Sounds

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Internet-news-reader.svg Sounds
Sounds Magazine.jpeg
תאריכי הופעה 10 באוקטובר 1970 – 1991 (כ־20 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

Sounds (בעברית: צלילים) היה מגזין ביקורת מוזיקה שבועי בריטי, שיצא לאור מדי שבוע בין ה-10 באוקטובר 1970 ל-6 באפריל 1991. המגזין נודע בכך שהיה מהראשונים שכללו כרזות של להקות בתוך העיתון, תחילה בשחור לבן והחל מ-1971 בצבע. בראשיתו פרסם המגזין בעיקר ביקורות מוזיקה על להקות רוק, אולם בתקופת הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי[1] החל לפרסם גם להקות הבי מטאל ופאנק[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המגזין הקימו ג'ק האטון ופיטר ווילקינסון לאחר שעזבו את מערכת מלודי מייקר בכדי להקים חברה משלהם. Sounds היה הפרויקט הראשון שלהם, עיתון שבועי שהוקדש לרוק מתקדם בעיקרו ותואר על ידי האטון כ"הגרסה השמאלנית של מלודי מייקר". Sounds נועד להיות יריב שבועי למגזינים אחרים שהיו פופולרים בתקופה, כמו המלודי מייקר ו-NME.

Sounds היה אחד ממגזיני המוזיקה הראשונים שסיקרו גם את סגנון הפאנק[3]. סיקור סצנת הפאנק במנצ'סטר הוטל על מייק מידלס, שכתב טור קבוע בנושא מדי שבוע בין 1978 ל-1982. מידלס כתב על להקות מפורסמות רבות שהיו אז בתחילת דרכן, כמו באזקוקס וסלוטר אנד דה דוגס, The Fall וג'וי דיוויז'ן [4]. בשנת 1987 הצטרף למערכת העיתון הקטנה גם ג'ון רוב, שקבע את המונח "בריטפופ".

העיתון התהדר בכך שפרסם את הראיון הראשון עם להקת נירוונה הצעירה, אותו יזם רוב. מאוחר יותר, קית' קמרון פרסם את אחד הסיקורים הראשונים של הלהקה, בעיתון[5].

המגזין פרסם לראשונה את מצעד הסינגלים המקורי שלו, "Obscurist Chart", בגיליון 5 בספטמבר 1981[6], כאלטרנטיבה לתרשימי המכירות הפופולריים בתקופה (בהם בילבורד הוט 100 ומצעד הסינגלים הבריטי) בכך שלא היה מונע מכירות, ובכך אפשר הכרה בלהקות שהיו מחוץ למיינסטרים[6]. את המצעד יזם פול פלטיפוס, שחקן קולנוע במקצועו, ובנה את תשעת המצעדים הראשונים. הטבלה האחרונה הופיעה בגיליון 11 בדצמבר 1982[6].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tucker, John (2006). "Denim and Leather – 1979". Suzie Smiles... The New Wave of British Heavy Metal. Church Stretton, Shropshire, UK: Independent Music Press. pp. 22–23. ISBN 978-0-9549704-7-5. Sounds (...) produced more and more features as the editorial staff realised that metal was one of the main reasons the paper sold
  2. ^ "Cockney Rejects: History and Pictures / Oi Music / Punk Rock". Punkmodpop.free.fr. אורכב מ-המקור ב-28 באוגוסט 2009. נבדק ב-24 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Bushell, Garry (2016). Sounds of Glory: The Punk and Ska Years review. ISBN 978-1910705469.
  4. ^ Middles, Mick. "Rock's Back Pages: Mick Middles". נבדק ב-13 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Robb, John (25 באוקטובר 2009). "Classic Interview: Nirvana 1989". Clash. Clashmusic.com. נבדק ב-24 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 3 Platypus, Paul (15 באוגוסט 2010). "Obscurist Chart Archive". נבדק ב-18 בספטמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)