זה בבת-אחת וללא השמדה הדדית, זוהי בדיוק המשמעות הפשוטה של הביטוי "תחית המתים", כאשר הביטוי "ובילע המוות לנצח" משמעותו קץ המודעות הסידרתית (ואיתה קץ הזמן) והתעוררות המודעות המקבילית לקיום הנצחי של כל הקיים. דורון שדמי 12:59, 27 יוני 2006 (IDT)

שלום לך דורון, נראה לי שכדאי שנסכם את הדיון. חשיבתי אינה חשיבתך, ודעותי אינן דעותיך, בפורום הזה לא נבהיר יותר ממה שכבר הבהרנו. אני אסכם בשורה אחת (או יותר) את מסקנותי, ואשמח אם אתה תפעל בצורה דומה.

לכל דבר בעולם יש סיבה ומטרה, קיום האדם בעולם הוא לא אקראי הוא נברא לשם משהו. על האדם להשיג את השלמות, שלמות בכל מובני החיים, דעתנות. זוהי השאיפה אך כפי שנאמר "אין בן אדם מושלם". בכל מקרה, כחלק מהשלמות על האדם להשיג את האמת, את המהות היסודית של עצם המציאות, אסור להתעלם מדרישה זו. האמונה היא חלק אינטגרלי מהאמת (היא בעצם כוללת את כל האמת, אך היא לא נצרכת לחלקים מסוימים בהשגת האמת), איך האמונה עוזרת בהשגת האמת? לא רק בהכרה ביישות עליונה, יודעת כל, נשגבת, זה לא הכל בנוסף יש את יסודות החיים, דרך האמת (לא הדרך לאמת), הדרך היא חלק יסודי מהאמת, היא חלק מהותי בלתי נפרד. זה לא אמצעי אלא מטרה. אולי כעת אנחנו לא מבינים אותה אך היא האמת ואם ניתן זה יוכח בעתיד, כמו שבמילאן לא ידעו שהזבל ברחובותת הוא הגורם לתמותה שם, עד שגילו להם את האמת.

מהי מטרת העולם? איני יודע ואני לא יודע אם יש תשובה. מהי מטרתי בעולם? להשיג האמת, להשיג את השלימות במיטב יכולתי.

מקווה שהבהרתי משהו, אשמח לתגובת סיכום מצידך. לילה טוב. Tio 23:44, 29 יוני 2006 (IDT)

האמונה האתיאיסתית איננה מאמינה באל כלל אלא בתודעה המתקיימת ברמות שונות של מינוף עצמה, בין הלא-מודע (מציאות חומרית) למודע (מציאות רוחנית).

התודעה לא שייכת למשהו או למישהו, כאשר חומריות ("שדה הביטוי" של התודעה, המופיע כריבוי), רוחניות ("שדה התיאום" של התודעה, המופיע כאחדות) והתווך המגשר ביניהם (התווך המשלים שבין אחדות לריבוי), אינם אלא ביטויים שונים של התודעה.

כאשר מתקיימת דיכוטומיה בין "שדה התיאום" ל-"שדה הביטוי", מבינה התודעה (הסגורה תחת רושם "שדה הביטוי") את "שדה התיאום" (מצב האחדות של התודעה) כאל היוצר של "שדה הביטוי" (מצב הריבוי של התודעה).

זיהוי התודעה את עצמה הן כריבוי והן כאחדות, מבטל את הדיכוטומיה בין ריבוי לאחדות, ועתה הם נחווים כשלמות אורגנית, של קיום סימולטני בין מצבים הופכיים כאשר השלמתיות זו הינה מהותה האמיתית של התודעה. דורון שדמי 19:33, 30 יוני 2006 (IDT)

תודה רבה על דיון מחכים ומעניין. אני מרגיש שגיבשתי יותר את דעותי ומקווה שגם אני הצלחתי להבהיר משהו. אתה תמיד מוזמן לפנות אלי בדף זה. לילה טוב. Tio 00:35, 2 יולי 2006 (IDT)

לפי הקבלה מטרת בריאת העולם היא הענקת טוב, בחסד. ומטרת יצר הרע בזיכוך עולם החומר הוא להחזיר לקרבת כסא הכבוד את אלו שלמדו חסד אמת מהו. נתינה ללא קבלה. הענקה לאל רצון בתודה או הוקרה. לאלוהים שהאינסופי היה משעמם ולבד בקיום האינסופי שלו, לא היה לו למי להעניק מאור האינסוף.

אני מעדיף לא להתעסק עם קבלה, זה לא דברים שכל אחד מסוגל להבין ואסור להבין אותם כפשוטם. אשמח עם תביא לי מקור שבו כתוב שהיה לאלוקים משעמם. Tio 12:32, 3 יולי 2006 (IDT)

תיאו, אני מציע לך לשים לב, כי אתה פותח בדיון על מושג האל, המעניק לו תכונות אנוש. האם זה מקובל עליך? (לא אני הוא זה שכתב על כיסא הכבוד וכו') דורון שדמי 20:42, 4 יולי 2006 (IDT)

מעניין אותי לדעת אם בתום הדיון נוכל לקבוע חד משמעית אם יש או אין אלוהים, ולהוסיף את זה לערך עליו. ⌠צהוב עולה⌡ 20:43, 4 יולי 2006 (IDT)

לדורון, אני לא כתבתי את הפסקה עם "כסא הכבוד" ואני כמובן מסתייג מהאנשת הקב"ה. האל הוא לא בעל תכונות. ורבו הקושיות על עניינים אלו (כמו זכירה, קנאה, עמידה ועוד) והתירוצים. אך למסקנה (ולמיטב ידיעתי אין חולקים בדבר) אי אפשר ליחס לקב"ה תכונות אנושיות. לכן ביקשתי לקבל אסמכתא ל"שיעמום" האל.

אם יש או אין אלוהים, יש טענות לכאן ולכאן (ראה בערך אלוהים). אבל צריך לזכור שאמונה היא בהגדרתה דבר שאינו מוכח. ואפילו אם אדם מאמין באלוהים עדיין יש את קבלת הדת. Tio 21:37, 4 יולי 2006 (IDT)